שבועות: חוקי המדינה בטלים לגבי התורה שקבלנו בהר סיני
חג השבועות – יצירת עם ישראל כבריאה חדשה בעולם
יום ששי, ג’ סיון התשפ”ה
חג השבועות, בו אנו מסיימים את ספירת שבעת השבועות המבדילים בין קציר השעורים שאחר הפסח לקציר החיטים שעם שתי הלחם, חל בעת שישראל קבלו את התורה. והגם שאין זה מוכרח שהיה זה אותו היום בדיוק, והגם שהתורה אינה מציינת את סמיכות המאורע לחג שנקבע, חז”ל מכל מקום ראו צורך לציין את ההקשר וקבעו את שמו של החג כפי שאנו מזכירים אותו בתפילה – ‘חג מתן תורתנו’. כמובן, שאין זה מקרה בעלמא, ואנו נשתדל להלן לעמוד על משמעותו היחודית של חג השבועות, ונראה כיצד הדבר מתקשר ליצירת ישראל כעם ה’ בעת מתן תורה.
בניגוד לכל חג אחר, לחג השבועות לא נקבע תאריך! התורה רק קבעה שהוא יחול חמישים יום אחר חג הפסח, ואין זה משנה אם החודשים שבין לבין הם חודשים מעוברים או חסרים (לכן גם לא ניתן להחליט ולקבוע שיום מתן תורה חל בחג השבועות בדיוק). יותר מכך – ישראל מצווים לערוך כאן מעין לוח שנה משלהם, אשר מתחיל ביום בשבוע שאחר חג הפסח, ומסתיים כעבור שבעה שבועות. יש כאן יצירה שלמה שכל כולה נעשית על-ידי ישראל, ואף תאריך ההתחלה, אותו מכנה התורה “ממחרת השבת” (ויקרא כג טו) תלוי בקידוש החודש שנעשה על-ידי ישראל בתחילת ניסן. ‘השבת’ כאן איננה שבת בראשית, כפי שסברו הצדוקים שכפרו בתורה שבעל-פה, אלא זוהי ‘שבת’ שיכולה לחול בכל יום בשבוע, לפי קביעת בית-הדין של ישראל שקידש את החודש. נמצאנו למדים, שכפי שה’ ברא את עולמו וקבע בו שבועות של שבעה ימים, כך גם ישראל בכל שנה, ממחרת חג הפסח, קובעים שבעה שבועות משלהם, במהלכם הם סופרים יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, עד שבסיומם הם חוגגים את חג השבועות, הקרוי על שם אותה ספירה של שבעה שבועות.
מה משמעותו של כל התהליך שהזכרנו? על איזה יסוד הוא בנוי? נראה, כי יש כאן חידוש עצום, ולפיו התורה מתארת כאן בריאה חדשה. כפי שהיו ששת ימי בראשית, בהם יצר ה’ את עולמו ובסיומם שבת ממלאכתו וקבע לעולמי עד את יום השבת, כך ישנם שבעה שבועות, בהם נוצר עם ישראל, בניו חביביו של מקום, ובסיומם נקבע חג השבועות. אז נשלמה אותה בריאה מופלאה, הקרויה ישראל, שהיא היא התכלית שלמענה נברא העולם, וכדברי רבותינו במדרש – “א”ר ברכיה שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל, דכתיב ‘בראשית ברא א-להים’, ואין ‘ראשית’ אלא ישראל, שנאמר (ירמיה ב ג) ‘קדש ישראל לה’ ראשית תבואתה'” (ויקרא רבה לו ד).
מעתה מובן עומק משמעותו של הקשר שבין חג השבועות, חגו של קציר החטים כפי שמציגה אותו התורה, לבין חג מתן תורתנו, כפי שהוא נקרא בפי חז”ל. יש כאן בריאה של עם, ובריאתו של עם ישראל לא הייתה אלא בעת מתן תורה. הצדוקים סברו כמו היוונים אותם העריצו, כי עזב ה’ את הארץ והוא אינו מתערב עוד בבריאה. הם סלדו מעצם הרעיון שהוא יקח עם מסוים ויבחר בו בדווקא להיות בניו. אותם צדוקים לא יכלו לקבל את הרעיון, לפיו יש כאן בריאה חדשה, וודאי לא את הרעיון לפיו לעם ישראל ישנו חלק באותה בריאה. הם קבעו ש’ממחרת השבת’ לעולם משמעו ביום ראשון בשבוע, כיוון שלא ראו את הקשר שבין פסח לשבועות. הם לא ראו כאן לידה של עם, והם לא ראו כיצד עם זה יכול לקבוע ‘שבת’ ביום אחר מימי השבוע. הבריאה הסתיימה לדידם באותם ששת ימי בראשית, ואין עוד מקום להתערב בה – לא מצד ה’, וודאי לא מצדם של ישראל. [ולאמיתו של דבר, סופה של גישה זו הינה כפירה בעצם המושג של בריאה, ולכן סברו חכמי יוון, ובראשם אריסטו, כי העולם קדמון ואינו נברא, ועל השקפה זו כתב הרש”ר הירש בפרושו על בראשית א א, כי היא “יסוד מוסד להכרה האלילית עד עצם היום הזה. אולם, אין היא רק שקר מיטאפיסי, תיאור קוסמוגיני הנוגד את האמת, אלא גרוע מכן – אמונת הקדמות חותרת תחת כל מוסר, והיא כופרת בכל חירות בא-ל ובאדם”].
לאור זאת מובן מדוע כה טרחו חז”ל להפקיע מידי ההבנה הצדוקית, ומדוע עשו ברוב עם טקסים, בהם קוימו ההלכות הסובבות את קרבן העומר ואת חג השבועות כחג שחל דווקא לפי אותה ספירה המתחילה ממחרת הפסח (ראה משנה מנחות פרק י משנה ג; חגיגה פרק ב משנה ד). יש כאן מאבק איתנים אידיאולוגי בין המאמינים כי עזב ה’ את הארץ, בין אלו הסבורים, כי הבריאה נסתיימה ואנו חיים בעולם שאין בו א-לוה המעורב בנעשה, עולם יבש ונטול חיים, עולם של הפקרות מוסרית, לבין השקפת תורתנו הקדושה, לפיו הא-ל קיים, עושה ומנהיג את עולמו, והוא בחר בישראל עם קודשו להיות לו לראשית, להיות לו לעם סגולה, אשר יצירתו היא התכלית של יצירת הבריאה כולה.
יוצא מכל האמור, שישראל נעשה לעם בחג השבועות, ועל-כן מובן ההקשר למתן תורה. בניגוד לעמים אחרים, הנוצרים מכל מיני תהליכים חברתיים כאלו ואחרים, עם ישראל הוא יחודי בכך שהוא נוצר מכח התורה שנתנה לו במעמד הר סיני. מי ששייך להר סיני, שייך לישראל. מי שלא – לא! יותר מכן, אין לעם ישראל דרך להתנהל אלא על-פי אותה תורה! לשום רוב דמוקרטי אין זכות לחלוק על מה שנאמר בסיני, שכן זהו יסוד קיומו של העם! הקדוש ברוך הוא לא קרע את השמים והשכין את שכינתו בסיני בכדי שאנחנו נלך לקלפי אחת לארבע שנים ונחליט אם דבריו מוצאים חן בעינינו, אם לאו. עם שנוצר בסיני יונק את חוקיו רק מסיני. כל חוק אחר – בעצם מהותו הרי הוא בטל ומבוטל. ויהודי אשר מקיים את דבר ה’ שניתן בסיני, גם אם מעשיו נוגדים את חוקי הדמוקרטיה המערבית של הגויים – אותו יהודי אינו עבריין, הוא שומר החוק, בעוד שהעבריינים הם אלו שאינם מקיימים את התורה על כל דקדוקיה. ולא תועיל להם שום גלימה. אלו שמעיזים להרים את ידם כנגד שומרי החוק האמיתיים, היהודים הנאמנים לה’ ולתורתו – יבוא בורא העולם, אשר ברא גם את ישראל כתכלית של אותו עולם, ויפרע מאותם עבריינים, המתעטפים באצטלה של אנשי חוק. חוקיהם בטלים, דיניהם מבוטלים, ובכל עת בה אנו מכריזים כי “ה’ אחד”, הרי אנו כופרים בסמכותם לחוקק חוקים כנגד תורת ה’.
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.OR
דעת גדולי ישראל החרדים על יום ירושלים – לא מה שחשבתם
טורו של יהודה אפשטיין:
יום שני, כ”ח אייר התשפ”ה – יום ירושליםבעשרות השנים האחרונות, הצליחו בעלי גישה מסוימת להשריש בציבור החרדי את ההבנה, ולפיה גדולי התורה החרדים התעלמו מהמשמעות הגאולית של נסי מלחמת ששת הימים, ולכל היותר ראו במלחמה הצלה ממוות לחיים, ולעיתים אף את זה הבליעו ולא העניקו לכך חשיבות יתרה. הגדילו לעשות אלו, אשר ספרו כיצד גדולי תורה מסוימים חזו בעיני הבדולח שלהם כל מיני אסונות ותקלות שנוצרו מאותה מלחמה, ועד מהרה הגיעו לידי התעלמות מוחלטת מהטובה אדירה, ולעיתים אף לעג על אלו שמציינים אותה. אנחנו באגודת ‘קדושת ציון’, אשר במשך העשור האחרון החלטנו להשיב עטרה ליושנה ולציין את נסי תשכ”ז, ועל כן קבענו את הועידה השנתית של האגודה באותם ימים מרוממים – היינו מטרה לחציהם של אותם קנאים מטעם עצמם, אשר לא בחלו בכל אמצעי כדי לנסות לחבל בכנסים, אשר משכו אליהם ציבור איכותי מהשורות הראשונות של כל בתי המדרש המובילים בציבור החרדי, ציבור שהלך וגדל עם השנים. והנה זכינו כעת, וזימן ה’ לידינו מכתב מיוחד, אשר כתב גאון ישראל פוסק הדור רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ”ל באותם ימים מלאי הוד, ובו ביטא את רחשי לבו אודות הנסים הגדולים. כדאי לשים לב למלים, בהם הוא מדבר לא רק על נס ההצלה, אלא אף את הביטוי ‘אתחלתא דגאולה’ הוא מזכיר בהתיחסו לתהליך האדיר בו אנו מצויים, כאשר עם ישראל שב למכורתו ונוחל את ארצו. אביא את המכתב כלשונו פחות או יותר, תוך דילוג על האזכורים האישיים (המכתב המלא מובא בגליון ‘קדושת ציון’ שמופץ כעת בריכוזי היהדות החרדית) –“אין מילים בפי ועל אחת כמה וכמה שעטי דל מאד מלהביע אחת מני אלף שבח ותודה לה’ על כל הטוב אשר גמלנו, הצילנו ממוות לחיים והנחילנו כבוד ותהלה וכל שונאינו יראו ויבושו לנצח, כי אתה ה’ עזרתנו,אך הננו תפלה, כי כולם ידעו ויכירו כי נפלאות היא בעינינו, ורק זה היום עשה ה’, ויאר ה’ פניו אל עמו וישמיענו ברוב רחמיו שנית לעיני כל חי להיות לנו לאלקים,ותחזינה עינינו באור פני מלכנו משיח צדקנו ובבנין בית קדשנו ונזכה לעבוד את ה’ בשמחה ובטוב לב באמת ובלב שלם, וידעו כל הימים כי רוצה ה’ בעמו והוא אבינו, הוא מלכנו והוא מושיענו,כותב אני שורות אלה בפזיזות רבה, בערב שבת קודש ממש, ותאמינו לי כי אין אני יודע במה להתחיל, ולכן כתבתי הכל באופן מופשט…ביום ד’ בבוקר, כבר אמרנו בישיבה לפי הצעתי ‘מזמור לתודה’ פסוק בפסוק וכן כל ‘נשמת’, לאחר התפלה, בהתלהבות עצומה…כמובן, שעינינו עודינו תלויות וצופות לה’ אשר החל להראות לנו מעט מחסדיו הגדולים, וכולנו תפלה לה’ שהאתחלתא דגאולה תסתיים בכי טוב, עדיין לא השלימו, הסורים עומדים עדיין במרדם וברשעתם,ואור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו.והנני חותם בכל חותמי טובה וברכה,מאביכם אוהבכם,שלמה זלמן”.אם עד כה היו בקרב הציבור החרדי כאלו אשר סברו, כי יום ירושלים ‘לא שייך לציבור שלנו’, וכי ציון האירוע מנוגד ל’מסורת’ ול’השקפה החרדית’ – בא המכתב המרגש הזה וטופח על פניהם. למען האמת, כל מי שקצת חקר את הנושא יודע, כי הגרש”ז לא היה יוצא דופן, אלא הוא ביטא את רחשי לבם של רוב ככל גדולי התורה. מרן המשגיח מפוניבז’ הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל השוה את הנסים האדירים של ששת הימים ליציאת מצרים. הגאון רבי חיים שמואלביץ’ ראש ישיבת מיר היה עושה סעודה ביום ירושלים בכל שנה (ואנשי נטורי קרתא היו מפגינים מול ביתו…). עוד גדולי תורה רבים הודו לה’ כמתבקש מהתורה ומהשכל הישר, והגאון רבי שריה דבליצקי זצ”ל התרעם על כך, שהיה מי שניסה להראות כאילו אי-הודיה לה’ היא ביטוי של פרומקייט…חשוב לומר את הדברים הללו, משום שיש מי שמנסה לשכתב את ההיסטוריה, להתעלם בשיטתיות מדעתם של ענקי תורה רבים ולגרום לכולם ליישר קו עם גישה של בית מדרש מסוים, שממאן לראות בנסי ה’ הגדולים ובתהליך האדיר שמתרחש כאן. אולם דברי הנביאים ההולכים ומתגשמים מול עינינו – הם אשר גורמים לאלפים רבים להזדהות עם התהליך האדיר ולהבין, כי לא רק שההכרה בנסי ה’ אינה סותרת את החרדיות, אלא היא היא החרדיות האמיתית, והיא הקנאות האמיתית, כמובא בנביא זכריה – ” כֹּ֥ה אָמַ֖ר ה’ צְבָ-א֑וֹת קִנֵּ֧אתִי לִירוּשָׁלִַ֛ם וּלְצִיּ֖וֹן קִנְאָ֥ה גְדוֹלָֽה”. הוא הנביא זכריה אשר ניבא בהמשך אותו חזון – “ע֛וֹד תְּפוּצֶ֥ינָה עָרַ֖י מִטּ֑וֹב וְנִחַ֨ם ה’ עוֹד֙ אֶת־צִיּ֔וֹן וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלִָֽם”. הוא הנביא זכריה, אשר דבריו מהדהדים באזנינו ומתגשמים לנגד עינינו – “כֹּ֤ה אָמַר֙ ה’ צְבָ-א֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים. וּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ. כֹּ֤ה אָמַר֙ ה’ צְבָ-א֔וֹת כִּ֣י יִפָּלֵ֗א בְּעֵינֵי֙ שְׁאֵרִית֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם גַּם־בְּעֵינַי֙ יִפָּלֵ֔א נְאֻ֖ם ה’ צְבָ-אֽוֹת. כֹּ֤ה אָמַר֙ ה’ צְבָ-א֔וֹת הִנְנִ֥י מוֹשִׁ֛יעַ אֶת־עַמִּ֖י מֵאֶ֣רֶץ מִזְרָ֑ח וּמֵאֶ֖רֶץ מְב֥וֹא הַשָּֽׁמֶשׁ. וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם וְשָׁכְנ֖וּ בְּת֣וֹךְ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֗ם וַֽאֲנִי֙ אֶהְיֶ֤ה לָהֶם֙ לֵֽא-לֹהִ֔ים בֶּאֱמֶ֖ת וּבִצְדָקָֽה”. אשרינו, שראו עינינו!