התשקורת החרדית = הרודפים של כלל ישראל

אבל דבר אחד חסר לי בדו”ח הזה, ואני משער שיבוא יום וגם הוא יתגלה – מה מידת המעורבות של אותם ארגונים במימון ‘מחאת החטופים’ שנועדה לעצור את המלחמה בהסכם כניעה ישראלי ולהעניק לחמאס את הנצחון? כמה כסף הושקע ביצירת אקלים תקשורתי, המקטלג כל אדם שפוי המתנגד לעסקה כקיצוני והזוי? כיצד זה, שבמוסף לבית של עיתון ‘יתד נאמן’, בו לא יראה ולא ימצא מאמר של אדם חרד”לי שאינו אמון בדיוק בדיוק על ה’השקפה הטהורה’, ניתנת לפתע במה קבועה לאמו של חטוף, שככל הנראה אינה מצביעה לדגל התורה (בחיידר של הבנים שלי אין ילדים שקוראים להם ‘בר’), לפרוט על נימי הרגש של הקוראות כדי ליצור אוירה של ‘עסקה בכל מחיר’? כמה כסף הושקע בכך, שכל כלי תקשורת מכל מגזר שהוא יכתוב שמביעים ‘אופטימיות’ בקשר לעסקה, כאשר הכל מבינים מה משמעותה של התגשמות התחזית האופטימית…

ולנוכח העובדה, כי אותם ארגונים גם עומדים מאחורי תמיכה בארגוני טרור רשמיים כמו גם בתנועת החרם על ישראל – האם מישהו צריך להשתלם בלימודי ליבה כדי לעשות אחד ועוד אחד ולהבין, שמי שתומך בנוחבות ביד אחת וב’עסקה’ עם החמאס ביד השניה – אינו מעוניין במיוחד בטובת ישראל. דומני, כי גם מי שבשל מגבלות חשיבה כאלו ואחרות לא השכיל להבין, כי הטבח שהורתו בעסקת שליט אמור היה ללמד אותנו לא לעשות עסקאות כאלו – כעת אמור להגיע אל המסקנה המתבקשת…

אבל כאן אנו נתקלים שוב בקיר אטום, בסרוב מוחלט לדון בצורה לוגית ועניינית, בפרץ רגשות חסר כל רסן דווקא מפי אלו המתפארים ביכולתם האנליטית לדון בקור רוח בכל סוגיה. אלו שבזים לרגשות של יהודים השבים לאדמתם וגואלים בית יהודי בעיר העתיקה, אלו שלא מבינים מה מלהיב בהכנסת ספר תורה, אלו שרואים יהודי מנענע בלולב ואין להם בדל של השגה כיצד זה מביא אותו לידי שמחה, אלו שרואים יהודי בוכה בתשעה באב ומרחמים עליו כעל אדם נבער שאינו יודע להשליט את השכל על הרגש – אותם אלו הופכים את עורם ומשליכים את כל כללי ההגיון אל פח האשפה על-מנת לקדם את עסקת הכניעה, אליה הם כה משתוקקים. לא, הם לא הפכו פתאום למלאי-רגש. אותם אנשים שמקדמים את הרס התא המשפחתי והמבנה החברתי לא הפכו פתאום לבעלי סולידריות. כשנרצח יהודי מיצהר, קשה למצוא את הסולידריות שלהם. אין זאת אלא, שאותו תמנון משומן ורב-זרועות מפעיל אותם בדיוק על-פי התכנית לחיסול העם היהודי ומדינתו.

קשה לצפות הרבה מאלו הרחוקים מתורה ומצוות ושקועים כל כולם בהוויה הגויית, אלו שד”ר גדי טאוב היטיב להגדיר בספרו ‘ניידים ונייחים’ כ’ניידים’ – אנשים תלושים מאדמתם, אנשי העולם הגדול, שאבדו כל זיקה לעמם, שלא לדבר על מורשתם. אבל מרובו המוחלט של העם, אשר מרגיש שייכות לאומה, למורשתה, לארצה – ניתן לצפות להפקת לקחים משמעותית. ומאלו שמבינים לעומק את מהותה של האומה, את היותנו עם ה’ המשועבד לתורתו ולמצוותיו – ניתן לצפות בהחלט לחשבון נפש נוקב כיצד אפשרנו למשנאי ה’ הגדולים ביותר להשתמש בנו לצרכיהם באמצעות שימוש זול בסיסמאות פסוודו-הלכתיות של ‘פדיון שבויים’ ו’פיקוח נפש’, שאינן אלא אחיזת עיניים.

אומרת התורה הקדושה בפרשת ואתחנן (דברים ד ה-ו) – “רְאֵ֣ה׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי ה’ אֱ-לֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה”. הגיע הזמן ליישם את הברכה הזאת הלכה למעשה!