ספור מרגש מבית ‘להבה’ – למניעת התבוללות הארץ הקודש

סגירת מעגל מרגשת אצל הרב זרביב

“זה מסובך”. אלו המילים בהן ענתה ג’ (השם המלא שמור במערכת), לרעות, אחות בבית החולים סורוקה בבאר שבע, לשאלה הקשה שרעות הפנתה אליה. זה היה בשנת 2010. רעות ראתה את ג’ בסורוקה כשהיא באה עם שני הילדים שלה לטיפול בבית חולים, ביום שישי, קרוב לכניסת שבת. על פניו, סיטואציה אקראית ושגרתית. אבל משהו היה נראה לה מוזר. ג’ דיברה עברית שוטפת עם הצוות הרפואי, אבל גם ערבית שוטפת עם בן הזוג שלה. העברית הייתה קולחת ונשמעה כשפת אם, וגם הערבית. חריג למדי. רעות החליטה שהיא חייבת להבין מה הסיפור.

כשהגיע זמן הדלקת נרות, רעות ראתה ש-ג’ ניגשת להדליק גם. זו הייתה ההזדמנות שלה. היא נעמדה ליד ג’, ושמעה שהיא מברכת את הברכה בעל פה. רעות ניצלה את רגע הזה בו ג’ הייתה איתה לבדה, ופשוט שאלה אותה: “את יהודיה?” ג’ הסתכלה עליה במבט נוגה עם דמעות בעיניים, וענתה לה: “זה מסובך. נולדתי יהודיה, גדלתי יהודיה ובגיל 18, כשהכרתי אותו (את בן הזוג), התאסלמתי אז אני לא יודעת מה אני”. רעות הבינה הכל, חיבקה אותה חזק ואמרה לה: “את יהודיה לכל דבר. את לא רוצה לעזוב אותו? אני מכירה ארגון שיכול לעזור…”

מאז חלפו 15 שנה. אלו היו שנותיו הראשונות של ארגון להב”ה, בפעילות להצלת בנות ישראל מהתבוללות. רעות הפנתה אלינו את ג’, ואנחנו התחלנו ללוות אותה מיידית. לקחו לה עוד שלושה חודשים להתבשל עם ההחלטה הסופית, אבל בסופם היא החליטה: אני חוזרת הביתה, לעם שלי, ועוזבת את הערבי. היא התגוררה בכפר קרוב לתרקומיא. ג’ ניצלה יום אחד בו הייתה לבד בבית, ארזה את חפציה, ולאחר שעת נסיעה הבאנו אותה אלינו לקרית ארבע. ג’ הייתה הראשונה בדירת החירום שפתחנו לנשים במצבה בקרית ארבע. מאז, כמובן, עברו בדירה דאז ובדירות נוספות, עוד עשרות רבות.

בימות השבוע היא והילדים היו בדירת החירום ובשבתות היא אכלה אצלינו בבית. בשבת הראשונה בקריה, כשהם עלו ברגל לכיוון הבית שלנו, הבן של ג’, בסך הכל בן 3.5, ראה חייל צה”ל עומד בעמדת שמירה בדרך. הוא תפס אבן וניסה לזרוק עליו – ללמדכם באיזו סביבה רווית שנאה הוא גדל.

הם התגוררו במשך שנה בקרית ארבע. ג’ שבה ליהדות, הילדים למדו במסגרות תורניות, וכל השכנים נרתמו לעזור. הכל היה נראה מושלם. אבל רק נראה. כאן מגיע הטוויסט בעלילה: אחרי שנה היא קראה לנו לדירה שלה, והנחיתה עלינו מכה אדירה: ‘אני ממש מודה לכם על כל מה שעשיתם בשבילי אבל אני לא מחזיקה מעמד. קשה לי. אני רוצה לחזור לבעלי. אני יודעת שהוא היה אלים אבל קשה לי’. זה היה ממש בוקס בבטן.

החלטנו ללכת להתייעץ עם הרב דוב ליאור, אז רבה של קרית ארבע-חברון. התלווה אלינו לרב בן לאמא יהודייה ואבא ערבי, שעבד איתנו באותה תקופה. נקרא לו יוסי. כשהרב שמע את כל פרטי הסיפור, הוא פסק שלמרבה הצער, אין לנו יותר מה לעשות בעניין, ושעשינו את המקסימום. יוסי שאל את הרב: ‘אבל מה נגיד לילדים? מה הילדים חטאו? הם ילדים יהודים לכל דבר, איך עליהם נוכל לוותר’? הרב אמר לו שהוא צודק והנחה אותנו לעשות הכל כדי להציל את הילדים. אנחנו מצידנו החלטנו לא לוותר ולנסות בכל זאת להציל גם הילדים, וגם את האמא. יוסי עשה ניסיון נוסף לשכנע את ג’ לא לחזור לערבי. היא נקרעה בינה לבין עצמה, ובסוף, בגלל הניסיון הגדול, הסכימה בסופו של דבר לעזוב לחו”ל עם הילדים. העיקר לא להתבולל בשנית.

בסופו של דבר, זו היתה ירידה לצורך עליה. היא התחזקה שם, והילדים התחזקו, ולאחר מספר שנים הם שבו לארץ, ישר לבר מצווה ובת מצווה לבן ולבת שלה. חגגנו איתם וליווינו אותם כל השנים לאחר מכן, ובשבוע שעבר סגרנו מעגל: הגענו יחד איתם לבית הדין הרבני באריאל, שם התקיים הליך השבת הילדים ליהדות. זה קרה רק עכשיו, כי עד גיל 18 לא ניתן על פי חוק לקיים את ההליך החוקי של השבה ליהדות ללא הסכמת האב.

הדיינים, ביניהם הרב אברהם זרביב, שבחופשות הקצרות שלו מעזה חוזר לבית הדין, שמעו את הסיפור בדמעות, ושמעו את הילדים מספרים על המסע הארוך שעברו; את הבן שהולך קבוע עם ציצית ומניח תפילין, ואת הבת שמקרבת בנות אחרות. בעוד שבועיים הבן, שבגיל 3.5 זרק אבן על חייל בחברון, מתגייס ליחידה קרבית בצה”ל. גם ג’ וילדיה צפויים גם להשתתף בנופש המשפחות השנתי שאנחנו מקיימים בארגון להב”ה.