I Mostly Agree With His Interlocutor!

waitaminute… Mussar WORKS?!

I just had an interesting conversation with one of my cousins. We met at a pool party today, and were making friendly chatter; we’re not very alike – he’s more yeshivish, and while he’s a nice enough guy, I don’t find him to be very open minded about anything. We were catching up on each other’s lives, and he asked me what I’m up to. I tell him that I’m trying to get semicha and that I’m almost finished with college, after which I’m trying to get into a doctorate program in Psychology.

Once Psychology comes up, he starts asking me all sorts of questions about what I’m planning to do with my degree once I’m done. I inform him that God willing I am going to work within the Jewish community. He snorts in derision. “Come on, how many frum people go to psychologists?” he asks me.

I reply that while there are a lot more people than he probably thinks, there’s still more who can benefit from having someone to talk to, and how Judaism places emphasis on having someone to confide in. He waves me off: “Yeah, but you’re probably learning all sorts of kefirah and apikorsus (heresy and blasphemy) anyway.” I patiently try to explain to him that while I do encounter blatant instances of concepts and beliefs that are incompatible with Judaism, I tend to let those things slide, because they are not important. For all intents and purposes, I assure him, I am trying to learn the techniques that can be utilized in therapy and in determining how to respond and identify certain emotional issues. But the core understanding of what makes a human being tick, I hope to get from Torah sources.

He looks at me, confused. What do I mean?

I try to explain that my insights into human nature is not coming from the secular sources, but rather from classic and contemporary Jewish sources.

“Which sources?” he wants to know.

Alei Shur, Chovot HaLevavot, the writings of the RamBaN, etc. I list off a few more works to make sure he understands.

“Mussar?”

Yes, Mussar, chassidus, Chumash. All of the above.

He shakes his head: “But mussar doesn’t work!” he protests.

I look him in the eye and gently tell him “I can tell by your response that you’ve never learned mussar properly. If you had, you wouldn’t be so shocked.”

“But mussar is hard!” he insists.

Of course it’s hard – in the sense that it takes a tremendous amount of intellectual honesty, bravery, and effort to implement and maintain the strategies toward refinement that the tzaddikim have prescribed. And therapy is also hard and time consuming, and involves similar ideas. A synthesis of the two isn’t so far fetched, after all.

The conversation came to an end at that point; I think I left him in a daze…

 From Love Is The Motive, here.

להבין ולחוות את התורה בכל החושים

אודות מדרשת הארץ ומצוותיה:

מדרשת הארץ ומצוותיה (ע”ר) הוקמה בשנת 1989 ע”ש צבי ובלומה לנדאו, וממוקמת בקיבוץ חפץ חיים.

אנו מציעים מגוון רחב של סיורים לימודיים בנושאים תורניים וחקלאיים.

התכניות מועברות בצורה חווייתית ומוחשית המאפשרת לכל קבוצת מבקרים התנסות חד פעמית ובלתי נשכחת.

בין הסיורים התורניים ניתן למצוא: חגיגת חומש, מסיבת סידור,  סיור בתוך דגם ענק של המשכן וכליו, תכנית בני ובנות מצווה ועוד.

בין הסיורים החקלאיים ניתן למצוא (בעונה): קטיף תפוזים, הפקת שמן זית, קציר חיטים ועוד.

מטרת המדרשה היא להעלות את המודעות למצוות היהדות בכלל והארץ בפרט, ולהגיש למבקרים ידע חשוב זה בכלים מגוונים וחווייתיים עד כמה שניתן.

קהל היעד שלנו הוא רחב, והתכניות מותאמות לפי גיל:

• מוסדות לימוד בגילאי גן-יסודי

• קבוצות מאורגנות מהארץ והתפוצות

• השתלמויות מורים למקצועות הרלוונטיים

עד היום ביקרו במדרשה למעלה מחצי מיליון מבקרים מכל הגילאים ומכל גווני האוכלוסייה.

                                                                                                                                 נשמח לראותכם!

Richard Posner’s Law and Brisker Laws


Samuel J. Levine


Touro College – Jacob D. Fuchsberg Law Center

San Diego International Law Journal, Vol. 8, No. 1, 2006.
Abstract:

Of the various movements that have surfaced in American legal theory in recent decades, law and economics has emerged as perhaps the most influential, leading some to characterize it as the dominant contemporary mode of analysis among American legal scholars. In this essay, Levine considers law and economics in the context of a comparative discussion of another prominent intellectual legal movement, the Brisker method of Talmudic analysis, which originated in Eastern Europe in the late nineteenth century and quickly developed into a leading method of theoretical study of Jewish law. The Brisker method takes its name from the city of Brisk, home to the movements founder, Rabbi Chaim Soloveitchik. Reb Chaim developed a highly original model that quickly emerged as the predominant form of theoretical study of Jewish law, featuring an emphasis on precise definition and categorization of legal concepts. For the purposes of this Essay, it may be helpful and appropriate to associate law and economics with the theories of the Chicago school and to focus on the approach and contributions of its leading academic proponent, Richard Posner. According to Posner, economics is defined as the science of rational choice in the world–our world–in which resources are limited in relation to human wants. Thus, economic analysis of law provides a broad conceptual framework for the application of the principles of economics in the context of legal issues. Levine aims to examine some of the common elements that have contributed to the success of these intellectual movements. Toward that end, the Essay compares the founding principles of the movements, exploring similarities in their essential characteristics.

From SSRN, here.

The Harmful Effects of Minimum Wage Laws

The Arrogant Elite

By

June 8, 2016

A basic economic premise holds that when the price of something rises, people seek to economize on its use. They seek substitutes for that which has risen in price. Recent years have seen proposals for an increase in the federal minimum wage to $15 an hour. Some states and localities, such as Seattle, have already legislated a minimum wage of $15 an hour.

Nobody should be surprised that fast-food companies such as Wendy’s, Panera Bread, McDonald’s and others are seeking substitutes for employees who are becoming costlier. One substitute that has emerged for cashiers is automated kiosks where, instead of having a person take your order, you select your meal and pay for it using a machine. Robots are also seen as an alternative to a $15-an-hour minimum wage. In fact, employee costs are much higher than an hourly wage suggests. For every employee paid $15 an hour, a company spends an additional $10 an hour on non-wage benefits, such as medical insurance, Social Security, workers’ compensation and other taxes. That means the minimum hourly cost of hiring such an employee is close to $25.

The vision that higher mandated wages (that exceed productivity) produce no employment effects is what economists call a zero-elasticity view of the world — one in which there is no response to price changes. It assumes that customers are insensitive to higher product prices and investors are insensitive to a company’s profits. There is little evidence that people are insensitive to price changes, whether they be changes in taxes, gas prices, food prices, labor prices or any other price. The issue is not whether people change their behavior when relative prices rise or fall; it is always how soon and how great the change will be. Thus, with minimum wage increases, it is not an issue of whether firms will economize on labor but an issue of how much they will economize and who will bear the burden of that economizing.

Fast-food restaurants must respond to higher prices because they have two sets of ruthless people to deal with. We can see that with a hypothetical example. Imagine that faced with higher employee costs, Burger King automates and, as a result of finding cheaper ways to do things, it can sell its hamburgers for $3. Its competitor McDonald’s does not automate and keeps the same number of employees in the face of higher wages, maybe to be nice andcaring. McDonald’s might try to forestall declining profits by attempting to recover higher labor costs by raising product prices — say, charging $5 for a hamburger. However, consumers are not insensitive to higher prices. They would seek cheaper substitutes, thereby patronizing Burger King. The bottom line is that in the wake of higher minimum wages, surviving companies will be those that find ways to economize on labor usage.

There is another ruthless set of people. They are investors. If customers were to flock to Burger King, McDonald’s profits would fall. What is your guess as to what investors would do? My guess is they would sell shares in McDonald’s. An even more dismal picture for McDonald’s would be the specter of corporate takeover attempts. Somebody would see that money could be made by bringing McDonald’s to its senses.

The saddest aspect of the minimum wage story is the damage it does to human beings. The current hourly wage for a fast-food restaurant cashier is $7.25 to $9 per hour. That produces a yearly salary of $15,000 to $20,000, plus fringes. That’s no great shakes, but it is honest work and a start in life. It might be the very best some people could do. Enter the arrogance and callousness of the elite. Their vision of what a person should earn, expressed by higher minimum wages, destroys people’s best alternative without offering a superior one in its place. Maybe the elite believe that welfare, unemployment compensation and possibly engaging in illegal activities are a superior alternative to earning an honest and respectable living on a cashier’s salary. That is a despicable vision.

From Lewrockwell.com, here.

ביעור חמץ ללא פיקציות

אל תמכרו חמץ!

 (פורסם גם ב-ynet, בגרסה מקוצרת)
באדיבות שי צ’רקה, מתוך “לצאת מהקווים – מעבר לקו 2”

הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ ותחת כל אתר רענן מופיע שירות לציבור – מכירת חמץ וירטואלית. ובכל בית כנסת – דף של רב הקהילה, למכירת חמץ מאורגנת. ועכשיו גם בפייסבוק: מכירת חמץ בחינם (כך בדיוק).

דומה שמכל מצוות החג, “מצוות מכירת החמץ” קיבלה מעמד בכיר בשנים האחרונות. עזבו אתכם מביעור חמץ. היום רק מוכרים. השיא הוא כמובן במכירת כל החמץ של המדינה לאחמד או מוסטפא או ג’ורג’.

כמה עולה החמץ שלכם? האם קיבלתם פעם שקל עבור המכירה? האם בא פעם הגוי ותבע את אשר קנה? הוא בכלל יודע איפה אתם גרים ואיפה החמץ שלו? בקיצור: על מי אתם עובדים בדיוק?

עכשיו יבואו החכמולוגים ויסבירו שזה לא משנה שזו פיקציה, מכיון שככה התורה ציוותה, כולל הפיקציות. היא ציוותה על איסור חמץ שיהיה שייך “רשמית” לאדם, ולא אכפת לה שהחמץ יהיה אצלך אם עשית איזו מכירה, עקומה ככל שתהיה, של החמץ.

אבל אם ככה בכלל לא ברור מה הרעיון של איסור “לא יראה ולא ימצא”, אם תכל’ס אין שום בעיה לחתום על איזה מסמך פיקטיבי והכול יהיה טוב ויפה. תאמרו: יש הרבה פיקציות ביהדות? זה מצג שווא. יש מעט מאוד פיקציות, וכמעט כולן מתייחסות לאיסורים של חכמים ולא של התורה, וגם שם הרבה פעמים לקחו את זה רחוק מדי היום. כך למשל נושא הפרוזבול המפורסם, שלהסבר הרמב”ם עוקר רק מצוה מדרבנן (וגם כך זה מקרה מיוחד וקיצוני, ולא נאריך בו כאן). כך גם נושא העירוב, שגם הוא חל רק על ענייני דרבנן, והורחב היום הרבה מעבר לפרופורציות המקוריות שלו (אני בטוח שחז”ל היו מתעלפים אם היו שומעים שהיום מתירים לטלטל בכל ירושלים בגלל איזה חוט שמקיף את העיר. אבל זה נושא לפוסט אחר).

ובאמת, העיגון של הפיקציה הזו במקורות הוא די קלוש (את עיקרי הדברים שלהלן למדתי משיעוריו של מורי הרב שמואל טל).

עניין המכירה נזכר לראשונה בתוספתא (פסחים ב,יב-יג), שבה נאמר:

ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו (=או נותנו) במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: “עד שאתה לוקח במנה קח במאתיים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח” (דהיינו: קנה ממני בכמות גדולה יותר ממה שתכננת, כי יש סיכוי שאקנה ממך בחזרה אחרי הפסח. ויש פירושים אחרים).

במילים אחרות, מה שהותר זה רק מתנה גמורה ומוחלטת, וגם זה במצבים קיצוניים: כשהוא נמצא בספינה וצריך שיהיה לו חמץ אחרי הפסח, או במקרה שממילא הגוי קונה ממנו חמץ, ואז אפשר להגיד לו שיקנה יותר, כי יש סיכוי שהיהודי יקנה ממנו אחר הפסח.

אפשר לראות שהפרוצדורה הזו הגיונית. מדובר במכירה גמורה לכל דבר ועניין, ללא תנאי.

וכך פסק הרמב”ם (מתוך משנה תורה המדויק והמנוקד [עורך משנה: אני], הלכות חמץ ומצה ד, ו-ז):

יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, וְהָיָה הֶחָמֵץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְהִגִּיעָה שָׁעָה חֲמִישִׁית – הֲרֵי זֶה מוֹכְרוֹ לַגּוֹי אוֹ נוֹתְנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה, וְחוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח; וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה.
אוֹמֵר הוּא יִשְׂרָאֵל לַגּוֹי ‘עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ בְּמָנֶה, בּוֹא וְקַח בְּמָאתַיִם’, ‘עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִגּוֹי, בּוֹא וְקַח מִיִּשְׂרָאֵל’, ‘שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ וְאֶקַּח מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח’. אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ עַל תְּנַאי; וְאִם עָשָׂה כֵּן – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל ‘בַּל יֵרָאֶה’ וּ’בַל יִמָּצֵא’.

וגאונים וראשונים רבים גרסו בתוספתא, או פירשו כך, “ובלבד שלא יערים” (תוספתא כפשוטה עמ’ 495-496), ואמרו במפורש שהכוונה היא שלא יעשה זאת כל שנה. כן כתב רב עמרם גאון (אוצה”ג פסחים סי’ מח):

וישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך גוי אֹתוֹ (דהיינו, עשה קניין ממשי ולקחו לרשותו), ואין שם הערמה, ואינו רגיל לעשות כן בשאר שנים אלא מורע (=מאורע) הוא – מותר לישראל לחזור וליקח ממנו אחר הפסח מן הגוי.

ואפשר לראות אצל עוד ראשונים את ההדגשה הזו במכירה, שהדבר חייב להיות רק במכירה גמורה, שהגוי בפועל לוקח אליו את החמץ, וזה חד-פעמי וללא הערמה ו”קריצה”.

רק במאות השנים האחרונות, החל כרסום זוחל בדין הפשוט הזה, בעקבות לחצים כלכליים של מבשלות הבירה וכדומה, ובכל דור נוספו עוד ועוד הקלות – התחילו לוותר על הדרישה להוציא את החמץ מחוץ לבית, לאחר מכן ויתרו גם על ההקפדה שיהיה חדר מיוחד שבו יהיה החמץ, וגם את עניין התשלום הפכו לפיקציה (הגוי משלם פרוטה, ושאר התשלום נחשב כהלוואה עד אחרי הפסח, אבל אז החמץ חוזר אז הוא לא צריך לשלם). אחר כך כבר לא היה צריך שהגוי ידע מה הוא קונה, אלא מוכרים באופן כללי את החמץ, ועוד ועוד. והיום מגדילים אנשים לעשות, ומוכרים את החמץ הבלוע בכלים (!). כיצד הגוי יוכל לממש את הקניין הזה בדיוק, אפילו באופן תיאורטי?

ומה הבעיה? שהיום אנשים מסתמכים על הפרוצדורה המפוקפקת הזו כנוסחת קסם הפותרת את כל הבעיות. אפשר לאחסן פיתות או בצק במקפיא ורק למכור, והופס במוצאי החג כבר אפשר לעשות מופלטות למימונה. יש ספק כלשהו אם משהו חמץ או לא? מה הבעיה – תמכור. זו התשובה הרגילה בשו”תים האינטרנטיים למיניהם.

ראו את האבסורד: אנשים כל כך מקפידים ומדקדקים בדיני פסח, וכידוע נהגו ישראל להחמיר בפסח עוד יותר מבשאר ימות השנה, בכל מיני ספק-ספקות של חימוץ, וכבר שמן שעשוי מקטניות לא מתבטל בשישים, ואסור לאכול במבה וחומוס, שלא לדבר על “שרויה” – אבל מכירת חמץ, שכולם יודעים שהיא פיקטיבית, ושלפי המקורות נראה שמי שמסתמך עליה סביר שימצא את עצמו עובר על איסורי תורה – על זה אין פוצה פה ומצפצף.

בקיצור, אני פונה את הלב שלכם: עזבו את מכירת החמץ. אל תמכרו אותו. בערו אותו. זה לא כזה קשה.

—————
הרחבות ותשובות להערות (יתעדכן בעז”ה ככל שאקבל יותר תגובות):

  • לא רק לפי רב עמרם גאון והרמב”ם, אלא גם לפי השו”ע והאחרונים, המכירה המתקיימת היום אינה תקפה. הט”ז למשל כתב שאם הוא לא מייחד את החמץ בחדר ומוסר לגוי את המפתח, הוא עובר בבל יראה ובל ימצא.
  • יש לדעת שאפשר שאם מוכרים את החמץ, הביטול לא חל עליו (שהרי אתה לא רוצה לבטל אותו. אתה מכרת אותו. והוא לא שלך בכלל. כך פסק החתם סופר ועוד). לכן כל אלה שמוכרים את החמץ שיש להם ספק לגביו או שקשה להם לנקות אותו, כמו זה שבטוסטר וכדומה, יכול להיות שדווקא המכירה מכניסה אותם לבעיה הלכתית של “בל יראה”.
  • מה עושים עם חמץ של “ליתר ביטחון”? מבערים עד מקום שהיד מגעת. מנקים את הטוסטר וכולי, ובסוף מבטלים בלב את החמץ שנותר. זה מה שחז”ל אמרו: “בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו”. הם לא אמרו “והשאר מוכרו לגוי”!
  • מה עם חמץ שלאחר הפסח בחנויות? זה כבר פחות חמור כי זה רק איסור דרבנן של חמץ לאחר הפסח, אבל גם איסור דרבנן הוא איסור. אז בודקים ומקפידים לקנות רק מה שנאפה לאחר הפסח. אבל: “חמץ נוקשה”, שלא היה במצב אכילה בפסח, כמו פסטות, אין צורך להקפיד עליו (לפי הרב טל).
  • מה יעשו בתי העסק הגדולים? אם הם רוצים באמת לקיים את הפסח כהלכתו, הם יכולים להיערך ולמכור את החמץ מבעוד מועד. ואולי בשבילם אפשר לעשות מכירה אמיתית מיוחדת, שתהיה בה ממשות.

מאתר בלוגרשוני, כאן.