אל תחשבו להימלט בית המלך מכל המתנחלים

קבלתי פוסט שכתבה מוריה קניאל (“חדשות הגבעות”) ואני מפרסם בלי להעיר:

שמעתי שאוהבים לדבר פה לאחרונה על אלימות המתנחלים.
אז רציתי להביא את הצד שלי, כמתנחלת אלימה שגדלה בחברון והרביצה לזקנות ערביות חפות מפשע.
עד כדי כך חפות מפשע, שיום אחד כשהלכתי ברחוב דוד המלך, או “השוהדא” בלשון הערבים, אחת מהזקנות הללו תפסה לי בשיער בחוזקה, וניענעה אותי עד שכמעט תלשה את כולו.
למזלי עבר שם אחד מהשכנים שלי והציל אותי.
בחברון היינו יוצאים לרחוב ומחפשים צרות עם ערבים.
מספיק חצי קללה שנער ערבי סינן לעברנו (או שהחלטנו שהוא סינן) וזה כבר היה הופך לתיגרה.
כמה שנאו אותנו על כך כל המתנחלים! כמה שם רע הוצאנו על כולם.
בחברון פחדנו יום יום מסכנת הפינוי שריחפה על ראשנו. תקופות שכל דפיקה ששמעתי בדלת – חשבתי שהנה הנה באים לפנות אותי מהבית.
גם מהמשטרה פחדנו, המשטרה שתפרה לנו תיקים חדשים חדשות לבקרים. לא היה נער או נערה בחברון שלא ביקר במשטרה או בבית משפט השלום במגרש הרוסים.
והמעצרים המנהליים… וההפגנות. והמכות שחטפנו.

זכורה לי פעם אחת שביקרתי חברה ברובע המוסלמי, שם היו יוצאים מהבית רק בליווי. שעה חיכינו פלוגת חיילים שלווה אותנו כמה מטרים, ובזמן ההליכה-
לאחד הערבים בשוק נפל משהו מהדוכן והוא צעק על חברה שלי שתרים אותו, והיא הרימה בבהלה.
כמה הזדעזעתי! בחברון הייתי הולכת לבד בשוק, בין הדוכנים, ואם ערבי היה צועק לי להרים משהו שנפל לו, הייתי הופכת לו את כל הדוכן פלוס כל הדוכנים שלידו.
פלא שבשלב מסוים ערביי חברון מיגנו את עצמם מפנינו?
והאינתיפאדה השניה… שבה ירו עלינו כל היום וכל הלילה, והצבא התחנן לפנינו שנצא מהבית רק בליווי צבאי, ונמגן את חלונות הבתים.
אבל אנחנו העדפנו לעלות בלילה לשכונת אבו סנינה, ממנה צלפו עלינו, ניפצנו שמשות של רכבים, בילינו במעצרים, השתחררנו וחוזר חלילה.
כמה גינויים ספגנו מאחינו המתנחלים!
כמה צפוי היה שלא יארך היום, שממשלת ישראל תעמיס את כל ה 40 משפחות שהיינו על כמה רכבים וחסל סדר חברון ומערת המכפלה.
אבל תחת זאת – החליטה ממשלת ישראל בסוף האינתיפאדה השניה לפנות את – תושבי גוש קטיף.
תושבי גוש קטיף שמעולם לא הרימו יד או אצבע על ערבי. שהפריחו את החולות במסירות, שדיברו על אהבת ישראל, שמעולם לא חרגו ימין או שמאל ממה שהורתה להם הממשלה – אותם גירשו, תוך השחרת פניהם ורצח אופי שלא מבייש אף אנטישמי בהיסטוריה.
אותם שילחו לרחוב, רמסו את בתיהם, את כבודם, את תדמיתם, את בתי הכנסת שלהם, ואף את יקיריהם הוציאו מהקברים!!
ומעולם, מעולם מעולם לא ביקשו את סליחתם.
את תוצאות הנסיגה מעזה כולנו כבר יודעים.

בגבעת אבו סנינה שבחברון, ממנה היו יורים עלינו – צהל חזר לשלוט.
במערת המכפלה מבקרים אנשים בביטחה.
ברחוב דוד המלך כמעט לא תמצאו כבר תושבים ערבים, כולם ברחו משם.
בתים נקנים מהערבים בחברון על ימין ועל שמאל, והישוב היהודי הולך ומתרחב.
הבית בו גדלתי מעולם לא פונה, וכיום הוא נכס נדלני מטורף ליד מערת המכפלה.
בחברון אין יותר מריבות עם ערבים ברחובות, כי אין כמעט ערבים בסביבת הישוב היהודי, וגם אלו שעדיין ישנם הולכים בצד עושים הכל כדי לא להפריע.

כל אחינו היפים והמתייפיפים שרצים לגנות את האלימות – לאט לכם. אל תחשבו להימלט בית המלך מכל המתנחלים.