Month: May 2016 – כ״ו בניסן תשע״ו

האם ארבעה כוסות כוללים ארץ ישראל

למה אין חיוב של כוס חמישי

איתא בתלמוד ירושלמי (מסכת פסחים פרק י הלכה א, דף סח, ב): “מניין לארבעה כוסות? רבי יוחנן בשם ר’ ר’ בנייה כנגד ארבע גאולות (שמות ו ו) ‘לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם’ וגו’ ‘וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם’ וגו’. וְהוֹצֵאתִי; וְהִצַּלְתִּי; וְגָאַלְתִּי; וְלָקַחְתִּי”.

יש ששאלו למה לא מחייבים חמישה כוסות, ושהכוס החמישי יהיה נגד ‘וְהֵבֵאתִי’. כמו שנאמר(שמות פרק ו פסוק ו) “לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים”.    (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:    (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'”.

תכלית יציאת מצרים כדי להגיע לארץ ישראל

וראיתי מי שתירץ (בספר הלכות פסח – שבועות, הוצאת דגל ירושלים תשנ”ה) וז”ל “משום שתכלית הטובה ביציאת מצרים היא “ולקחתי אתכם לי לעם” וזוהי נתינת התורה וכמו שאמר הכתוב “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה” [הר סיני] ולכן לא תקנו כוס נוספת כנגד “והבאתי” שלא יאמרו שהמטרה והתכלית היא “והבאתי אתכם אל הארץ”.

אולם תירוץ זה הוא תמוה ביותר, שהרי מפורש בהרבה מקראות שעיקר מטרת יציאת מצרים היא כדי להגיע לארץ ישראל, ואחד מן המקראות הוא כאן ממש באותו פסוק של ארבע לשונות הגאולה.

דהנה רש”י פירש על הפסוק ‘לָכֵן’ (שם פסוק ו) וז”ל: “על פי אותה השבועה: אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ – הנאמן בהבטחתי”. עכ”ל.

וצריך להבין על איזה שבועה מדובר כאן, ומי שרואה בפסוקים רואה שכאן מדובר על השבועה שנשבע הקב”ה לאבותינו לתת לנו את הארץ.

כמו שנאמר (שמות שם פסוק ג): “וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:    (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:    (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:   (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם” וגו’.

ופירש רש”י (שם פסוק ג): “וָאֵרָא – אל האבות: בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי – הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני א-ל ש-די: וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם – לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה’ נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי“. [הפירוש “לא קיימתי”, היינו שלא קיימתי לתת להם את ארץ ישראל, כמבואר בהמשך].

(ד) “וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי וגו’ – וגם כשנראיתי להם בא-ל ש-די הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם: לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן – לאברהם בפרשת מילה נאמר (בראשית יז א) אני א-ל ש-די וגו’, (בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, ליצחק (בראשית כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם בא-ל ש-די, אמרתי ליעקב (בראשית לה יא – יב) אני א-ל ש-די פרה ורבה וגו’ ואת הארץ אשר וגו’, הרי שנדרתי להם ולא קיימתי“.

(ה) “וְגַם אֲנִי – כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקיים [היינו לקיים השבועה לתת להם את ארץ ישראל], לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים: אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר – אותו הברית. כי בברית בין הבתרים אמרתי לו (בראשית טו יד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי”.

(ו) לָכֵן – על פי אותה השבועה. עכ”ל רש”י.

וכאן בא המשך הפסוקים (ו): “לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִםוְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:    (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ א-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:    (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'”.

וא”כ כאן מבואר בפסוק הזה עצמו שעיקר יציאת מצרים וכל לשונות הגאולה הם כדי להגיע לארץ ישראל.

עוד מקורות לזה

ויש על זה עוד פסוקים מפורשים, שעיקר מטרת יציאת מצרים הוא כדי להגיע לא”י (שמות פרק ג ז): “וַיֹּאמֶר ה’ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:    (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי”.

שמות (פרק ג טז): “לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה’ אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי א-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:    (יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ”.

וכן כבר אמר להם יוסף שעיקר הפקידה כאן היא לצאת ממצרים לעלות לארץ ישראל (בראשית פרק נ כד): “וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב”.

וזה על פי הבטחה של יעקב אבינו (בראשית פרק מח כא): “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם”.

ויקרא (פרק כה לח): “אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים“. וכאן אחד מן המקומות שעיקר הכניסה לא”י הוא כדי להיות מקושר להקב”ה.

עוד פסוק שעיקר מטרת יציאת מצרים להגיע לא”י (דברים פרק ו כג): “וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ“.

ופסוק זה אומרים בהגדה: “בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ח) ‘וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַים’. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו כג) ‘וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ'”.

ומקור בעל ההגדה הוא מן הגמ’ (פסחים דף קטז עמוד ב): “אמר רבא: צריך שיאמר ‘ואותנו הוציא משם'”. וגירסת הרי”ף בזה (דף כו עמוד א): “אמר רבא וצריך שיאמר ‘ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו’ וגו'”.

תירוצים לקושיית הכוס החמישי

ואחר כל הראיות האלו שמפורש בתורה שעיקר יציאת מצרים הוא כדי להגיע לא”י, צריך לתרץ את הקושיה למה לא תיקנו חמש כוסות, האחרון נגד והבאתי.

ונראה לתרץ בכמה אנפין:

[א]

משום שכל ארבע לשונות הם בעקבות השבועה שנשבע הקב”ה לאבותינו לתת לנו את הארץ, וכמו שמפורש באותו פסוק עצמו, כנ”ל, וממילא הכל בכלל זה.

[ב]

משום שאותו דור לא זכה להגיע לא”י, אלא רק הדור הבא, ולכן לא רצו מפורש להזכיר, על אף שזה עיקר מטרת יציאת מצרים.

[ג]

משום שכוס שלישי שהוא כוס על ברכת המזון, שעיקרו ברכת הארץ, שברכה זו מפורש בקרא ואילו ברכה על הזן וברכת ירושלים הוא בדרך דרש אף שכולם הם מדאורייתא.

עי’ בנצי”ב כמה פעמים שמה שהוא מפורש בקרא יש לו חשיבות מיוחדת (עי’ העמק דבר ויקרא יט כז), ע”פ תוספות יומא (מד ע”א ד”ה מאי לאו כו’ וי”ל).

וכן בברכת המזון אומרים “ככתוב (דברים ח י) ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך”, דווקא בברכת הארץ, ולא בברכת הזן וירושלים, משום שלשון הכתוב יתפרש על פשטיה דקרא, ולא על הדרש.

וכן הוא במדרש תנחומא (פר’ מסעי סימן ה) שעיקר ברכת המזון הוא ברכת הארץ, וז”ל:

“ואין לך חביב מכולם יותר מברכת הארץ, שכך אמרו חכמים כל שאינו מזכיר בברכת המזון, ‘על הארץ ועל המזון, ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה חיים ומזון’ – לא יצא ידי חובתו.

“אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל, אני הוא שתרתי אותה, שנאמר אל (הארץ) [ארץ] אשר תרתי להם (יחזקאל כ ו), וכן הוא אומר ואתן (להם) [לך] ארץ חמדה וגו’ (ירמיה ג יט).

“אתה מוצא כשהרג יהושע אותן המלכים, אמר ר’ ינאי הכהן ששים ושנים מלכים היו, ל”א ביריחו ול”א בסיסרא, כיון שהלך להלחם עם ישראל נהרגו אף הם עמו, למה שהיו מתאוים עמו לשתות מים ממימי ישראל, וביקשו מן סיסרא ואמרו לו בבקשה ממך נבא עמך בחנם, שאנו מתאוים למלאות כרסינו מן המים של ארץ ישראל, שנאמר באו מלכים נלחמו וגו’ בצע כסף לא לקחו וגו'(שופטים ה יט), להודיע חיבתה של ארץ ישראל.

“אמר הקדוש ברוך הוא למשה: הארץ הזאת חביבה עלי, שנאמר ארץ אשר ה’ א-להיך דורש אותה (דברים יא יב), וישראל חביבין עלי, שנאמר כי מאהבת ה’ וגו’ (שם ז ח), אמר הקדוש ברוך הוא אכניס [את ישראל שהם] חביבין עלי, אל ארץ שהיא חביבה עלי (שנאמר) [מנין ממה שקראו בענין] כי אתם באים אל הארץ וגו'”. עכ”ל המדרש.

וכן גם כשבני ישראל נמצאים בחו”ל, כל הקיום הוא בגלל שרוצים לחזור לא”י, כמו שכתב רש”י(דברים פרק יא יח) ומקורו בספרי, שהחיוב של המצוות בחו”ל הוא כדי שיזכרו לקיימם כשחוזרים לא”י, וז”ל רש”י: “וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי – אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים”.

ולכן אף שמצוות שאינן תלויות בארץ חייבים לקיים גם בחו”ל, מ”מ עיקר הקיום הוא בא”י.

השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל

יש לעיין למה לפני שמזכירים מצות סיפור של יציאת מצרים, אומרים קטע זה שאנו רוצים לחזור לא”י, וכן צריך לעיין למה גם כעת שחלק גדול מישראל נמצאים בא”י, אומרים זה.

ונראה לתרץ, שאולי מי שרוצה לחשוב שעיקר יציאת מצרים הוא לא לבוא לא”י, אלא א”י הוא רק טפל, ומנסה להביא ראיה, שהרי אנחנו כבר הרבה זמן נמצאים בחו”ל. על כן כדי להוציא מדעה זו, אנו מקדימים לפני שמספרים יציאת מצרים, שכל כוונתינו להגיע לא”י, וזה עיקר המטרה של יציאת מצרים, ורק אח”כ מתחילים לספר יציאת מצרים.

ולכן מובן שגם כעת שנמצאים בא”י, יכולים לחשוב שמה שאנו נמצאים בא”י זה רק תוספת על העיקר, אבל העיקר הוא לא מה שנמצאים בא”י, שהרי עם ישראל היו נמצאים הרבה זמן מאוד בחו”ל, וגם כעת עדיין רוב ישראל בחו”ל. ועל זה אנו באנו להזכיר שגם כשהיינו בחו”ל, תמיד חשבנו על א”י ולא הסחנו דעתינו מזה, וזה עיקר קיומנו גם בחו”ל כדי להגיע לא”י אח”כ, וממילא כשאנו נמצאים בא”י, הגענו להתקדמות גדולה לתכלית המבוקש.

אולם כמובן שעדיין לא הגענו לסוף הדרך, שהרי עדיין אין בית המקדש ואין קרבן פסח, ועוד הרבה דברים חסרים. ולכן אנו מתפללים בסוף ההגדה: “כֵּן ה’ אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים… בָּרוּךְ אַתָּה ה’ גָּאַל יִשְׂרָאֵל”.

ולכן בסוף ההגדה אומרים ‘לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם’, וכעת שהרבה כבר נמצאים בירושלים מוסיפים ‘בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה’, והכוונה בית המקדש, שנזכה בב”א.

יסודי התורה ויסוד עם ישראל עיקרו בארץ ישראל

אחד מיסודי הטעות שהרבה טועים לומר כאילו א”י הוא נטפל לתורה. וזה טעות חמורה, שהתורה מתחיל בא”י, וממשיך בא”י, וגומר בא”י.

מתחיל בא”י, רש”י ראשון של התורה, שכל מה שנאמר מ’בראשית ברא’ עד ‘החדש הזה לכם’ הוא כדי שנדע שהקב”ה נתן א”י לעם ישראל ואנו לא לסטים.

והיינו מה שהתורה הוצרך להקדים שהקב”ה ברא את העולם, ולא הקדים מצוות אחרות, זה כדי שנדע שהוא הבעלים על העולם ויכול להוציא הגוים מא”י ולתת לעם ישראל ושזה שלנו ולא של הגוים.

וכן מה שאנו אומרים א-להי אברהם וא-להי יצחק וא-להי יעקב, בגלל שאברהם אבינו נכנס לא”י, עי’ רש”י ריש לך לך.

וכל הדיבורים של הקב”ה עם האבות היה בענין ארץ ישראל.

וכן משה רבינו כשמתחיל לדבר על התורה, התחיל בא”י (דברים פרק א ה) “בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:    (ו) ה’ א-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה:    (ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:    (ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם”.

וכן בסוף התורה מדברים על א”י (דברים פרק לד א): “וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן:    (ב) וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן:    (ג) וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר:    (ד) וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר”.

וכן לענין קיום המצוות, לא מיבעי מצוות התלויות בארץ, וכן כל מה שקשור לקרבנות לאחר שנכנסו לארץ, ששייך רק בא”י, אלא גם מצוות שאינם תלויות בארץ, שנוהגים גם בחו”ל – עיקרו בא”י. וכבר הבאנו (לעיל) רש”י בשם הספרי שהמצוות הנהוגות בחו”ל עיקרם בשביל שיקיימו אותם כשיחזרו לא”י.

וא”כ כשמדברים שעיקר מטרת יציאת מצרים היה בשביל קבלת התורה, זה לא בא למעט ענין של א”י שהרי עיקר התורה בא”י.

מה הסיבה לטעויות כאלה ביסודי הדת

יש להקשות, איך קרה טעות חמורה כזאת שלא קוראים אלא המילה עצמו “והוצאתי” ולא מסתכלים כלל על תחילת הפסוק שמתחיל עם המילה “לכן” שמבואר משם שסיבת והוצאתי ושאר הלשונות הוא בעקבות השבועה שנשבע הקב”ה לאבותינו לתת לנו את הארץ, וכדי לקיים את שבועה הזאת הוציאנו ממצרים.

ונראה לתרץ, משום שנכנס הנהגה בתוך כלל ישראל, שקיום התורה מצטמצם למנהג אבותינו בידינו, ומכיון שקרוב לאלפיים שנה היינו בחו”ל, חשבו שזה עיקר המצב וכל ענין של א”י הוא רק טפל. ולא קוראים את התורה ללמוד ממנו יסודי הדת, ונתהפך להיות שיסודי הדת הם רק מנהג אבותינו, ומה שכן קוראים בתורה בכל שבוע וכן לומדים בחידר זה רק לקיים ענין למוד, אבל לא למדים יסודי הדת מזה, שאילו היה למדים יסודי הדת מזה לא שייך שידלגו על תחילת הפסוק הזה של ארבע לשונות הגאולה שהיא מילת “לכן” שמפורש שם שעיקר המטרה של הגאולה של מצרים הוא להגיע לא”י.

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו

בדור הזה ובעת הזאת ממש, מכריז הצורר האיראני ימ”ש לכל העולם שרוצה להשמיד את עם ישראל בא”י.

ויש לעיין, הרי באיראן יש עשרות אלפי יהודים, ולא פוגע בהם כלל והם ממשיכם לחיות חיים יהודים שם, ולא הורג אותם, ואילו את היהודים בא”י רוצה להשמיד ח”ו.

והתירוץ הוא, שיש כאן מלחמת דת, היינו שכל יהודי בא”י מכריז ואומר שהקב”ה הוא א-להי ישראל, וגם אם הוא עצמו לא מודע לכך, מ”מ זהו מציאות ישיבתו כאן.

בראשית (יז ח): “וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים”.

ופירש רש”י (שם): “לַאֲחֻזַּת עוֹלָם – ושם אהיה להם לא-להים, אבל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה”.

והאיראנים יודעים זה, שיהודי בא”י מכריז בעצם דירתו בא”י, שהקב”ה הוא א-להי ישראל, והם רוצים ללחום נגד א-להי ישראל, מכיון שיסוד של א-להי ישראל סותר את האיסלאם, שהם אומרים אללה אכבר, שהם מאמינים בהקב”ה אבל לא בא-להי ישראל, ומי שמכריז ואומר א-להי ישראל סותר את כל האיסלאם, וממילא רוצים להשמיד אותו, והיינו להשמיד עם ישראל בא”י, שהם אלו שמכריזים שהקב”ה הוא א-להי ישראל, אבל יהודים בחו”ל לא מכריזים שהקב”ה הוא א-להי ישראל, וזה לא סותר את האיסלאם, על כן לא רוצים לפגוע בהם.

ואנחנו בטוחים שהקב”ה יעזור לנו מפני הצורר הזה וכל שאר הצוררים, כמו שאומרים בהגדה “והקב”ה יצילנו מידם”, למען כבוד שמו ולמען בריתו עם אבותינו אברהם יצחק ויעקב, [אולם צריך לעשות השתדלות לזה כפי מה שהקב”ה נותן לנו את האפשרות לעשות השתדלות, עי’ במאמר תקיפה באיראן, וכפי מה ששמענו כעת ממי שהוא מומחה בעניני איראן שלא עוזרים שום סנקציות נגדם, כי הם נחושים לעשות פצצות אטום להשמיד אותנו, ומרמים את כל העולם, כי זה כל החיים והאמונה שלהם, ורק להתקיף אותם עוזר].

הטענה שלום תמורת שטחים הוא טעות חמור בהבנה מה זה א”י

ובזה מופרך כל אלו שטוענים היום את הענין של “שלום תמורת שטחים” מול הפלסטינאים, כאילו שאם נותנים להם שטחים יהא שלום. וזה טעות חמורה, שהרי המאבק הוא לא מאבק של סכסוך קרקע כדוגמת סכסוך על אלזאס בין גרמניה וצרפת, אלא נגד א-להי ישראל, וכל זמן שיש יהודי בא”י שמכריז בעצם דירתו בא”י שהקב”ה הוא א-להי ישראל, הם רוצים להשמידו, והם אומרים זה מפורש כל הזמן שרוצים להשמיד כל יהודים בא”י וזה האמנה שלהם שנקרא אמנה פלסטינאית.

והסיבה של אלו שטוענים “שלום תמורת שטחים” משום שהם בעצמם לא מאמינים או לא מבינים שהיהודים כאן מכריזים שהקב”ה הוא א-להי ישראל, והם חושבים שהם כאן רק בשביל לגור כאן כמו שצרפתי גר בצרפת וגרמני בגרמניה, ועל כן חושבים שהערבים ג”כ רוצים קרקע בעלמא, וחושבים שאם יתנו להם קרקע יהיו בשקט. אבל הם טועים בגדול, כי כאן המאבק לא על איזה קרקע סתם, אלא משום שעם ישראל בא”י מכריז שהקב”ה הוא א-להי ישראל, ואפילו חילוני שאינו מאמין בהקב”ה, אולם עצם מציאותו כאן שהוא נמצא בתור יהודי זה ההכרזה שהקב”ה הוא א-להי ישראל, ועל זה המלחמה, ולא עוזר כאן לתת שטחים, שהם ירצו הכל כדי ללחום נגד א-להי ישראל. וכן הרי איראן שרוצה להשמיד אותנו כאן, האם חסר להם שטח לגור, אלא יש כאן מלחמת דת, ואותו סיבה שייך גם לפלסטינאים שסביבותינו.

ויש עוד סיבות רבות שאסור לתת שטחים לגוים, עי’ בספר בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם.

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד שליט”א, כאן.