ב”ה
פיזור וכנוס: מכתב פתוח לארגוני הימין
שלום לכולכם
אני כותבת לכם כמי שמסכימה עם עמדותיכם ושואפת למטרותיכם, אבל משוכנעת שכולכם עושים טעות אסטרטגית חמורה, המחלישה את הימין במאבקו עם השמאל על עתיד הארץ. אם אפשר לתקן את הטעות הזאת, תהיה לכולנו יותר תקווה .
אדגים את הנקודה בסיפור. לפני כמה חדשים הגעתי לאירוע המאורגן על ידי אחד מן הארגונים שלכם. נכנסנו לחדר שבו היו שורות של כיסאות, ובצד אחד של החדר שולחן עמוס בכל טוב. ברקע מוזיקה מרעישה. אנשים המתינו לתחילת התוכנית, הסתובבו, אכלו ושתו, שוחחו עם מכירים. לא ראיתי שום דף שבו היה אפשר לרשום לפחות שם, מספר טלפון וכתובת דוא”ל. אחרי בערך שעה, התוכנית התחילה. כמה אנשי שם דיברו, כל אחד במשך כחמש דקות. אחרי כן הקרינו סרטון, והתברר שמטרת הערב הייתה לגייס אותנו – כמגייסי כספים. אז הוזמנו להירשם, למטרה זו בלבד.
הארגון הזה מארגן הרבה הרצאות, וזה כנראה עיקר פעולתו. בקבוצות אחרות שאיתם ניסיתי ליצור קשר, עיקר הפעילות מתקיימת בקבוצות וואטסאפ, שבהן מסרונים נשלחים רק על ידי המנהלים.
בקיצור, נראה לעתים קרובות כאילו אנחנו, המבינים את המצב כמוכם, מעניינים אתכם רק כקהל וכמקור תרומות. אולי יש לנו משאבים אחרים שיוכלו להיות שימושיים. ידע, קשרים, רעיונות. למה זה לא מעניין?
לא כך יוצרים תנועה רצינית. בארגונים שחוללו את הקמת המדינה, כל מי שהיה מוכן להצטרף מצא חברים שהתעניינו מה הוא יכול לעשות, ונתנו לו תפקיד. כיום זה עדיין נכון – בארגוני השמאל. הם נפגשים, משוחחים ומתכננים יחד. אנחנו לא.
במשנה סנהדרין פרק ח, ה נאמר:
פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים, רע להן ורע לעולם.
כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם, ולצדיקים, הנאה להן והנאה לעולם.
אצלנו, למרבה הצער, יש כינוס “הרשעים” (או נגיד: הטועים) ופיזור “הצדיקים”. חשוב מאוד לתקן את הדבר הזה.
ללא קשרים פנימיים, קהל הנאמנים לארץ ישראל חשוף לתעמולת התקשורת, ל”קאמפיינים”, כלשונו של צביקה מור, כזו שהביאה, יחד עם לחץ אמריקאי, לקבלת העסקה הנוכחית, שאת נזקה אין לשער. בכתבה “עומדים איתן” (הודיה כריש-חזוני, מסוף “דיוקן”, מקור ראשון 17.01.2025), מציינת המחברת, שיש מפגשים בין “קיבוץ בארי” ו”גוש עציון” שבהם “גוש עציון” נוטה לוותר על דרישות של הימין, למען “אחדות.” אנו נותנים לשמאל לחדור ולהפיץ את התעמולה שלהם, ואילו הם לא נותנים לנו להרצות אצלם. באותה כתבה מציין צביקה מור, המרואיין: “העברתי השנה מעל 250 הרצאות, וכמעט שלא הצלחתי להגיע למקומות חילוניים.”
יש לנו )”אנחנו” המבינים את המצב כנ”ל) עסק עם שלוש קבוצות. ראשית, יש את האויב, האיסלם על כל ארגוניו, שאין איתם אפשרות של דיאלוג. נוכל רק להתגונן בפניהם ולהשיב מלחמה כשהם פוגעים בנו, וכל נסיון של התקרבות רק מטפח אשליות מסוכנות. שנית, יש אנשי שמאל שהם אחינו, לא נשכח זאת, אבל “מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו.” הם משלים את עצמם ומדמיינים שאפשר לנהל דיאלוג עם האויב, שיש אלטרנטיבה ללחימה וכיבוש, אם אנחנו רוצים לשרוד. לקיים אשליה כזאת, לאור המציאות בתוכה איתה אנו נתונים מאז ה-7 באוקטובר, דורש מאמץ עצום, ובגדול, הם אינם יכולים להרשות לעצמם לשמוע ממי שאינו שותף למאמץ הזה. (כמובן, לכל אחד מאיתנו יש איזה ידיד או קרוב משפחה שאיתו הוא עדיין יכול לשוחח — על נושאים אחרים.) אז גם שם, בינתיים, אין הרבה אפשרות לדיאלוג, ומי שמתאמץ בזה חוזר על אותה טעות, אמנם בצורה מעודנת, שעושים החושבים שאפשר לדבר עם האויב.
הטועים בטעות זאת – ימניים שוחרי האחדות — מבינים את האויב המוסלמי כמונו, אבל הם כל כך נכספים לאחדות של העם, שהם מוכנים לוותר על הרפורמה המשפטית ואפילו לא להגיד “לא!” בקול רם ובלשון חד-משמעית לרעיון של מדינה פלסטינית, ה’ ישמור, כדי לא להרחיק את אחינו. שם, אני מקווה, יש עדיין אפשרות לדבר ולפעול.
עבודה כזאת לא תיעשה בתקשורת, לא בהרצאות וברשתות, ולא בפוסטרים ובהפגנות רחוב. אולי כל הדברים האלה יוכלו להועיל, אבל מעל לכל היא חייבת להיעשות דרך קשרים אישיים, שיחות פנים בפנים. כאן נדרשת נוכחותנו אישית. בכתבה הנ”ל ציינה המחברת שבדרך לקריית ארבע, עירו של צביקה מור, “כמעט בכל הכניסות ליישובי יו”ש מונחים כיסאות צהובים ומתנופפים סרטים באותו הצבע. בכניסה לקריית ארבע אין כאלה.” מור, ראש פורום תקוה הגר בקרית ארבע, הגיב: “וגם לא יהיו.” לא, שאינו מתגעגע להחזרת החטופים, שבנו אחד מהם, אבל הוא חש ב”קאמפיין” להפעיל לחץ על הממשלה. כנראה, נוכחותו של מור קצת בלם את אותו קאמפיין.
אבל נראה שברוב המקומות, אדם ימני שאיננו חלק מן הגרעין הפעיל הקטן של אחד מן הארגונים, הולך להרצאות, או יושב לבד מול מסך זום ושומע על כל העוול, ומצטער, ואינו יודע לאן ללכת עם זה. וזה מדכא.
לא ככה נוסדה המדינה. לא ככה נשמור עליה.
אינני יכולה שלא לשאול את עצמי “מדוע?” מה מונע מאיתנו להתכנס, בעוד נראה כי אנשי השמאל מתכנסים ופועלים יחד ביעילות ונחישות מרשימות?
סיבה אחת: לגבי אנשי השמאל, הפעילות מספקת את הצורך בחיים קהילתיים. רוב הימנים הם דתיים. אנו שומרים שבת וחגים, הולכים לבית כנסת, לשיעורים, לשמחות, ויש לנו ב”ה משפחות גדולות. יש לנו כבר חיים קהילתיים, ואין לנו הרבה זמן.
אבל אין זה כל ההסבר. בזמן ההתנגשויות בעניין הרפורמה המשפטית, קם ארגון בשם “הרבעון הרביעי” במטרה כביכול לאחות את קרעי העם. השתתפתי בפגישת הכירות. היו שם כחמישים אנשים ונשים, רובם ככולם עם כיסוי ראש. איש בעל מראה חילוני מובהק עמד שם והעביר הרצאה, עם שקופיות, במשך שעה ורבע, כדי להסביר לנו מה קרה בארצנו במשך העשורים האחרונים, ואיך ננווט לקראת עתיד נוצץ של דמוקרטיה ליברלית. ואז נתבקשנו להירשם. שמעתי שרבים עשו כן, ושהקבוצות נפגשות.
אז יש סיבה אחרת, ואני חושבת שהיא נעוצה ביחסי הכוח. כפי שכבר ציינתי, השמאלנים הם מיעוט, אבל הם שולטים ברוב מוסדות המדינה, עד שלאחרונה הממשלה הנבחרית נראית מולם כחסרת אונים. ויש להם אידאיולוגיה המצדיקה את כל האמצעים. אם כן, בכל התנגדות רצינית אליהם יש אלמנט של סיכון.
מול כוח אלים גדול, יש מין אפקט של דומינו, שבו כל קבוצה מתרפסת שמאלה ופונה עורף ימינה. המוסלמים מתקיפים אותנו, והשמאלנים מתרפסים לפניהם. השמאל מתקיף את הימין, ואנשי הימין נוטים להתרפס לפני השמאל תוך התכחשות ל”קיצוניים” משל עצמם — כמו נוער הגבעות. שמעתי, שגם ביישובי יהודה ושומרון, יש מתייחסים לנוער הגבעות כאל “משוגעים.” וגם אלה שאינם משלים את עצמם, נוטים להישאר בודדים, במקום להתלכד ולהרים ראש יחד.
כאמור: אפקט דומינו. צריך לחשוב איך לשנות את הדינמיקה הזאת, איך להשיב אותה אחורה.
המנוע של הדינמיקה הזאת היא התרפסות לכוח. אפשר לקרוא לזה גם חוסר אמונה בה’, העוזר דלים. אם נעמוד יחד, אותו גל של התרפסות יתנפץ עלינו ואולי יתחיל לנוע בכיוון ההפוך.
כבר כמה שנים אני מציעה צעד שאולי יתן מענה על שתי הסיבות לפיזורנו: שאנשי הימין ייצרו קבוצות תמיכה ועבודה, שיקחו על עצמם להיפגש, לדון במצב, ולהעלות רעיונות. לכל אחד יש איזה ידע, איזה כישרון, איזה קשר, איזו עצה. לכל אחד יש איזו “חזית” שבה הוא יכול להילחם למען הארץ. ואני מציעה שפגישות אלה יתקיימו במוצאי שבת.
אמנם לא יהיה קל לקיים פגישות במוצאי שבת, במיוחד בקיץ. (אז אפשר להתעזר בזום.) תמיד יהיו אירועים שצריך להחמיץ. אבל דווקא בקושי יש יתרון. במוסף שבת של “מקור ראשון” ל-13.12.2024 הייתה כתבה על שרון ורדי שהיקים “מכינות” להורים של תלמידי מכינה, הרוצים “להתגייס לעשייה למען החברה הישראלית”. (לצערי, הפרויקט שהצליח ביותר היה דווקא תוכנית לימוד עברית לילדים פלסטיניים…) הוא מספר: “התוכנית הבסיסית שלנו כוללת מפגשים בפעם בשבוע…. בנינו את זה קצת קשוח, בכוונה. יום הפעילות השבועי מתחיל בשעות אחר הצהריים אבל קצת מוקדם, כדי שיפסידו עבודה, שיעלה להם קצת.” דווקא העובדה שצריך להקריב משהו, עושה את זה רציני. הצעתי מוצאי שבת כי אז נשארת קצת מן הנשמה היתרה, וזה מדגיש שהשמירה על מדינתנו, ראשית צמיחת גאולתנו, זו עבודת קודש. הדורשת – כאמור – אמונה בעזרת הא-ל שרוצה בצדק.
אם נעבוד ברצינות ובנחישות, אולי נוכל להחזיר את הדינמיקה של הדומינו אחורנית. גל הלחצים יתנפץ עלינו ויתחיל לנוע בכיוון ההפוך. הימנים שכעת מחפשים את האחדות במקום הלא נכון יימשכו אלינו ויפסיקו להתרפס לאנשי השמאל. אנשי השמאל יבינו שאינם יכולים לעבוד עלינו יותר, הם יתחילו לכבד אותנו ולעבור, אחד אחד, לצד שלנו.
הרי כולנו, בכל זאת, עם ישראל. יש ביננו לא רק שותפות גורל. יש בעומק אחווה שעוד תוכל לעלות, אם רק לא ננסה לעורר אהבה באמצעות פשרות אסורות, עד שתחפץ.
ואז אולי, לאט לאט, נשיג משטרה שלא תשא פני שונאינו; מערכת חינוך שבו כל ילד יידע מיהו אברהם אבינו, וגם ידע מיהו זכר ומיהי נקבה; צורת ממשלה ייצוגית באמת; בתי דין של צדק אמיתי; צבא שיילחם כדי לנצח. ואז אולי גם אומות העולם יכבדו אותנו, ילמדו מאתנו.
חלום. אבל אנו זקוקים כעת לחלום.
לפני שנה וחצי יצאו טובי בנינו להילחם ברוע תהומי. הם נלחמו כאריות, ורבים מהם נפלו, רבים נפצעו וחייהם נשתנו לתמיד. ומצביאים שמאלנים, אלה שהיו יכולים למנוע את הטבח שהצית את המלחמה ולא מנעו אותו, ציוו עליהם לסגת משטחים שכבשו בדמם, ופוליטיקאים שמאלנים (כולל ראש ממשלה “ימני” שמשום מה תמיד עושה את רצונו של השמאל) מסמסו את הניצחון בהסכם מחפיר ומסוכן. בשבת האחרונה עלה בשיחה על יד השולחן ספרו של ויקטור פרנקל “האדם מחפש משמעות,” בו מסופר על אדם שספג מכה איומה, וכדי להציל אותו, היה צריך להציג לו מטרה חדשה. לחסן את העם נגד השפעות שונאינו, לתכנן ולכונן מדינה תקינה – זוהי מטרה הכרחית עתה, ובעזרת ה’ אפשרית.
אני אישית מתנדבת לאסוף פרטים של אנשים שיגיעו להרצאות או להפגנות או שיצטרפו לקבוצות וואסאפ ולחלק אותם לקבוצות.
אשמח לשמוע מכם.
בכבוד
ד”ר אסתר קמרון
משוררת וסופרת
