מה באמת רוצים אלו הדורשים ‘עסקה בכל מחיר’? – הרב יהודה אפשטיין

בואו נשים דברים על השולחן – מי מעוניין בטובת החטופים? / הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת ‘קדושת ציון’ – התאחדות החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש

 

כאשר מכל עבר אנו שומעים על החובה להגיע לעסקה ‘בכל מחיר’ והתקשורת מקדמת את הלחץ בכיוון זה ללא כל אפשרות לשיח הגיוני אודות השלכותיה של העסקה, אנסה ולו במשהו להעביר את הדיון לפסים הגיוניים, ולהעמיד דברים על דיוקם.

‘עסקה בכל מחיר’ זועקים מכל מקום, ויהיו שאף ידרשו לנימוק ההלכתי של מצות פדיון שבויים ומעלתה העצומה. אך מלבד העובדה, ולפיה הסוגיה של פדיון שבויים אשר נידונה בגמרא ובפוסקים אינה דומה כלל למה שעומד בפנינו כיום, כאשר שם כל הנידון היה על ממון וכמה ראוי לשלם עבור פדיון שבוי, בעוד שכאן החטופים הם חלק ממאמץ מלחמתי של האויב להחריב את המדינה היהודית, ומלבד העובדה שלמדינת ישראל ישנן די דרכים יצירתיות להוריד את האויב על ברכיו, רק שאינה חפצה לעשות זאת, אשאל שאלה פשוטה –

בעד כמה חטופים צריך לעשות ‘עסקה בכל מחיר’?

תמורת ארבעים חטופים, כאשר השאר ינמקו בשבי? אולי גם עבור שלושים? עשרים וחמש? פיקוח נפש מיידי, כבר אמרנו? אולי גם עבור עשרה חטופים? עבור חטוף אחד? הרי מכל גרון ניחר נשמעת הקריאה להגיע לעסקה ‘בכל מחיר’? האם זה גם במחיר החטופים שישארו בשבי? האם מי שמסכים, לדוגמא, לעסקה תמורת עשרים חטופים, כאשר אפשר להתעקש ולהגיע לשלושים – האם הוא לא חורץ במו ידיו את דינם של עשרה חטופים למיתה? ואולי אפשר להשיג ארבעים חטופים, אולי יותר? האם טובת החטופים באמת עומדת לנגד עיני מי שבעד ‘עסקה בכל מחיר’?

הרי גם לפי אלו שמוכנים לכל תנאי, כולל הנפת דגל חמאס על בנין הכנסת, אמור להיות אינטרס למקסם לכל הפחות את מספר החטופים שיחזרו. אז למה הם אומרים ‘עסקה בכל מחיר’?

התשובה פשוטה, גם אם עצובה. מה שמעניין אותם באמת זה לא החטופים, אלא עצירת המלחמה. תבדקו ותראו, שכל אותם אנשים שאומרים ‘עסקה בכל מחיר’ הם אנשים שנצחון ישראלי בעזה – זה מה שמפחיד אותם. הם לא רוצים שנכבוש את עזה, שנתישב שם, שנסלק את האויב משם, שנוכיח שאפשר לעשות כן בכל הארץ. הם רוצים תבוסה ישראלית, משום שזה מה שיקדם את מטרתם הסופית – הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה וביטול כל סממן יהודי. זה מה שעמד ביסוד מאבקם של אותם אנשים וגופים ברפורמה המשפטית, וזה מה שעומד מאחורי ‘דאגתם’ הפתאומית לשלום החטופים.

הם כורים לנו בור, ואסור ליפול לתוכו. מי שבאמת אכפת לו מהחטופים, ומי שאכפת לו שלא יהיו לעולם עוד חטופים – יודע שיש פעולה אחת פשוטה שתביא את החטופים הביתה – קריעה לגזרים של הקוד האתי התבוסתני של צה”ל, שנוסח על-ידי איש השמאל הרדיקלי פרופ’ אסא כשר, והחלת קוד התורה של מלחמה חסרת רחמים, שהאויב יבין שאין לו כל תועלת מהחזקת חטופינו.

האויב הערבי חטף לנו מאות אנשים בגופם, בואו לא ניתן לתקשורת לחטוף לכולנו את השכל ואת הלב היהודי!

Is Israel Good for Diaspora Jews’ Jewish Identity?

I sometimes hear the anti-Zionist claim — e.g., by Rabbi* Yaakov Shapiro — that perhaps in the 50s and 60s the Israeli State was a source of Jewish pride and caused diaspora Jews to only marry Jews, because the State was quasi-Communist, enlightened, etc. (Not that his type opposed it any less for that!) But now with ascendant liberalism, leftism, anti-“Occupation” sentiment, and ethnonationalism regarded as an embarrassing relic, the Jewish state repels secular Jews from their Judaism, forcing them to choose between their present course and a Jewish identity mixed up with a backward and troubling chavinism\nationalism\Right wing\triumphalism\particularism\foreign state patriotism\colonialism\etc.

In other words, the Jews in Israel [the State be hanged] can do nothing right. If they are too goyish, that’s no good (as Vayoel Moshe says, better not to control the land at all if Avoda Zara will be left intact). But if Israeli Jews are too Jewish, that’s counterproductive, as well!

Just imagine what the anti-Zionists will say if the country really becomes Jewish! Like  a cross between all the smeared and sneered States: Hungary, Russia, Islamic State, and Iran (but worse).

An interviewee by Rabbi Shapiro adds an interesting claim: He says the Jewish anti-Israel activists on college campuses tend to be those with the strongest sense of Jewish identity (not the weakest, as you might expect). How so? Because they all, all assimilated diaspora Jews oppose Israel’s treatment of the “Palestinians”, but only those who feel connected to Jewry even worry that Israel reflects badly on them! Wow.

*Not sure if this man should be given the title “rabbi” in light of the many rumors of immorality (there used to be more in the comments, now missing).

מנחם יאווע – ‘תלמיד’ של כווולם

אם הוא יוכל למשוך אליו בטענה שהוא תלמידו של הרב שמואל וואזנר זצ”ל, מנחם יאווע יטען זאת:

הנה מתוך כותרת דף היוטיוב שלו:

מאידך הנהלת “ישיבת חכמי לובלין” בזכרון מאיר ב”ב הוציאה הודעת הכחשה לעיתונות עוד בחיי הרב וואזנר (כנראה בשנת ה’תשע”ב):

אם הוא יוכל למשוך אליו מהציבור האמריקאי בטענה שהוא תלמידו של הרב אביגדור מילר זצ”ל, מנחם יאווע יטען זאת.

הנה כותרת דף היוטיוב לשיעוריו באנגלית:

לא כ”כ מתאים לעובדות…

אם הוא יוכל למשוך אליו בטענה שהוא תלמידו של מנהיג כת שובו בנים ימ”ש, מנחם יאווע יטען זאת:

מכתב שפורסם בתקשורת:

(נראה שהיה קשר ביניהם, אבל כעת עכ”פ טוענים חלק מאנשי הכת שהמכתב עצמו זיוף…)

בתשקורת החרדית אין כמובן זכר לכל זה, לא אז ולא עתה.

Find an English translation of this article here.

NEMUEL: Tribute to the Quiet Heroes

In Praise of Ordinary Jews

THURSDAY, JULY 16, 2015

Years ago my chavrusah walked into the beis medrash one morning looking sad.

“Why the long face?” I asked.

It seems that over Shabbos, my chavrusah’s family had invited over a guest. My chavrusah’s father was very involved with one of the kiruv yeshivas in town and was constantly bringing over the boys for Shabbos meals. These guests usually told very colorful stories about how they became frum, what life was like before they were frum, what life is like now that they are frum.

Every person forges his own personal path back to Yiddishkeit, but this particular Shabbos, their guest gave an interesting twist to his story—one that disturbed my chavursah greatly. Unlike the classic baal teshuvah, this man had grown up in a frum home, actually a frum home in the very same town in which my chavrusah and I grew up, lived and learned, the very same community that housed the baal tesuvah yeshiva in which he was currently enrolled. He went, as we had, to the local yeshiva and had been frum for the first fifteen years or so of his life.

But as he got older he began to veer away from tradition. It began, as it so often does, with minor indiscretions—sleeping through Shacharis, forgetting to bentch—but eventually mushroomed into something much larger. By the time he was old enough to be on his own, he had moved out of his parent’s house, moved away from the religious community, and started to live the life of a full-blown “shaygetz.”

He was interested in the entertainment business and got some work at a radio station. He knew he hit the bigtime when he was hired to work on the most famous—and most degenerate—morning radio program in America. That show introduced him to the depths of depravity. He drank, gambled, took drugs, and became sexually reckless.

“I was as far from Judaism as a person could be. Even farther—because I had once been religious and abandoned it,” he told his hosts.

But then one fateful day, he woke up. He recognized that he had it all, he did it all, he could do it all again, but it wasn’t enough. All the things he thought would bring him happiness, failed to provide that happiness. Worse, he was miserable.

And so he began his journey back. Eventually, he ended up one of the finest young men in the yeshiva , and because of his background, catching up was easy to do. He was even able to tutor and serve as a role model to others, showing them how to learn gemara, how to understand halachah. He was one of the brightest stars of the yeshiva.

Everyone at my friend’s family’s house was amazed and impressed by his story.

Everyone except my chavrusah, that is. He just got depressed. “Here I am,” he told me, “a twenty-something year old yeshiva bochur. I’ve stayed in yeshiva. I listened to my rabbeim. I’ve learned. I’ve behaved. I never went off the derech. Never took a vacation from religion. But nobody is wowed by me. Nobody is impressed. Nobody wants to hear my story. This guy goes off and does every aveirah a person can think of, and comes back to a hero’s welcome. I behaved, and I get nothing.”

“So you feel like Nemuel,” I said,

“Who?” he asked.

“Exactly.”

“Who’s Nemuel?,” he repeated.

“That’s my point,” I said. “From Parshas Pinchas. Nemuel.”

“Who is he?”

Exactly.

Nemuel is listed as one of three sons of Aviram, the grandson of Reuvein, son of Yaakov. Nemuel had two brothers. No doubt, you’ve heard of them: Dasan and Aviram.

Ask any yeshiva bochur—better yet, ask any elementary school yeshiva student—Who are Dasan and Aviram? They will tell you. Terrible people. Awful people. Among the worst Jews in history. Moshe’s nemeses. Always challenging, mocking, threatening Moshe Rabbeinu!

But ask, Who is Nemuel? No one knows.

I picture Nemuel as a fine, if average, Jew, encamped in the midbar with the rest of his sheivet, listening attentively whenever Moshe Rabbeinu addresses the people, doing the mitzvos, studying Torah, collecting his mohn, observing the Shabbos.

And yet no one’s heard of him. Sure, the neighbors were aware that he had two shady, good-for-nothing brothers. Perhaps it made shidduchim more difficult for Nemuel’s daughters. Perhaps Nemuel had to work extra hard on his middos and be meticulous in his observance so that no one would think he was “one of them.” Nemuel was no doubt embarrassed by his brothers’ behavior. Maybe he tried to speak to them about it once or twice, to no effect. For Nemuel, life went on. He did the best he could. He struggled just to be “average.”

Continue reading…

From Lulei Demistafina, here.