משה פייגלין בדף הפייסבוק:
כשזעקתי בתחילת המלחמה, שאני מפחד מהג’ראלד פורד – נושאת המטוסים האמריקנית – יותר מהחמאס, אנשים חשבו שיצאתי מדעתי.
עכשיו מתחיל האסימון ליפול והתמונה המתבהרת היא לא פחות ממזעזעת.
ראש ממשלת ישראל, מבקש להתקבל לפגישה בבסיס מפקדת הכוחות האמריקניים בקרית גת אך טרם נתקבל אישור (!!!)
זהו.
אבק העסקה המפתיעה שוקע ומטרתה האסטרטגית האמיתית – זו שמעבר לשחרורם המבורך של החטופים – מתחילה להתבהר.
הציבור בישראל קולט בהדרגה שמכרו את חירותו וריבונותו לגורמים זרים. ראש הממשלה נבהל, מודיע בישיבת הממשלה שריבונותנו לא נפגעה וכדי לחזק את אמירתו מבקש לסייר בבסיס האמריקאי, אך האמריקאים פשוט כבר לא סופרים אותו.
אל תתבלבלו! טראמפ לא התהפך! טראמפ עשה הכל כדי לתת לממשלת הימין מלא מלא, את כל הגיבוי בכדי לנצח במהירות ולהפוך את ישראל למעצמה אזורית שתיקח אחריות על האיזור כולו.
טראמפ אוהב “ווינרים” והוא רצה את ישראל כמעצמה שעימה ניתן יהיה לנהל את המזרח התיכון. הוא פתח את כל חסימות אספקת הנשק הוא הציע להגר את העזתים, הוא אמר במפורש:”ישראל קטנה מדי היא צריכה להתרחב!”, הוא אמר לנתניהו “לך תיקח שליש מסוריה”.
אבל לממשלת הימין ולהנהגה הצבאית היו ממש מן הרגע הראשון תוכניות אחרות לגמרי. לא מעצמה אזורית אלא בדיוק להיפך – קהילת סמך חמושה של ארה”ב ותו לא.
לדור שהצמיח את שכבת ההנהגה שצמחה כאן מאז שנות השבעים, לדור מלחמת יום כיפור, לא נותר דבר מהחזון הציוני המשיחי שהניע את בן גוריון להקים את המדינה כנגד כל היגיון צבאי ודמוגרפי.
בלי אנרגיות אמוניות, לא ניתן היה לקבל את לפיד ההנהגה מדור המייסדים ולהמשיך את מרוץ השליחים של תקומת ישראל. כל שנותר לדור ההוא הוא אדי הדלק של התנופה הציונית.
ממשלת רבין הראשונה (1974 עד 1977) הקימה עדיין בכהונתה הראשונה, במשך 3 שנים, 52 יישובים חדשים משני עברי הקו הירוק – פי שתים מכל שהוקם ב- 20 השנים האחרונות.
בתהליך איטי של ייאוש מחזון הריבונות, אובדן התודעה הלאומית היהודית ושיבה אל התודעה הקהילתית, מסר דור יום כיפור את מפתחות הריבונות לאמריקנים.
“חשבנו שהקמנו מדינה”, אמר בני פלד, מפקד חיל האוויר במחלמת יום כיפור, אך הקמנו רק ” ‘שטייטעל’ עם חיל אויר”. בנימין נתניהו הביא את התהליך הזה לידי מיצוי וזו היתה תוכנית האב שעמדה ברקע התנהלותו למן הרגע הראשון למלחמה.
כל שעניין אותו ב-7 באוקטובר, הוא איך לחזור למסגרת אוסלו, איך לחזור ל-6 באוקטובר ואיך לנצל את המשבר בכדי להעביר את האחריות הביטחונית לאמריקאים.
זו הדרך היחידה להסביר את שהתחולל כאן בכל השנתיים הארורות שעברנו.
את כל ההזדמנויות לחשוב כמעצמה אזורית ולא כקהילת סמך, לנצח ולשנות את כל המציאות במרחב הים תיכוני, דאגה ממשלת הימין למסמס. והיו לפחות 5 כאלה:
ב-7 באוקטובר ניתן היה לנצח בקלות ובמהירות על ידי מצור אפקטיבי, לא מים, לא סולר חשמל ואויר במנהרות – מי שרוצה לנשום ולשתות כוס מים שיצא עם חטוף. אך נתניהו בחר להכנס ל-3 שבועות של דיוני מיסמוס בשאלה מהי מטרת המלחמה…
מתקפת הביפרים הגאונית שעליה יש לשבח את נתניהו – שהוציאה אל הפועל חרף התנגדות הרמטכ”ל- הובילה לקריסת חיזבאללה. נתניהו נמנע מגביית מחיר טריטוריאלי.
הכפר כילה, מרחק 500 מ’ מהגבול, שממנו הוחרבה מטולה הוחרב כמו עזה. אך נתניהו הקפיד לשוב לגבול הבין לאומי במקום לקבוע את גבולה החדש של ישראל לפחות על הליטני.
עלייתו של טראמפ לשלטון פתחה את האפשרות לפתרון אמיתי בעזה – קרי הגירת כל תושביה, עד העזתי האחרון. השב”כ וצה”ל התנגדו ונתניהו הצטרף אליהם. קהילה לא דואגת לפתרונות שיחסכו מבניה את הפוגרום הבא, כל שהיא מבקשת הוא לפדות שבויים ואת חסות הפריץ… וחוץ מזה, הנהגת מערכת הביטחון – הרמטכ”ל זמיר, ראש השב”כ או ראש הממשלה, לא רצו להסתכן בכך שלא יוכלו לצאת לחופשה בחו”ל מבלי לחשוש שייעצרו על אדמה זרה.
והם בחרו בעוד ועוד סבבי לחימה חסרי תכלית שעלו בחייהם, או בפציעתם של מיטב בנינו האמיצים.
קריסת המדינה הסורית וקריאתו של טרמפ לנתניהו להשתלט על שליש ממנה, יכולה היתה ליצור מציאות גיאו-פוליטית אחרת לגמרי. איזור הגמוניאלי שבו הדרוזים והכורדים שולטים תחת פיקוח ישראלי והמוסלמים נדחקים החוצה.
וההזדמנות האחרונה שהוחמצה, היא המתקפה המופלאה באיראן שאילו רצינו, יכולה היתה לחסל בהפתעה גם את חמינאי וראשי משטרו, יכולה היתה ובקלות לחסל את יכולת הפקת ושינוע הנפט, יכולה היתה להפיל את החשמל ולהוביל לכאוס ורעב באיראן – כלומר יכולה היתה להביא להפלת המשטר האיראני.
במקום זאת בחרה ממשלת קהילת הסמך הישראלית למשוך בכל מחיר את האמריקנים אל האירוע, לתת לטרמפ את זר הניצחון, להותיר את שלטון האייתולות על כנו ולהפוך גם את מבצע “עם כלביא”, ללא יותר מאשר עוד סבב בזירה חדשה – איראן.
זו היתה האסטרטגיה לאורך כל המלחמה.
להפו את ישראל לקהילת סמך חמושה של ארה”ב.
ואולם במודע או שלא במודע, בחר נתניהו להתעלם מעובדה בסיסית אחת. בהתנהלות הגיאו פוליטית העולמית – מי שהביטחון בידיו, גם הריבונות בידיו…
מהר מאוד יסתבכו פה העניינים, ואנו מוצאים את עצמנו במשבר נורא.
מפתחות הביטחון שנמסרו לזרים כבר לא יהיו בידינו, והמוטיבציה של “ידידינו” לשמור עלינו, לא תהיה גדולה יותר מזו של הטייסים האמריקנים והבריטים שהקפידו מאוד שלא להפציץ את המסילות המובילות לאושוויץ.
ייתכן שלא היתה ברירה ובלי השלב הקשה הזה של ההתפקחות הכואבת מיכולתה של שיבת ציון להתפתח ללא מחוייבות לברית עם בורא עולם ולייעוד ההיסטורי של עם ישראל, לא יכולה גאולת ישראל להתקדם.
ואולם דבר אחד חייב להיות ברור לכולנו:
האתגר האמיתי אינו ממשלת ימין על מלא. האתגר האמיתי הוא מנהיגות יהודית על מלא – מנהיגות עם זהות על מלא מלא! הפתרון נעוץ ביצירת ברית לאומית-אמונית חזקה שתוכל להכתיב את הטון בממשלה הבאה ואולי אף להרכיב את הממשלה הבאה. ממשלה שתזכור שזו ארצנו ושישראל היא ביתו של העם היהודי. אסור שנאפשר למחדל הזה להמשיך להתקיים.