היהירות והבוז לכבוד הערבי – שורש הקונספציה
יום שלישי, י”ג מרחשון התשפ”ו
בשל הדרמות המתרחשות כאן חדשות לבקרים, כאשר השחיתות של מדינת העומק (הדיפ-סטייט בלע”ז) הולכת ומתגלה לעין השמש, חמקה מתחת לרדאר העצרת השנתית הנערכת במסגרת פסטיבל ההסתה כנגד הציבור האמוני המכונה “יום השנה לרצח יצחק רבין”, וחבל. בדברים שנאמרו בעצרת זו ניתן לזהות את השורשים העמוקים של הקונספציה, של תפיסת העולם שהוליכה אותנו לאן שהוליכה, את הגרעין הרעיוני שמאחורי אסון אוסלו ואת המצע האידיאולוגי שעליו נבט האסון הנורא בשמחת תורה לפני שנתיים. שם, במגרש הביתי במרכז תל-אביב, במקום בו מתאספים האנשים היפים והנאורים, ‘האנשים הנכונים מהמקומות הנכונים’ כלשונו של יאיר לפיד, במקום בו הם מרגישים נח לשחרר את חרצובות לשונם לקול תשואות הקהל ולתת דרור לחלומותיהם, למאווייהם, לתחושות העמוקות ביותר הרוחשות בלבם – שם ניתן לעמוד בבהירות על תפיסת העולם של אלו, המרגישים כי נולדו לשלוט ללא כל קשר להכרעת הבוחר בקלפי.
במקום בו הבורות נפגשת ביהירות, עמד לו יאיר לפיד – בור ועם הארץ בכל הקשור לתורת ה’, קבע מהי יהדות אותנטית (אני מציע לו להתחיל עם שמירת שבת לפני שיחלק ציונים לאחרים), ולא נחה דעתו עד שפסק את פסקו – “להגן על זכויות האזרח של ‘הגר הגר בשעריך’, 20 אחוז מאזרחי מדינת ישראל שהם לא יהודים, זו מצוות ‘עשה’ וחובה יהודית.”
מצות עשה וחובה יהודית. חבל שהרמב”ם שכח למנות אותה בספר המצוות, ואף הרמב”ן לא הזכיר אותה בשכחת העשין. הבורות זועקת לשמים, כי אילו ידע לפיד מהם התנאים הכרוכים במעמד גר-תושב ולישיבתו של גוי בארץ-ישראל – היה מקטלג את המושג כחשוך ופרימיטיבי, כפי שהוא רואה את היהדות השורשית באופן כללי. ולא פחות חמורה מכך היא המחשבה, ולפיה ערביי ישראל, המצביעים בהמוניהם לנציגים תומכי טרור – זכאים לזכויות אזרח המאפשרות להם למחוק את מדינת ישראל באמצעות הדמוקרטיה, וההתאבדות הקולקטיבית שלנו בכך שאנו מעניקים להם את הזכות הזאת עוד מוגדרת כ’מצות עשה וחובה יהודית’.
דברי לפיד אמנם מעלים חיוך על בדל השפתיים, אבל הרצינות התהומית שבה ציבור בעל עוצמה מתיחס להגדרות המגוחכות שלו כבר עלתה לנו בדם רב מדי. אך אם רצוננו באמת לתפוס את הלך הנפש הרווח במחוזות הללו, כדאי לשים לב לדבריה של ציפי לבני באותה עצרת, ולהתחלחל מהמחשבה שהאשה הרדודה הזאת הייתה כפסע ממשרת ראש ממשלת ישראל. שימו לב היטב ליהירות שבדבריה –
“אנחנו נמצאים בצומת היסטורי שבו הבחירה היא בין אחת מהשתיים: או מדינה דתית מסוגרת בלי שוויון למיעוטים, בלי זכויות לאזרחים, בלי שלטון חוק משפט צדק, או מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי שבה אחדות סביב מגילת העצמאות עם שוויון לכולם בתוכה“.
הגברת בוודאי מרגישה מאד נאורה. היא לוחמת ב’מדינה הדתית’ המסוגרת ולמען שלטון החוק, המשפט, השוויון והדמוקרטיה. שוויון, אמרנו? מעניין כיצד מרגיש ערבי ישראלי ששומע את דבריה – “מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי, שבה אחדות סביב מגילת העצמאות עם שוויון לכולם בתוכה”. אילו הייתי ערבי, הייתי מאמץ אותם בחום, אבל עם שינוי קל – “מדינה ערבית ודמוקרטית עם רוב ערבי, שבה אחדות סביב מגילת העצמאות עם שוויון לכולם בתוכה”. היא מקבעת לערבים מעמד של מיעוט, מכנה את המדינה ‘יהודית’ (מעניין במה זה מתבטא…), ואחר-כך מדמה שהערבי יהיה אסיר תודה כלפיה. איך היית מרגישה, גברת לבני, במדינה ערבית שמעניקה לך ‘שוויון’, ובלבד שתשארי במיעוט? איך תרגישי במדינה נוצרית באירופה או באמריקה שתעניק לך כאלו זכויות?
היהירות והבוז שרוחש השמאל לכבוד הערבי עומדת בלב לבה של קונספציית הדו-קיום שמתפוצצת לנו בפרצוף כל פעם מחדש. הסתירה המובנית שבין היהדות לדמוקרטיה, שבין המושג של מדינה יהודית למדינה מערבית העיוורת למוצאו של האזרח, הסתירה העוד יותר יסודית בין סט הערכים היהודי השורשי והאמיתי (לא זה המצוץ מאצבעו של יאיר לפיד) הרואה את רצון ה’ כערך היסודי, ממנו נובעים כל השאר, לבין סט הערכים המערבי הרואה באדם הגאה את מרכז ההוויה – סתירה זו אינה נותנת מנוח לאלו, המרגישים כגזלנים בארץ לא להם. הם ימשיכו ללהג על מדינה יהודית-דמוקרטית כדי להרגיע את מצפונם, אבל הערבי מבין היטב – הוא מבין שכל עוד ישראל לא תהיה מדינת כל אזרחיה, היא לא תהיה באמת דמוקרטיה במובן המערבי, והוא יפעל להגיע ליעד הזה, ויבוז לכל אלו המצפים ממנו להתפשר על פחות. (אחר-כך יהפוך את הדמוקרטיה הנאורה למדינת שריעה איסלאמית, אבל זה כבר ענין אחר…).
אנחנו נציע להם זכויות אזרח, הטבות שונות ומשונות, אפליה מתקנת ומה לא – והם ישיבו לנו בפיגועים ובמבול אל-אקצה. לא פלא, שלפיד, לבני וחבריהם בשמאל אינם יכולים לסבול את הציבור האמוני שמוכן לומר בגלוי, כי הוא מעדיף לחיות במדינה יהודית מאשר למות במדינת כל אזרחיה, ולשם כך הוא מוכן לוותר על הליטופים מהגויים שמעבר לים. בשביל להתגבר על הקונספציה, צריך לערוך רוויזיה בכל תפיסת החיים, וזה כואב מדי, אמיתי מתי, מחייב מדי. מה נותר לעשות? להסית, לשסות, להרוס את מה שאפשר. ואם חיפשתם הסבר לרקבון שמתגלה מהדיפ סטייט כיום – אזי אובדן הערכים המוחלט והעדר ההלימה שבין המציאות המזרח-תיכונית העגומה לבין תפיסת עולמם הקוסמופוליטית יכול לספק אותו. ברוך הוא א-להינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורת אמת.
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או