מתוך דברי הרב נתן מנמירוב בספרו חיי מוהר”ן סי’ תמ”ז:
…
עוד שמעתי מהאיש הנ”ל ששמע בשם רבנו הקדוש שספר משל לענין מה שצריכין לדבר עם אנשים ביראת שמים וזהו.
פעם אחת היה גביר גדול שהיו לו כמה אלפים ורבבות. עשה העשיר הנ”ל פקדה ואמר, כל מי שצריך ללוות מעות יבוא אצלו והוא ילוהו, מסתמא היו על זה בעלנים [קופצים] הרבה, ובאו אצלו אנשים הרבה ולוו אצלו מעות. והגביר הנ”ל היה אצלו פנקס על כל הנ”ל.
פעם אחת לקח הפנקס בידו והתחיל לעין בו, וראה שהוציא הרבה מעות מאד על עסק ההלואות ואין איש שם על לב שיבוא להחזיר ולפרע לו מה שלוה ממנו. מסתמא חרה לו על זה, והיה לו עגמת נפש.
בתוך הלווים הנ”ל היה איש אחד שלוה גם כן אצל הגביר, ואבד והפסיד המעות באיזה משא ומתן עד שלא היה לו ממה לפרע חובו והיו לו יסורים גדולים מזה. הינו שהאיש הנ”ל היה לו יסורים גדולים מזה שאין לו לפרע חובו. והתישב האיש הנ”ל בדעתו, שעל כל פנים צריך להתראות פנים עם הגביר ולספר לו כל לבו, באשר שהוא אנוס בדבר וכו’. ובא אצל הגביר והתחיל לספר לפניו לבו באשר שאיך שקבל אצלו מעות בהלואה והגיע זמן פרעון ואין לו ממה לשלם כי הפסיד המעות, ואינו יודע כלל לשית עצות בנפשו מה לעשות בזה.
וענה הגביר ואמר לו מה אכפת לי המעות המגיע אצלך, כי מה נחשב אצלי סך קטן כזה שאתה חיב לי כשתסלק או להפך נגד סך הכולל מההלואות אשר עולה לאלפים ולרבבות. על כן רצוני שתלך אצל כל הלווים שלי ותתבע אותם, ותזכיר אותם שהם חיבים לי כל כך מעות, ולמה אין מסלקין לי. ואפלו אם לא יפרעו ויסלקו את הכל רק כל אחד יתן ויסלק מעט מחובו, גם כן יעלה אלפים פעמים כמו סך כל החוב והלואה שלך. והנמשל מובן ממילא והבן.
(אמר המעתיק שמעתי אחר כך שיש אומרים שזה המשל הוא מדברי הרב יצחק זכרונו לברכה חתן המגיד מטירהאוויצע)