Yayikra 3:1:
ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני ידוד.
Rabbi S.R. Hirsch’s commentary:
הוא מקריב, הכתוב מתנה כאן ש״הוא״ מקריב, ומדייקים בתורת כהנים מתיבת ״הוא״ הלכה רבת משמעות: ״ ׳הוא׳ – היחיד מביא שלמים נדבה ואין הציבור מביא שלמים נדבה״. ואכן, לא מצאנו שלמי ציבור כלל, מלבד שני כבשי עצרת הקרבים בשבועות עם שתי הלחם. ואף בהם, האומה אינה מיוצגת כיחידה אחת (כבש אחד), אלא כריבוי של יחידים (שני כבשים); וגם עם השינוי הזה, חלוקים כבשי עצרת משלמים: הם דומים באופיים לעולה ולחטאת, שכן גם הם קודשי קודשים; הם נזכרים יחד עם החטאת של שבועות (להלן כג, יט); והם מייצגים את שלמות הציבור כמטרה שיש להשתוקק אליה, ושחייבים עדיין לשאוף אליה, ולא כדבר שכבר הושג (כמו בשלמים, שבהם מבטאים שמחה על מה שכבר הושג). סוף כל סוף הם ״חובה״ ו״קודשי קודשים״ ו״שחיטתן בצפון״ (עיין זבחים נה.); הם מייצגים את מטרת התורה, שעודנה חזון לעתיד: ״אפס כי לא יהיה בך אביון!״ (דברים טו, ד; עיין פירוש להלן כג, יט).
תחושת השלמות המהווה את הבסיס לשלמים, היא לחלוטין הרגשה ממשית שרק היחיד מסוגל לחוש בה. אמנם, שני יחידים או יותר יכולים להביא יחדיו קרבן שלמים אחד, שכן ייתכן ששותפותם והקשר ביניהם הם הם היסוד לשלמותם. ואכן, קשר עם אנשים אחרים הוא תנאי הכרחי לאושרו של האדם; אדם הגון לא יחוש ״שלם״ כאשר הוא בבדידות גמורה. אך התורה אינה מכירה בסברא השקרית של אושר לאומי ללא אושר היחיד. לאומה כיֵשות מופשטת לא תוכל להיות כל שלמות אם המון אנשיה מיוסרים ומיואשים. השלום של האומה הישראלית עשוי מהשלום של בניה. קרבן שלמים שהאומה כגוף מופשט מקריבה אותו, אין לו כל מקום במזבח ה׳.