ממנו תוצאות חיים
אינני יודע אם יצא לכם פעם לשבת על חבית חומר נפץ, אבל אין ספק כי מדובר בחוויה טראומטית ביותר. אם לנסות לפשט את הדבר, דמיינו אדם המנפח בלון יותר מדי. הוא נושף פנימה עוד ועוד והגומי הדק מתמתח עד קצה גבול היכולת. בשלב העדין הזה הנושף עוצם את עיניו וכל ישותו מתכוננת לפיצוץ האדיר שעלול להתרחש בכל רגע. פיצוץ שאיש לא יודע איך האנושות תמשיך להתקיים אחריו. הגומי המשוסע בוודאי יפליק הגונות על פני המנפח, ונשורת הבלון תתפזר בכעס לכל עבר, ובערב פסח הבא ימצאו את הפיסות הירקרקות האחרונות שניתזו אל מעל הארונות ובין פיתולי הנברשות.
כעת תכפילו את תחושת טרום פיצוץ הבלון כפול מיליון מאתיים חמישים אלף (משוער), וזו פחות או יותר התחושה בשעה שיושבים על חבית חומר נפץ חמה ומזמזמת.
באופן מושאל, זה מה שהנכם עושים ברגעים אלו ממש. כולנו. יושבי ארצנו בפרט ותושבי תבל בכלל – יושבים כאחד על חבית כזו של חומר נפץ מועשר, שאין לאף אחד ערובה שלא תתפוצץ בכל זמן נתון, מכמה כיווני אוויר.
הבורא בדרכיו הנסתרות הוביל את עולמו למצב מרתק בו גורל האנושות כולה נתון בידי צרור מנהיגים מטורפים למחצה ולשליש. חלקם עריצים חמי מזג שלא מתחשבים באף אמנה ואינם בוחלים בשום תוצאה, וחלקם סתם הדיוטים ברי מזל שאין להם מושג איך ומדוע נחתו למעמד שלהם ומה עושים עם כל הכפתורים האדומים שניתנו בידיהם.
מנהיגים מטורפים אינם המצאה חדשה. העולם למוד המכאוב כבר ידע מושלים ורוזנים, קאנצלרים ומלכים מרושעים שלא היססו לטבוח רבבות סתם בשביל הקטע. העניין הוא שהיום יש בידי אלו את הכלים המחרידים להוביל לתוהו ובוהו כלל עולמי במהירות האטום.
בין שאר החזיתות והמדינות המפתחות גרעיני מחמד, נוצרה בשנים האחרונות חזית חדשה ומרתקת בכיכובם של צמד מנהיגים צבעוניים ובלתי צפויים. הלא המה קים ג’ונג-און הצפון קוריאני מן הצד האחד ודונלד טראמפ ידידינו משכבר מן הצד השני. הכל התחיל כמדומה מסכסוכים עתיקים שהתחממו בין שני חלקי הקוריאה, וקים ג’ונג-און (להלן: קים), כנראה לא ממש טיפוס חדור אחריות, החל מפתח תכניות להשגת פצצות אטום באמצעותם יוכל לעשות קצת סדר, (כמו לשטח את מדינות האויב).
האח הגדול האמריקאי מיהר כמובן לתחוב את אפו הסולד לעניינים היגעים, והחל לבחוש בקלחת ולנסות לסדר את העניינים. תחילה באמצעים הישנים והטובים כמו חרמות ובידודים וסנקציות כלכליות והערמת בעיות בויזה. אבל מר קים התגלה כפרד עקשן משכמו ומעלה. הוא חרץ לשון אסייתית רטובה אל מול הג’ינג’י המזדקן מוושינגטון והמשיך ללגלג כל הדרך אל האורניום המתעשר, ואף ביצע מספר ניסויים מעוררי פלצות במדבריות מקסיקו או משהו כזה.
מובן שדונלדינו נפגע עמוקות. מילא יכתוש את אויביו, אבל ככה לפגוע בו לפני כולם? לא יקום לא יהיה. השניים התמקמו היטב על מסלול התנגשות לקול ההמון המריע. כל אחד החל מריץ את אמרותיו השנונות ולשגר את איומיו מלאי הפאתוס שהחל לשנן עוד בהיותו בגן טרום חובה, למען החרפת המערכה. וברגע של השראה מיוחדת אף הכריז דונלד כי “צפון קוראיה תיענה באש וזעם שהעולם לא ראה מעודו”.
וכל זה הוא כהקדמה למה שהתרחש בימים האחרונים בין השניים הנלבבים. כנראה שהסנקציות בכל זאת עשו משהו, ומצב העניינים בתוך קוראיה הצפונית בכי רע, ולכן פנה קים אל עמיתו ממול והצהיר בקול רם, להפתעת העולם, כי מדינתו מקבלת על עצמה להפסיק עם הניסויים הגרעיניים.
הפרד העיקש מפיונגיאנג נכנע – צהלו הכותרות, הסנקציות הצליחו. אלקים יברך את אמריקה. תכף תוכננה פגישה בין השניים, בה יציגו הסכם הרואי – והעולם כולו ינשום לרווחה.
אבל אז מתברר הפרט המביך: קוריאה הצפונית הואילה לוותר על ניסויי הגרעין מהסיבה הפשוטה שכבר איננה זקוקה לניסויים כאלה. איך לא חשבנו על זה. כך יצא שלאחר הברכות החמות וחיוכי המנצחים של ארה”ב, הבינו הללו כי הותלו כהוגן בידי המטורף השמנמן מפיונגיאן.
בכדי להציל את כבודם הנרמס חידשו את הדיבורים על פגישה מכוננת במהלכה ייחתמו הסכמים חשובים. כשכולם יודעים שערך ההסכמים הללו משתווה לערכו של צרור דפים מקושקשים מן הצד האחד בשפת הג’יבריש.
ולמה חשוב להשחית חצי טור עבור עניינים שממילא לא נשאל עליהם במבחן? ובכן, יש כמה לימודים כלליים יפים שיהודי עשוי להפיק מכאן לחייו. קודם כל – קצת אמונה. הרי לא צריך יותר מדי במצב הנפיץ של היום בשביל להוביל לטירוף מערכות מוחלט. לא חסר הרבה בשביל להתחיל כאן מתקפת הכל בכל ופצצות אטומיות הרות אסון יתעופפו ממקום למקום, ויהפכו את היקום לכדור אש מדממת. לא תזיק לנו הידיעה שעולמנו תלוי על בלימה, ואין לנו באמת על מי לסמוך מלבד על אבינו שבשמים. נא להתפלל.
שנית, אמנם אין איש יודע מה יהיה הסוף, אבל היום קל לדמיין איך עשוי להתקיים מה שידוע בשם הגאון, שכתב עוד קודם שידע העולם פשר למילה ‘אורניום’, שמלחמת גוג ומגוג תתמשך תשעה רגעים בלבד.
אבל עיקר העניין לשמו טרחתי להביא את הידיעה (ולנחש את חלקה), הוא הלקח הנפלא לעניין פרשת השבוע. והוא: ההבדל המהותי בין ישראל לעמים.
כי הסיפור הזה הוא דוגמה אחת מתוך אינספור להתנהלות של גויי העולם. הרי כולם יודעים שמיסטר קים אינו האיש האידיאלי לסמוך על מילתו. ובכל זאת, ארה”ב מוכרחה להצדיק את התערבותה בקורות העולם, ולהציג קבלות על כוחה ויכולתה. כי אם לא תציג תוצאות – יבינו שכל עוצמתה הוא קשקוש אחד מפואר. ויבינו שהון תועפות נשפך לים בלא תוחלת. אז מדברים על פגישה ומציגים הצהרה חלולה ומסמנים לקהל להריע במלא הכח. כי בלי תוצאות בשטח – אין להם כלום. התהליך לכשעצמו אין לו שום ערך.
וזה בדיוק ההפך מדרכו של היהודי. אנו יודעים כי כל חיינו כאן, וכל העולם הזה, וכל הקורות והאסונות והאיומים והפחדים והצרות והבלגנים, הכל הוא חלק מתהליך שמימי גדול. כל דבר הוא צעד אל הגאולה, והגאולה היא צעד לאחרית הימים ואחרית הימים הוא צעד במילוי כבוד שמים.
הגוי חי בידיעה שכשימות – הוא ייגמר. ואם יפסיד כסף בחייו, או יחלה או יאסר או כל טרגדיה שתתקוף אותו, הרי שהוא פספס אפשרות לחיות חיים טובים. כן אם השקיע בדבר מה שנכשל בסופו של דבר, הרי שהכל היה לריק. ואם טווה תכנית שלא יצאה אל הפועל – הכל לשווא.
אבל היהודי המאמין יודע שאין שום צעד, ושום צער, כללי ופרטי, ושום מצווה, ושום מעשה דיבור ומחשבה שהולכים לאיבוד. היעד הוא הדרך, כי כל החיים הללו הם דרך. וגם אם לא כבשת את היעד, וגם אם לא הגעת אל התחנה הסופית, ולא “הבאת את הכותרת”, אבל כל תזוזה קלה בדרך יש לה משמעות עצומה בפני עצמה.
בנוסח סיום מסכת אומרים “אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר”, אומר המשגיח רבי חיים שמואלביץ זצ”ל, שהשכר שהם כן מקבלים אינו על העמל אלא על התוצאה. ואילו יושבי בית המדרש לא מקבלים שכר על התוצאה, אלא על העמל שזה עלה להם. זוהי נקודת ההבדל בינינו לבינם.
את הנקודה הזו מצאתי כמה וכמה פעמים בפרשתנו, ואנסה להספיק להציע שניים מהם לפני שיחטפו ממני את הדף שכבר היה צריך להיות מוכן מזמן.
ראשית, באזהרת התורה (לכהנים וג”ש לישראל, עי’ רש”י) שלא לקרוח קרחה וכו’ על המת, משום שהוא מדרכי הגויים. שכן הגויים מבחינתם, כאמור, אדם שמת הוא אדם שנגמר. הם מוזמנים אפוא לתלוש שערות וליילל ללא מעצורים על הדבר הזה שהיה ונגמר ואין עוד ודי וחאלס. אבל היהודי שיודע שכל החיים כאן לא היו אלא חלק מתהליך, כברת דרך לקראת התכלית, לא אמור להגיע לכדי תלישת שערות בנואשות חסרת אונים, מפני שהוא הרי יודע שזה לא סוף פסוק, וכי הנפטר רק התקדם בדרכו, סיים את התהליך הפרטי שלו וחזר לצור מחצבתו.
ושנית, פרשת ספירת העומר. כי הנה אנו סופרים את הימים לקראת חג השבועות, יום מתן תורתנו. ואם יפספס יהודי יום אחד – הרי שהפסיד את מצוות הספירה. לומר לך, שכל העניין הוא בתהליך עצמו. לא בתוצאה. וכל יום שמתקדמים הוא צעד נוסף בדרך, ואי אפשר לפספס צעדים באמצע הדרך, שהרי זו כל המהות והתכלית.
חז”ל אומרים ש”וספרתם” מלשון ספיר, כלומר תאירו את הימים. תמלאו אותם משמעות. כך תתכוננו היטב לקראת המעמד האדיר והמכונן של מתן התורה. משה רבינו הוסיף את יום החמישים מעצמו, מפני שביקש לתת לנו הזדמנות לעוד צעד של התעלות.
לכן חג השבועות איננו מכונה בתורה חג מתן תורה (וגם אינו תלוי בתאריך, אלא בסיום ספירת השבועות הללו), משום שהמתן הזה תלוי ועומד בטיב ההכנה שהכינו בשבעת השבועות שקדמו לו. ואחר חמישים ימי הזריעה אפשר לקצור את העומר.
וזו כל מהות חיינו: להתקין עצמנו בפרוזדור. לנצל את התהליך, לכונן את נפשנו בעצם הדרך ובאמצעות תלאותיה ודרך קורותיה. כי איננו חיים מתוצאות, ולא מחכים לשורות תחתונות, ולא בונים על הצלחות של משימות, אלא כל רגע בחיינו הוא צעד נוסף בדרך, ומהווה מבחן נפרד עבורנו, האם השכלנו לעמוד בו. ודווקא ההתמודדות הנאמנה בדרך, ההליכה במדבר בארץ לא זרועה, את זה זוכר לנו הבורא באהבה.
ב”ה / הגיגים / אמור / אייר עח
First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.
Contact the author at y29490@gmail.com
