כמובן, כל תפילתנו לאיבוד ראשי הערב רב העומדים עלינו לכלותינו בגוף ונפש בעוה”ר כהיום הזה.
והנה מעולם הייתי סבור שהיינו בתנאי שלא יבא ע”י האויב ומשום חלול השם. וכעין מ”ש שאול המלך אל נשא כליו “ודקרני בה פן יבאו הערלים האלה והתעללו בי”. אך שוב התבוננתי סנהדרין ריש ל”ט ב’ שדרשו “ויעבר הרנה במחנה” במות אחאב ביד צר, משום באבוד רשעים רנה אף כי היתה ביד איש צר.
ומאידך ז”ל הפסוקים:
ויאמר ראיתי את־כל־ישראל נפצים אל־ההרים כצאן אשר אין־להם רעה ויאמר יהוה לא־אדנים לאלה ישובו איש־לביתו בשלום… ואמרת כה אמר המלך שימו את־זה בית הכלא והאכלהו לחם לחץ ומים לחץ עד באי בשלום. ויאמר מיכיהו אם־שוב תשוב בשלום לא־דבר יהוה בי ויאמר שמעו עמים כלם.
היינו שזה נקרא “בשלום” לעם ישראל כולו, ולא “לשלום”, לטובה, כידוע. וצ”ע.
הערת חכ”א: אולי משום ש”איש משך בקשת לתמו ויכה את מלך ישראל בין הדבקים ובין השרין”, והיה ניכר שזהו יד השם?
ושמעתי לעין ברדב”ז הלכות אבל (א’ י’): “… והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן… ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקב”ה ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך השם אשנא”.