Time-hallowed “Bein Adam Lamakom” refers to mitzvos of only religious benefit, while “Bein Adam Lachaveiro” means mankind benefits as well, not instead (but see Pri Megadim cited here!).
Mussarites then introduced a third category, namely “Bein Adam Le’atzmo”. Hyehudi had earlier attacked the idea and some of the sources originally claimed for this concept, exposing them as completely irrelevant.
But I was wrong! As it happens, I found the Vilna Gaon does — elsewhere — mention “Bein Adam Le’atzmo” (in different words). So, Mashgichim are not even unintentionally creative. Not that the Mussarites even know about this reference (though maybe they do, and I didn’t catch it); I providentially found it myself.
Aderes Eliyahu by the Gra on Devarim 32:5 (copied from here):
(I intend to update previous articles to this effect ASAP, of course.)
But the context is still crucially different…
This is not about pseudo-religious, practically antinomian, universal “spirituality”, but the personal (both physical and soteriological) benefits taught of Torah learning. The Gra refers not to Mussar inspiration itself, unless qua Torah, nor even to teaching Torah to others, pace Rabbi Y. Gefen.
The Maharal’s introduction to Derech Chaim on Avos restates the Gra in more words:
… ומה שסובר רב יהודה שהחסידות תולה במילי דנזיקין ורבא סבר שהחסידות תולה במילי דאבות ולאמרי לה במילי דברכות, ופירוש זה כי שלימות האדם הוא בשלשה פנים שאין האחד כמו השני. כי צריך האדם שיהיה שלם עם זולתו מבני אדם, וצריך שיהיה שלם בעצמו עד שהוא בריה שלימה וצריך שיהיה שלם עם בוראו דהיינו בדבר שמגיע לבוראו, ואלו ג’ שלימות כוללים הכל ויתבאר דבר זה בפרק משה קבל באריכות ואין להאריך כאן. וסבר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין שלא יגרום היזק לזולתו מבני אדם. וזהו עיקר החסידות כאשר זולתו לא ימצא היזק ממנו, שאם אין מקיים דבר זה וגורם לזולתו היזק, אין ראוי שיהיה נקרא חסיד ולכך מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, ולא אמר שיגמול חסדים ויתן צדקה שודאי ראוי לעשות הטוב לזולתו, ואין זה מורה על חסידות יתירה, אבל כאשר נזהר במילי דנזיקין אף אם אין עושה בידים כלל רק שנזהר שלא יגיע היזק ורע לזולתו בגרמתו על ידי שלא נזהר בהיזק זה חסיד גמור. ולרבא דאמר לקיים מילי דאבות כלומר שעיקר החסידות הוא בזה כאשר הוא איש שלם בעצמו והמדות הטובות הם שלימות עצמו, וסבר רבא כי יותר ראוי שיקרא חסיד כאשר הוא שלם בעצמו דבר שמגיע לעצמו והוא עיקר יותר לחסידות, ולאמרי לה לקיים מילי דברכות הוא השלימות השלישי שהוא שלם עם בוראו לברך את שמו ית’ על כל דבר ודבר ואין שם שמים מסולק מאתו, וסברי דיותר ראוי שיהיה החסידות תולה בזה כאשר הוא שלם עם בוראו. ואפשר כי אין כאן מחלוקת כלל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי האדם אינו יושלם עד שהוא חסיד גמור בג’ דברים אלו שמשלימים האדם עם בוראו ועם זולתו מבני אדם ויהיה שלם בעצמו גם כן ואז הוא שלם לגמרי. ועם כי יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה מוכח על הפירוש שאמרנו…
Nonetheless, avoid Mussar expressions.
By the way (!לפי שרוצה לסיים בדבר טוב), the (kabbalistic) triune division in Chapter One of Rabbi Akiva Tatz’s “Living Inspired”, was perhaps glimpsed via Maharal, who came up with the idea of thesis/antithesis/synthesis way before Johann Fichte, see the end of Derech Chaim on Avos Perek Alef (I assume this is what is meant above: ויתבאר דבר זה בפרק משה קבל באריכות):