השב”כ: חסין שיפור וביקורת לחלוטין

מי שומר על השב”כ?

יש ארגון אחד בישראל שאף פעם לא נותן דין וחשבון, שאין אצלו מחדלים ותמיד חומק מביקורת ציבורית

“הם בגדו בנו”, אמר על השב”כ משה לנדוי ז”ל, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, ומי שמונה לבדוק את העינויים בשב”כ, בראיון לארי שביט שפורסם ב’הארץ’. “אמרתי לאנשי שירות הביטחון הכללי שאנו חשים נבגדים… כי אנחנו נתנו להם קרדיט. ראינו דברים מאוד קשים. ראינו אמות מידה שהושחתו. ראינו כיצד אזור הדמדומים באמת השחית את שרות הביטחון הכללי… ראש השב”כ חשף בפנינו והבטיח לנקות את האורווה. ואני חושב שהתכוון לכך. אבל אלה שבאו אחריו נהגו אחרת. וככל הנראה היו שוב מסרים כפולים. תורה שבכתב – ועדת לנדוי; ותורה אחרת בעל פה – בשטח. והדבר הזה הוא נורא. כי בתוך השירות חייבת להיות אמת גמורה. אם האמת הזאת מתפוררת, אוי לשירות שבידיו מפקידה המדינה תפקיד כה חיוני ואולי לכולנו”.

לנדוי לא תיאר לעצמו, שהוא יישב עם בכירי השירות יציג לפניהם את המלצותיו וקביעותיו על גבולות החקירה, יסביר מתי מותר או אסור לחץ פיזי על נחקר, ובאבחת יד ראשי השירות יורו לפקודיהם לא לקיים את ההמלצות שאך לפני רגע הודיעו שאימצו לליבם.

בכירי השב”כ לא בחלו בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשם. פרקליטת המדינה והשופטת לשעבר דורית בייניש טענה שבזמן שהייתה פרקליטת המדינה “הם בשב”כ המציאו עלי רומן שלא היה ולא נברא רק כדי לסלק אותי מהתפקיד”.

יצחק שמיר שהיה ראש הממשלה אמר “לא האמנתי שאברם ישקר גם אותי”; אברם הוא ראש השב”כ אברהם אחיטוב ששיקר לשמיר בעניין רציחת המחבלים ואף טען ששמיר הורה לו לחסל את המחבלים.

השופט לנדוי, דורית בייניש ויצחק שמיר מתארים את מה שהיה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים – ויש יגידו עד היום – התרבות הפנימית של השב”כ. תרבות  שלא בוחלת באף אמצעי כדי להשיג את מבוקשה אם בתוך עבודת השירות ואם מחוצה לה, אם מול שופט ואם מול ראש הממשלה. הם יודעים הכל ואותם איש לא יבדוק.

 

הארגון המאותרג במדינה

בכל תולדות המדינה לא היה ארגון ביטחון שזכה ליחס כזה הן ממנהיגי המדינה והן מרשויות החוק והמשפט. אין בכל המדינה ארגון שהיה עובר את אירוע קו 300 – בו נרצחו שני מחבלים שחטפו אוטובוס והעלילו בשב”כ על קצין צנחנים ראשי, תא”ל יצחק מרדכי, שהוא פגע במחבלים, כשהם ידעו שזה שקר מוחלט – כמו שהשב”כ עבר את האירוע. בסופה של הפרשה איש מאנשי השב”כ לא הואשם ברצח, הרוצחים זכו לחנינה בטרם משפט, היועץ המשפטי לממשלה פוטר, והכל בשם לשמור על השב”כ, כי שמירה על השב”כ היא שמירה על המדינה.

בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים התנהל השב”כ כיחידה עצמאית בתוך המדינה ואותרג בכל רשויות המדינה. בכיר לשעבר בשב”כ טען בשיחה עימי “נכון ששיקרנו בבתי המשפט. נכון שהעדנו עדויות שקר, רק שעשינו זאת בשיתוף פעולה מלא של הפרקליטות. הפרקליטים שהעידו אותנו תיאמו איתנו את כל השקרים”.

בתרבות של השב”כ עד עצם היום הזה מותר לשקר לכולם חוץ מלשקר בתוך השירות. מותר להפריז במידע שחשוב להם מותר להפחית במידע לדרג המדיני. הכל ייסלח חוץ מלשקר בתוך השירות. תשקר בתוך השירות תודח מייד. אין מחילה לשקר פנימי.

זוכרים את יעקב פרי? האיש היה ראש שב”כ מהולל ומצטיין. כל אזרח ידע שראש השב”כ הוא חצוצרן. כל השב”כ ידעו שראש השב”כ לא שירת בצה”ל בזמן שמכרו לעם ישראל שהראש היה צנחן. איש בשירות לא העז להוציא את הסיפור החוצה שהראש משקר, כי אסור לפגוע בארגון אבל מותר לשקר לכל השאר.

אחד המחדלים הגדולים ביותר של השב”כ עד ה-7.10 היה רצח ראש הממשלה רבין. גם חקירה זו נשארה חסויה בלחץ השירות, כמובן כדי לא לפגוע בשב”כ. האם לא ראוי שכל אזרח יידע איך נרצח פה ראש ממשלה? אין ויכוח שהשב”כ ידע על איומים לרצוח את רבין. כותב שורות אלו, כשהיה סטודנט באוניברסיטה העברית, שמע ממישהו שהוא מכיר אנשים שרוצים לרצוח את רבין חודשים ספורים לפני רציחתו ופנה עם המידע לשב”כ. השב”כ ידע על הכוונה לרצוח את רבין, ולמרות הידיעה לא תגבר את האבטחה סביב רה”מ. בעקבות הרצח קמה ועדת שמגר שרוב מסקנותיה נותרו חסויות.

ועדת שמגר הוסמכה לחקור רק את התנהלות השב”כ הנוגעים לרצח רבין, וכאמור מסקנותיה נשארו בכספת ארכיון המדינה, שאיש לא ידע מה באמת קרה בשב”כ שהביא להפקרות בשמירה על ראש הממשלה. זה ביטוי מצוין לתרבות החקירה שיש בדברים הנוגעים לשב”כ.

המשך לקרוא…

מאתר מידה, כאן.

בואו להילחם על האמת בויקפדיה – קורס חינמי

שותפים וידידים יקרים,
לצערנו, אין חדש תחת השמש ובאנציקלופדיה השיתופית הגדולה בעולם, ויקפדיה מתחוללת בימים אלו מלחמה על האמת.
בחודשים הקרובים צפויים עורכי הויקיפדיה להצביע (שוב) האם יהיה ערך בשם “אלימות המתנחלים”. חשוב שיהיו בהצבעה גם עורכים הגונים וישרים שימנעו את עלילת הדם המכלילה והמסוכנת. כמו כן, ישנם ערכים נוספים שחשוב לפעול בהם בימים אלו ולוודא שהם נכתבים בהתאם למציאות.

לפיכך, כדי להגדיל את מעגל העורכים הציוניים, חברנו לערן, עורך ויקיפדיה בכיר שיחד עם עורכים ציוניים הם מכשירים ומלווים עורכים חדשים בוקיפידיה. אין צורך בידע מוקדם, וגם לא ביכולת טכנולוגית אך כן חשוב שתהיה יכולת ביטוי סבירה ומעלה.

במידה ויש באפשרותכם להשקיע זמן ולהצטרף למאבק על האמת וצדקת הדרך, היכנסו לקישור המצורף והירשמו.
שימו לב – הקורס הוא ללא עלות, ואין אנו אחראים על התוכן, הליווי, או לתהליך ההכשרה
להרשמה: לחצו כאן 
בברכת “צדק צדק תרדוף”,
שירה ליבמן
מנכ”לית מועצת יש”ע 
[פורסם.]

The Scourge of Open Drug Use in the Observant Community

From the Kotzk Blog:

I always wonder why some religious people, besides their wonderful virtues, often fall for vices. In a previous article, we looked at the question of smoking and Halacha [see Kotzk Blog: 069) Cigarettes and Halacha Don’t Mix:]. I concluded that article by suggesting that we also need to address the incidence of drinking alcohol which is quite endemic in many communities. Alcohol is ubiquitously accepted as the norm, sometimes to the extent that it is abused. Some battle to get home after shul on Shabbat mornings.

Sadly, it now seems another scourge is sweeping through our religious communities and that is the use of drugs and other substances, of course, presented in more acceptable terms like psychedelics, mood enhancers and the like.

Some rabbis I know turn a blind eye; some ‘understand’ the value of these substances but refrain; and others participate. Today, you can go to a pre-Shabbos ruach (spirit) session, to prepare for the onset of the holiness of the day. Music will be provided but you must “bring your own mood enhancers.” You can even go to talks where speakers will try convince you that hallucinogenics are an integral, de facto part of Halachic Judaism as if they were just another of the mitzvot Jews are required to do “to get close to Hakadosh Baruch Hu.” I often hear it presented through the lens of technical Chassidic terminology. And, so I’ve been told, “every professor today” is researching and endorsing the benefits of these substances (this from religious people who don’t usually like what professors say).

The problem is that, in the past, drinking in shul was usually the proclivity of the men, but now women also want to be inspired and uplifted like the men-folk and, while reciting Tehillim, “experience what the psalmist is really saying.”[1] Today, gummies are often passed around the other side of the mechitzah as well, as substances become egalitarian. At a Bar Mitzvah celebration, one mother was not sure how she arrived or how she was going to get home to her family. In another case, someone was given substances at a shul Kiddush without knowing what it was and landed up in the care of paramedics.

These are all people who are religious and many have been brought up in religious families so we can’t blame it on the outside influences of Baalei Teshuva. When I hear of such events, I always wonder what is wrong with Judaism that it needs to be enhanced by drink and substances. Where does this emphasis on the need for artificial, automatic, non-internalised and intense “experiential” Judaism come from? We have the Torah, we have Halacha, a huge literature and many good rabbis. Why is this not enough? Why do we need to stoop to the level of common folk who don’t have Torah, and who are looking for shortcuts to experiential nirvana to escape the drudgery of a meaningless life? Has Torah and Judaism stopped working and lost its meaning that it needs to be enhanced? The number of people I know who need to be “enhanced” is astounding − and growing − as hallucinogenics are becoming the new and improved formulation of Jewish mysticism.

[1] These quotations are from what I have personally seen and heard.

The author then goes off on a historical perspective. Read the rest here.