לקרוא תוך כדי האזנה…
ראש ספר חגי:
(א) בשנת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר יהוה ביד חגי הנביא אל זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה ואל יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול לאמר.
(ב) כה אמר יהוה צבאות לאמר העם הזה אמרו לא עת בא עת בית יהוה להבנות.
(ג) ויהי דבר יהוה ביד חגי הנביא לאמר.
(ד) העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב.
(ה) ועתה כה אמר יהוה צבאות שימו לבבכם על דרכיכם.
(ו) זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחם לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב.
(ז) כה אמר יהוה צבאות שימו לבבכם על דרכיכם.
(ח) עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבד \{ואכבדה\} אמר יהוה.
(ט) פנה אל הרבה והנה למעט והבאתם הבית ונפחתי בו יען מה נאם יהוה צבאות יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו.
(י) על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה.
(יא) ואקרא חרב על הארץ ועל ההרים ועל הדגן ועל התירוש ועל היצהר ועל אשר תוציא האדמה ועל האדם ועל הבהמה ועל כל יגיע כפים.
פירוש המלבי”ם פסוק ב’:
העם הזה אמרו לא עת – שהיה מקובל ביד האומה מפי הנביאים שלפני הגאולה האמתית צריך שיהיו מופתים בשמים ובארץ ושיהיה מלחמת גוג ומגוג, כמו שנבאו כל הנביאים שנבאו על אחרית הימים, והם ראו שבעת ההיא לא היה שום דבר מן ההכנות שצריכים להיות קודם הגאולה, אמרו לא עת בא עת – ר”ל שעדיין לא יש העת שהיא הכנה על ביאת העת שיבנה בית ה’, ואיך נאמר שבא עת הבנין אם עדיין לא יש העת שצריכה להיות קודם הבנין, עת האותות והמופתים, וגם שתנאי הבנין שיהיה להם מנוחה מן האויבים תחלה כמו שהיה בעת בנין בית שלמה, וגם עת המנוחה לא הגיע שהם משועבדים למלכי מדי ופרס, ועת הגאולה צריך להיות קודם עת הבנין.
פירוש המלבי”ם פסוק ד’:
העת לכם – ר”ל וכי על זה שתשבו בבתיכם ספונים יש עת – הלא גם לזה צריך שיבא העת שיעדו הנביאים שתשבו בשלוה ואין אתם שואלים בזה על עת מיועד, והבית הזה יהיה חרב? – ע”ז תשאלו אם הגיע העת?