יהודי כשר פירושו בלי תיירע

יש להיות תורני באמת, לא “תיירעדיג”!

הנה ציטוט מהרב יצחק ברנד שליט”א:

… דת נתפס בעיני הציבור שמצומצם בבית המדרש ובחלקי התורה שהיו נהוגים בגלות, אבל לא מתרחבים בעניני א”י וכלכלה, וכן זה לשון תורה, שנכון שתורה כוללת הכל אבל מה שנתפס בעיני הציבור הוא מאוד מצומצם, כלשון מפלגה יהדות התורה, שבתוך התורה של מפלגה זו לא נכלל א”י ולא מדינה ולא לאומיות ולא כל דבר שכולל עם ישראל בכללות, ולא בנין בית המקדש ולא כל דבר שלא היה נהוג בגולה, וכדוגמה קיצונית לשון הרב שך, “גודל השטחים לא מעלה ולא מוריד העיקר זה התורה”, היינו שאצלו בתורה לא כלול גודל השטחים אף שכל התורה מלא מזה

הציטוט מתוך תגובת הרב למגיב על מאמרו באתר בריתי יצחק, כאן.

אין טעם ברצון

הביטוי “אין טעם ברצון” הוא ביטוי קדום שאינו מוכר דיו. נבאר אותו מעט.
“אין טעם ברצון” פירושו שהרצון החופשי לעולם אינו מתבסס על טעם הגיוני. מציאת טעמים גם היא נובעת מהרצון.
כתב בספר אור התורה להרב “צמח צדק” פרשת בלק עמ’ תתקצז (ניתן למצוא ע”י האינדקס באתר זה):

… להמשיך בחינת דירה בתחתונים, והנה למה נתאווה זה אין ידוע אם כך עלה ברצונו (ושמעתי שכאדמו”ר נ”ע אמר בדרושים הישנים בלאזני’ נתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים ומאחר שנתאווה הנה על תאווה אין שואלים קושיא) והנה אם נתאווה להיות לו דירה בתחתונים …

(יש גם גירסה באידיש: “אויף א תאוה איז קיין קשה ניט”.)
יש כלל מודרני דומה האומר שאי אפשר להגיע מן ה”טעם” אל קומת ה”רצון“, וזה נקרא “בעיית הראוי-מצוי” בפילוסופיה.
לדוגמא, מעשן מרצון הוא בן חורין להמשיך לעשן גם לאחר שילמד על העובדה שהעישון יזיק לו (וזה מעשים שבכל יום). כמובן, אם רצונו להיות בריא כבר עומד בסדר עדיפויותיו לפני הרצון שלו לעשן, המידע על כך שלא יוכל להגשים את הרצון המשני מבלי לבטל את הרצון העיקרי עשוי לשנות את הנהגתו בפועל. אבל מידע עובדתי על עולם ומלואו אינו יכול לשנות לסדר העדיפויות המעשי של אף אדם באף מצב.
הנה עוד מספר דוגמאות מתוך ויקיפדיה:

א. כל בני האדם שואפים לאושר (מצוי).

ב. הרגש הדומנינטי ביותר בקרב בני האדם הוא אהבת הבריות (מצוי).

לפיכך:

ג. מן הראוי לקדם את אושרם של כלל בני האדם (ראוי).


א. טבעו הביולוגי של האדם לשאוף להתרבות (מצוי).

לפיכך:

ב. מן הראוי שכל אדם ישאף להתרבות (ראוי).


א. בחברות שונות נהוגים כללי מוסר שונים, המנוגדים זה לזה (מצוי).

ב. אילולא אותם כללים מיוחדים הייתה החברה מאבדת את יציבותה (מצוי).

לפיכך:

ג. מן הראוי שכל אדם ישמור על כללי המוסר הנהוגים בחברה בה הוא מתגורר (ראוי).


כמובן, כל אלו אינם היסקים לוגיים תקפים.
וזה כל תורת ישעיהו ליבוביץ הטרנס-רציונליות ביהדות.
ואין סתירה מדברי הרמח”ל.
(להסבר נוסף בענין, ראה כאן.)
דרך אגב, הזכרנו את המאמר לעיל גם ב”מדריך מעשי לשיחה עם אתאיסט”. כדי לקבל את המדריך המיוחד בחינם, הרשם לרשימת התפוצה שלנו כאן.

There Is No True Israeli Anti War Movement

The Israeli leftist anti-war faction is mainly dedicated to ensuring there is no “discrimination” against Russian women in an army which props up a Fatah vassal state engaged in executing Arab female homosexuals.

Stopping bloodshed? Nah.

צבא אנטי-מקצועי

“צה”ל הפיק את הלקחים”

צה”ל אולי “מפיק לקחים” אבל לא בנוי להטמעתם. למה אנחנו “קונים” את הבלוף?

צה”ל אולי “מפיק לקחים” אבל לא בנוי להטמעתם. הכתבים הצבאיים בתקשורת מדקלמים מאז פרסום דו”ח מבקר המדינה על מבצע “צוק איתן” את “הלקחים שצה”ל הפיק” בעקבות הלחימה בעזה. לדבריהם, אנחנו ממש בעיצומה של מהפכת הלחימה במנהרות החמאס. אולי, נקווה. אפילו מבקר המדינה מציין לחיוב אתהמאמצים הרבים שצה”ל עושה מאז מבצע “צוק איתן” כדי לשפר את התנהלותו.

צה”ל תמיד מפיק לקחים. כך היה גם במבצעי עזה האחרים בשנים האחרונות: “ימי תשובה”, “גשמי קיץ”, “חורף חם”, “עופרת יצוקה”, “עמוד ענן”, ואולי שכחנו מבצע או שניים.

צה”ל צבא מצוין כל עוד לא צריך לירות. היו כמובן מבצעים נקודתיים מדהימים… אנטבה כבר אמרנו? אבל כמעט כל מלחמה שצה”ל מעורב בה, גדולה כקטנה, היא מחדל שאחריו “מפיקים לקחים”. כל רמטכ”ל חדש, הוא מועמד מעולה וקצין מבריק ומנוסה – כל השבחים עד שפורצת מלחמה קטנה. לא פלא שצמרת צה”ל בדרך כלל פציפיסטית ומתנגדת למלחמות – תופעה יוצאת דופן בדברי ימי צבאות בעולם. לא פלא שאנשי צבא טוענים לרוב ש”הפתרון” אינו צבאי אלא מדיני .

איתן הבר, יועצו וראש לשכתו של יצחק רבין, אמר בראיון ל”מעריב” (דצמבר 1995) שאחת מהסיבות להסכם אוסלו היה חששו של רבין מביצועי הצבא. איתן הבר מנה את אכזבת רבין מהישגי צה”ל במבצע “דין וחשבון” (נגד החיזבאללה ב-1993) כשיקול נוסף לאימוץ יוזמת אוסלו. אין רע בהתנגדות רמטכ”ל ליציאה למלחמה. רע מאד אם ההתנגדות נובעת מספקנות בכישורי הצבא. כמובן ששום קצין בכיר לא יודה בכך.

לצה”ל יש מעט מאד מבקרים אמיתיים. כתבים צבאיים משתדלים שלא להרגיז את מקורותיהם ואילו רוב הפוליטיקאים עוברים לדום במחיצת אנשי צבא. למרות הפאשלות החוזרות, אין בישראל גוף שלטוני, בו קיים פער כה גדול,  בין המציאות לבין תדמיתו בתודעת הציבור. הצבא הוא המוסד הפופולרי בישראל, ליבת הקונצנזוס. בכל הסקרים שמתפרסמים על אמון הציבור במוסדות המדינה – צה”ל תמיד מדורג במקום הראשון. מיתוס “הצבא הטוב בעולם” חזק ואיתן ולכן עדיין לא קם ראש ממשלה שהעז לבצע רפורמה יסודית במערכת הביטחון. זה עולה לנו 70 מיליארד שקל בשנה, אבל אנחנו מתקשים במבחן מול החמאס או החיזבאללה שתקציבם כנראה לא עולה על 70 מיליון שקלים בשנה, אלפית המחיר.

אין במי להטמיע לקחים

צה”ל לא יכול להטמיע לקחים כל עוד אינו צבא מקצועי. אין במי להטמיע את הלקחים. אלכס פישמן, הכתב הצבאי של ידיעות אחרונות מדקלם (במהדורה המודפסת 03/03/2017) את מה שקצינים מסרו לו: “חלו שינויים ארגוניים והוקמו צוותים ייעודיים”, “יחידות חי”ר מתרגלות לחימה מול מנהרות” ועוד תיאורים צבעוניים. הכול כנראה נכון, אבל זו רמייה עצמית.

רמייה! כי החיילים שמתאמנים היום משתחררים בעוד כשנה ונוסעים לתאילנד ולהודו. רובם לא ישרתו במילואים ואלה שישרתו יגיעו במקרה הטוב לשבוע אימונים בשנה. שבוע? מתוכו יתבזבזו “יום קליטה” ו”יום הזדכות ושחרור”; באמצע יבלו חצי מהזמן בשמש בצאלים בצ’אטים בווטסאפ, בהמתנה לתורם בתרגיל; ולפעמים בהכנה להצגה מבוימת לקראת ביקור האלוף. גם אימון בירי חי באמצעים מתקדמים מוגבל “בגלל התקציב”…

המשך לקרוא

מאתר קו ישר, כאן.