ס’ החינוך מצוה ע”א, שלא לקלל הנשיא:
שלא לקלל את הנשיא, שנאמר [שמות כ”ב, כ”ז] ונשיא בעמך לא תאור, ובא הפירוש שהנשיא זה המלך, ואמנם זה הלאו כולל כמו כן הנשיא שבישראל, והוא ראש סנהדרי גדולה שנקרא נשיא גם כן, לפי שכונת הכתוב להזהירנו על כל מי שהוא ראש שררה על ישראל בין ממשלת מלכות בין ממשלת תורה.
משרשי המצוה, לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור. ומאחר שהממונה לראש סיבה אל התועלת שאמרנו, הן שהוא גדול להדריכנו בדרכי הדת או גדול במלכות לשמור איש מרעהו שתקיף ממנו, ראוי הדבר וכשר שלא נקל בכבודו, וגם שלא לקללו אפילו שלא בפניו, וכל שכן בפני עדים, כדי שלא נבוא מתוך כך לחלוק עמו, לפי שההרגל הרע שאדם מרגיל עצמו בינו לבין עצמו הוא סוף מעשהו, והמחלוקת עליו כבר אמרנו ההפסד הנמצא בשבילו.
…
נראה ש”ביטול גמור” ר”ל ביטול אותן פעולות ע”י המחלוקת הפנימית כשהמוסד יחידני ואינו בטל, א”כ על כרחם צריכין להשוות דעתם ולבחור ולכבד מנהל אחד למוסד אחד. אבל אם יפרשו הפורשים אין בכך כלום היכא דאפשר, כי גם במוסד החלופי צ”ל ראש אחד בלי מחלוקת פנימית (ועי’ מ”ב ק”נ סק”ב), כי אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. וכמובן, הראש צריך להשגיח היטב שלא יחשדו בו, והקהל צריכים ג”כ לעיין במעשיו באמת.
ולכן מ”ש רבנו על הראש שלפעמים עצתו נבערה ומזיק מאד ואעפ”כ כל זה עדיף מן המחלוקת לאו כללא הוא, כי מצוה להעביר את מי שאינו ראוי, כל דבר לפי ענינו, וג”ז בדרך כבוד במועצות ודעת, לא חלילה שמזלזלים בכבוד הראש (ובמנ”ח כתב דהיינו באיש כשר בלבד). אדרבא, הכבוד, בתנאי שמכבדים במידה הראויה בכל מקרה כפי שהנחיל לאותו ראש המעמיד מלכים ית”ש, עפ”ר מחזק ידיו לעשות חיל ולכון אל האמת. גם היחיד גופא בעניני עצמו וביתו משכיל ובן חיל רק אם אינו חלוק ומפוזר בדעתו, ואין לו לזלזל בכבוד עצמו נמי, וק”ל.