הרב יהודה לנדי על פרטי המציאות של נס פורים

יומא טבא לרבנן ולשוחרי תורה ומדע

עלו לאוויר הרצאותיו של הגאון המומחה רבי יהודה לנדי, חבר אגדות מטמוני ארץ, על מגילת אסתר.

מדובר בסדרה של ארבעה שיעורים בעברית ובאנגלית מלווים בשקופיות, על הרקע הגיאוגרפי, ארכיאולוגי והיסטורי של מגילת אסתר.

טעמו וראו כי טוב

 עברית:

http://www.kolhalashon.com/New/Shiurim.aspx?Lang=Hebrew&Path=Hebrew|HKnasim|VideoSpecial|R2510-1

 אנגלית:

http://www.kolhalashon.com/New/Shiurim.aspx?Lang=English&Path=English|ETopical|R2510-1&English=True

“כמה גדולים מעשי חייא”  הלא הוא האי גברא רבא ורבי מאיר לוין שמו, יוזם, מקים ומחזיק את האתר “קול הלשון” שאלפי רבבות שיעורי תורה מופצים על ידה.

בהרצאות אלו פתח הרב לוין סדרה חדשה של שיעורים מפי מומחים בריאליה של תקופת חז”ל, להבנה טובה יותר של דברי חז”ל, להגדיל תורה ולהאדירה.

בברכת התורה,

אליהו סולוביציק

יו”ר אגודת מטמוני ארץ

לחשיפת תחומי דעת תורניים והנגשתם

www.matmoney-eretz.org

Reprinted with permission.

היכן מוזכרת ‘יום העצמאות’ בתורה? – פר’ אמור

מיד אחר פרשת המועדים (שמן התורה) בפר’ אמור מוזכר המנורה, רמז לחנוכה. ואח”כ לחם הפנים “חק עולם” רמז לפורים שלא תיבטל, ויש בה מצות סעודה.

נו, ומה אח”כ? מה בדבר ה’ באייר? כמובן, ויצא בן אשה ישראלית וגו’, פרשת המגדף!

לא וורט שלי, א”י להביא גאולה לעולם.

אפיסטמולוגיה של מדע הרפואה: ראיות מרבותנו הראשונים

מתוך תחילת סקירה של הרב אליהו סולוביצ’יק שליט”א בתורת החו”ב הרב אהרן יהושע צוקר (מקור: מכון שלזינגר כאן):

הגאון המופלא רבי אהרן יהושע צוקר שליט”א – גדול הידענים בספרות חז”ל בדורנו כתב אלפי הערות בשולי גליונות הספרים שבספרייתו הענפה.

בין אלפי הערות אלו נמצאו מספר הערות על שנים ממאמרי שפורסמו בחוברות אסיא עה-עו (2005) ופג-פד (2008).

ההערות צולמו ע”י מכון גנזים, שעל ידי פרוייקט פרידברג לפרסום כתבי יד יהודיים, והם מוצגים בזה לקוראי אסיא כאשר הם ערוכים, מפוסקים ומצוינים עם תקציר נשוא כל הערה.

א. הערות  למאמר “רפואה חילופית / מיסטית בהלכה”[1]

במאמר נטען, שהויכוח הקיים כיום על רפואה אלטרנטיבית, הוא למעשה ויכוח בין הממסד המדעי השולל אותה, לבין תפיסות של גופים לא מוסדים והמון עדויות עממיות לא מבוקרות שמאמצות אותן ומאמינות בהן.

ויכוח דומה, נטען במאמר, נמצא כבר אצל קדמוננו, כאשר הרמב”ם סמך ידו על הרפואה המדעית של זמנו, וקרא תיגר על סיפורים רפואיים שלא תואמו את התיאוריה הרפואית המדעית המקובלת, או כאשר לא עברו ביקורת מדעית קפדנית.

לעומת זאת הרשב”א קרא תיגר על שלמות הידיעה כביכול של היוונים בתורת הרפואה, ונטה לקבל סיפורים עממיים ברפואה.

הרב צוקר רשם בשולי הגיליון שבראש המאמר:

יש כאן התעלמות כל שהיא ממה שהרמב”ם חולק[2] על אבוקרט וגאלינוס בכמה פרטים ורואם[3] כמטעים וכו’[4]. אלא שכפיה”נ [שרמב”ם] סבר שכל שהפרטים מצטרפים לתמונה שלמה הבא להוסיף עליה עליו הראיה, ורשב”א ס”ל שעדיין צריך ראיה שהתמונה שלמה ובדבר זה ר’ אבא מארי לא כרשב”א ולא כרמב”ם דו”ק.

כוונתו לבקר את גישתו של בעל המאמר שנקט בגישה המקובלת בחקר ההיסטוריה.

מבחינה עובדתית קיים ויכוח בין הרמב”ם לרשב”א האם לסמוך על ידיעת הטבע של היוונים הקלאסיים, ובעוד שבעל המאמר רואה בה ויכוח אידיאולוגי ביחס לחכמי הטבע (כלשונו שם: “הרמב”ם דבק בחכמי יוון. הרשב”א יודע שחכמתם מוגבלת שהרי שונים הם מדעת התורה”), טוען הרב צוקר שיש לצמצם את הויכוח לעניין מקומי. כולי עלמא לא פליגי שישנם טעויות בדברי היוונים, אלא שהרמב”ם ראה אחידות בטעויות שנמצאו אצל היוונים, ולכן עדיין נשמרת עיקרי תורתם. לרשב”א הייתה רשימה מבוזרת של דברים שנעלמו מהיוונים, ולכן מבחינתו היוונים אין להם תפיסה נכונה של המציאות.


  1. המאמר פורסם באסיא עה-עו, עמ’ 49-33 (2005), והוא זמין בקישור שלהלן: https://www.medethics.org.il/article/רפואה-חילופית-מיסטית-בהלכה/
  2. ההדגשה במקור.
  3. = הרמב”ם.
  4. ראה סדרת הספרים ‘רמב”ם כתבים רפואיים’ של מוסד הרב קוק בהקדמות ובמובאות.

הגד *לבית יעקב* פשעם: גם עם הארץ שסומך על הערמות הוא מזיד

מתוך דברי הגאון מורנו הרב יצחק ברנד שליט”א בפורום אוהבי ציון (המדובר שם בפאה נכרית, אבל ה”ה במכירת חמץ וכו’):

יש לי מערכה איך ניתן לבדוק טעות בהלכה

ואני מביא מקודם משל מן חוקי מטמטיקה ואח”כ משל מתורת פורים
המשל מחוקי המטמטיקה
למדתי בבית ספר , בזמן שעדיין לא השתמשו במכונת חשבון, צריך לעשות הכל ידני, ויוכל להיות שיש טעות באיזה מקום, ויש בדיקה אם לא טעו
למשל 34567 כפול 67458
וכעת עושים חשבון ארוך ומגיעים למסקנא שווה 2331820686
איך יודעים שלא טעו
סופרים מספר הראשון כל מספר פלוס השני עד הסוף היינו 3+4+5+6+7 , = 25 , , מנסים לחלק  ל9, מה שמתחלק ל9  שנמוך מ25, הוא 18 ונשאר 7, זה המספר שארית של 9 , ואח”כ עושים זה מן המספר השני 6+7+4+5+8 = 30 , המספר הנמוך שמתחלק ל9 הוא 27 , נמצא השארית של 9 הוא 3
ואח”כ כופלים מספר 3 כפול 7 =21 , המספר הנמוך שמתחלק ל9 הוא 18 ונשאר 3 ,, וא”כ מסקנת מספר כל הכפל שנשאר מ9 הוא 3
כעת אנו יודעים ע”פ כללי המטימטיקה שמסקנת כל החשבון מוכרח להיות שמספר שנשאר מ9 הוא 3
נראה אם זה נכון, 2+3+3+1+8+2+0+6+8+6 = 39 , המספר הנמוך שמתחלק ל9 הוא 36 , ונשאר 3 , וא”כ אם הגיע למספר הזה עשה חשבון נכון
אולם אם יצא לו מספר אחר , זה ראיה שהוא טעה בחשבון וצריך לעבור על כל מה שעשה עד שמצא בו טעות , זה כללי המטמטיקה ,
הנה הוא יודע בודאי שהוא טעה , אולם לא יודע איפה טעה , וצריך לעבור על הכל מהתחלה
עד כאן המשל המטימטיקה
כעת המשל של תורת פורים
יהודי תלמיד חכם הגיע ליהודי פשוט ואמר לו יש להתיר לאכול נבילה , שאל אותו היהודי הפשוט איך אתה עושה זה
א) צריך לשחוט הסימנים, אולם אין צריך לשחוט הכל, מספיק רוב
ב) יש כלל בענין מחיצה קיי”ל שמחיצה מחצה על מחצה ג”כ טוב, (כך נפסק להלכה ) וא”כ מספיק לשחוט החצי
ג) יש כלל כל קבוע כמחצה על מחצה , אף שהקבוע הוא רק מיעוט אפילו אחד מעשירית , וזה נאמר גם לקולא שאם יש תשע עכברים ואחד צפרדע ונגע באחד מהם ולא יודע נחשב קבוע שהוא כמחצה על מחצה והוא טהור ברשות הרבים , וא”כ גם שוחט רק קצת זה מספיק
ד) יש כלל לא חיישינן למיעוטי , וא”כ כיון שהמיעוט בין כך לא חיישינן וא”כ אין צריך כלל לשחוט ומותר לאכול נבילה
אמר לו היהודי הפשוט , אני לא למדתי הסוגיות, לא למדתי דיני רוב סימנים ולא דיני מחצה על מחצה ולא דיני כל קבוע כמחצה ולא דיני לא חיישינן למיעוטי
אבל דבר אחד אני כן יודע , אסור לאכול נבילה
אם יש לך פילפול יפה להתיר נבילה מוכרח להיות שיש איזה טעות בכל המהלך , אני לא יודע איפה הטעות , אבל המסקנא הוא בודאי טעות
זה המשל מתורת פורים
הנמשל , איפה כתוב חיוב כיסוי ראש של אשה , לא מצאנו בהלכות לבישת בגדים אלא בהלכות הרחקה מעריות
שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כא הקדמה
להתרחק מן העריות, ובו ז’ סעיפים.
שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כא סעיף ב
סעיף ב
(ל’) לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, (ב) ה יא] {ב} אחת ה’} פנויה ואחת אשת איש. 
פנויה, כתבו נושא כלים בגרושה או אלמנה
הנה יש שלטי גיבורים שפאה נכרית מותר
יש חולקים על הש”ג והלכה כהחולקים
וי”א שהש”ג התיר רק בחצר
 י”א שמדובר בפאות לפני שני דורות שהיו רק כקש
 אולם י”א שהלכה כש”ג מכיון שכך פסקו הרמ”א והמ”א וכו’
וכן יש ראיות שהתיר גם בשוק , וכן התיר גם בפאות שלנו כולל וכו’ בעיקר שלא רואים הבשר בין השערות
כעת שמציעים זה ליהודי הפשוט, אומר היהודי , אני לא מכיר מי צודק אני לא יודע מה אומר הש”ג ומתי דיבר
מה שאני כן יודע, שהפאות שלנו הם לא הרחקה מעריות , אולי גם קירוב לעריות אבל בודאי לא הרחקה מעריות ,
הפילפול שאמרת יש איזה מקום טעות, לך תבדוק איפה הטעות , אבל המסקנה שפאה נכרית היום זה הרחקה מעריות, ובלי הפאות לא עושה הרחקה והפאה עושה ההרחקה, בוודאי טעות
עכ”ד.

בזכות ביעור חמץ יבער את עשו ומלכות הרשעה, אמן

מצוות ‘ביעור חמץ’ וביעור הדת הנוצרית: על מסורת יהודית נשכחת

המצווה להשבית שאור וחמץ מן הבית במהלך חג הפסח התפרשה על ידי חסידים ובעלי מוסר גם כהנחיה רוחנית: החמץ מסמל את היצר הרע ומידות הנפש המקולקלות. השבתת החמץ ברובד הראלי היא סמל לחובה לבצע ‘ביעור חמץ’ פנימי ולהגיע לטהרת הלב וקדושת המחשבה והרצון. מקור חשוב לרעיון מופיע בזוהר המזהה בין חמץ ו’יצר הרע’ לעומת מצה ו’יצר הטוב’. על סמך הזוהר כתבו רבים אחרים והרחיבו את הרעיון. סביר במיוחד כי הרעיון זכה לפיתוחים נוספים בשנים האחרונות בתרבות הפסיכולוגיה הפופולארית והניו אייג’ הדתי, אך אני מודה שלא בדקתי זאת לעומק.

כאן ברצוני לעסוק במשמעות אחרת שיוחסה למצוות ביעור חמץ. מדובר על מסורת יהודית מעט חבויה, אשר קשה למצוא לה זכר בספרות או במות הדיון התורניות הנגישות. לפי מסורת זו, חמץ ומצה מסמלים גם את יעקב ועשו או את ישראל ואומות העולם ובמיוחד הנצרות. ביעור חמץ היא פעולה סמלית המורה על ציפייה להכחדת ‘אומה הרשעה’, ועמה את בוא הגאולה לעם היהודי. החובה להשבית כל חמץ ושאור זמנה הוא ערב הפסח, זמן מתאים ביותר. הן משום שעתידה הגאולה האחרונה, כמו גאולת מצרים, להתרחש במועד זה, והן משום שכידוע, בערב הפסח נצלב ישוע, מייסד הנצרות, ראש וראשון לאויביהם של ישראל (אולי מלבד המן שאגב נתלה גם הוא בפסח וישנן מסורות הקושרות בבירור בין השניים). השבתת החמץ וביעורו רומזת אפוא לצליבתו והריגתו של הנוצרי ומכריזה בזאת על ניצחון היהדות על הנצרות ועל אמונת היהודים בגאולה קרובה.

מקורות הרעיון נמצאים כבר בחיבורים מוקדמים למדי. אחד מהם הוא ‘תרגום שני’ על מגילת אסתר. תרגום זה איננו רק תרגום מילולי לתוכן המגילה, אלא מעין מדרש המשתייך לסוגת ה’מקרא המשוכתב’: סוגה דרשנית שבה המחברים מתערבים בטקסט המקראי הנדרש ומוסיפים עליו פרטים וידיעות שונות. במקרה שלנו, דברי השטנה שיעץ המן לאחשוורוש על היהודים, זוכים להרחבה מרובה (הדברים מתורגמים על ידי מן התרגום בחזרה לעברית):

ויאמר המן למלך אחשוורוש יש עם אחד של היהודים מפוזר ומטולטל בין כל העמים בכל מדינות מלכותך… (אסתר ג, ח): בשעה ראשונה אומרים אנו קוראים שמע, בשניה מתפללים, בשלישית אומרים אנו אוכלים לחם, ברביעית אומרים לאלוהי השמים אנחנו מברכים… נידתם שבעה ימים ויוצאות נשותיהם באמצע הלילה ומטמאות את המים, לשמונה ימים מלים את ערלת בניהם ולא חסים עליהם… בחודש ניסן עושים שמונה ימים טובים… ואומרים זה הוא שיצאו בו אבותינו ממצרים וקוראים אותם ימי פסח. נכנסים לבית הכנסת שלהם קוראים בספריהם ומתרגמים בנביא ואומרים כשם שמבוער החמץ מלפני המצה כך תתבער המלכות הרשעה מבנינו וכך תיעשה לנו גאולה מן המלך הטיפש הזה.

תלייה\ שריפה של בובה בדמות המן בפורים

ואכן, רמז לדבר מופיע כבר בתלמוד. במסכת פסחים דף ה ע”א מופיעה ברייתא בשם רבי ישמעאל הטוענת כי בזכות שמירת החגים פסח וסוכות יזכו ישראל לשלושה דברים: הכרתת זרעו של עשו, בנין המקדש וביאת המשיח. הדרשה נסמכת על העובדה שבפסוקים העוסקים בביעור חמץ מופיעה המילה ‘ראשון’ שלוש פעמים: ‘אך ביום הראשון תשביתו שאור’ (שמות יב, טו), ‘בראשון בארבעה עשר לחדש תאכלו מצות’ (שמות יב, יח), ולקחתם לכם ביום הראשון’ (ויקרא כג, מ). נקל לראות כי שלושת ה’זכיות’ קשורות בגאולה ומלמדות אולי על שלבים שונים שלה. בין כה וכה הזיקה בין השבתת החמץ לבין הגאולה הכרוכה בחיסול זרעו של עשו וביאת המשיח מתחזק ממקור זה.

דברים שאמרה הגמרא ברמז, כתב במפורש ר’ אלעזר הרוקח, מראשי חסידי אשכנז בימי הביניים. כמו אחרים מבני חוגו, בכתביו ניתן לזהות מגמה אנטי־נוצרית חריפה, המשקפת את התודעה היהודית של בני הדורות ההם לנוכח מסעות הצלב. על פי דבריו, הנזכרים בספרו ההלכתי ספר הרוקח (הלכות פסח, סימן רעא) פשוט: ‘בזכות בעירת חמץ יבער את עשו, דכתיב ‘אך ביום הראשון תשביתו שאור”. מכתבי חסידי אשכנז או בדרך אחרת, התגלגל הרעיון גם לזוהר. בדרשותיו על סיפור ברכותיו של יצחק ליעקב ועשו, מלמד הזוהר כי נזיד העדשים, התבשיל האדום, נועד להשבית את כוחו של הדם האדום, המזוהה עם מלכות אדום הרשעה ועם הנצרות. לדבריו, המבוססים אמנם על מדרש בראשית רבה, זמן נתינת הברכות היה בערב פסח, והוא זמן שבו ‘היצר הרע צריך להתבער מן העולם’ (זוהר ח”ב קלט ע”א-קמב ע”ב), סמל ברור לעשו או הנצרות שבהם עוסקת כל הדרשה כולה.

דברים דומים אמר גם ר’ פנחס מקוריץ, בן דורו של הבעש”ט ומן ההוגים החסידיים הראשונים (אמרי פנחס, שבת ומועדים, רמח):

עיקר ביעור חמץ הוא ביעור עבודה זרה, לכך נאמר ביאשיה שביער את כל הע”ז כי לא נעשה כפסח הזה וגו’, ולכך נסמך ‘את חג המצות תשמור’ לפסוק ‘אלהי מסכה לא תעשה לך’.

פיתוח נוסף לרעיון זה מופיע באופן מקורי בכתבי ר’ משה דוד ואלי (רמד”ו), מקובל איטלקי בן המאה השמונה עשרה וחברו הקרוב של רמח”ל. לדבריו, לא רק השבתת החמץ מבטאת מאבק בנצרות, אלא גם הצד החיובי של מצווה זו רומזת לכך: אכילת המצות על ידי היהודים היא מאבק במנהג הנוצרי לאכול ‘לחמי פסחא’ בחג הפסחא החל בסמוך לחג הפסח (ר’ משה דוד ואלי, ספר הליקוטים, עמ’ נב-נד):

כבר ידוע סוד החמץ הוא שטן הוא יצה”ר הוא מלאך המות… והנה הנוצרים השומרים את משמרתו לעמת הפסח הקדש שבו השבתת החמץ וביטולו, יש להם הפסח הפיסח והטמא שמשתדלים בו להחיותו בכל כחם. והראיה, במה שעושים ביום אידם עגות חמץ כי לא מצות, רמות ונשאות הרבה מאד, מה שאין כן בכל שאר ימות השנה…

ולכן עושים (הנוצרים) הלחמים גדולים וחמוצים הרבה יותר מדאי, לרמוז אל תחיית הקליפה והגדלתה. וזהו שקוראים אותה פסקו”א די רישוריטיונ”י (Pasqua di Risurrezione). ואנחנו עושים כנגד זה מצות בפסח הקדוש שלנו, לרמוז אל ביטול הקליפה לגמרי בעת הגאולה – קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה.

‘עוגות רמות ונישאות’ ומצות דקיקות ומרודדות

ובכן, מצוות אכילת מצה היא לדבריו לא רק זיכרון היסטורי של יציאת מצרים, אלא מאבק חי בתרבות הנוצרית הסובבת את היהודים בגלותם. בעוד הנוצרים אופים ‘לחמי פסחא’, או בלשון רמד”ו עוגות ‘רמות ונישאות’ המסמלות את גאוותם ואת עושרם החומרי, אוכלים היהודים מצות המסמלים את ענוותנותם ואת אמונתם הטהורה.

באותה מידה, טוען רמד”ו, המנהג היהודי להכות את המן, ובמיוחד המנהג להכין בובה בדמותו ולתלותה או לשורפה, מכוון כנגד המנהג הנוצרי להכות בובה בדמות יהודה איש קריות, תלמידו של ישוע שהסגירו לשלטונות הרומאים על פי הברית החדשה. שני מנהגים אלו, יש לציין, קיימים במקומות מסוימים עד היום, אם כי נדמה שהנוצרים מקפידים בכך יותר… (בקישור ניתן לראות טקס הכאת בובה בדמות יהודה איש קריות, סמל היהדות, על ידי אנטישמים בפולין https://www.facebook.com/watch/?v=1437644093042143).

דברי רמד”ו מסתיימים באופן אופטימי למדי: מצות הפסח והכאת המן רומזים להכחדת שלטון הנצרות. ברם, כיהודי שחי בארצות האפיפיור בצפון איטליה, ברי היה לו כי המציאות הריאלית של היהודים בימיו הפוכה לחלוטין. פער זה ניתן ליישוב אילו מפרשים את דבריו באופן פסיכולוגי: בפורים ובפסח נמחים זכרם של המן ושל הנצרות השוכנים בלב, כלומר המידות הרעות והמגונות. בעוד ניתן למצוא הסברים ממין זה בכתביו, בנידון דנן הוא מציע פתרון אחר ומרחיק לכת במקוריותו הפרשנית. לדבריו, הממשיכים את האמור קודם, ישנה מקבילה ברורה בין לוח השנה הנוצרי והיהודי בפרק השנה שחל בסוף החורף ותחילת האביב. היהודים חוגגים את פורים וחודש לאחר מכן את פסח. לעומת זאת, הנוצרים, ובמיוחד בוונציה, הסמוכה למקום מגוריו, חוגגים תחילה את תקופת הקרנבל המתאפיין בהוללות, שכרות ושחרור יצרי. לאחר מכן מגיעה תקופת התענית, צום ארבעים או הלנט (המקבילה במובנים רבים לתקופת ‘אלול’ היהודית) אשר בסיומה חוגגים את חג הפסחא. הפער העצום בין חגיגות הקרנבל לבין מנהגי האבל המאפיינים את ימי הצום, מוסבר בטענה כי חגיגות הקרנבל מציינות את ‘תיקון הסטרא אחרא’ – גילוי שמחה שנתי של ניצחון הנצרות. ברם, בסוף החגיגות הנוצרים חוששים שמא הגיעה כבר שעת גאולתם של ישראל בחודש ניסן הקרב ובא, ועתידה המלכות להילקח מהם. על כן הם צמים ומתאבלים במשך 40 יום לראות כיצד ייפול דבר. ואמנם, כאשר הנוצרים נוכחים לדעת כי ישראל לא נגאלו, מיד חוגגים זאת בחג הפסחא, דבר הבא לידי ביטוי בעוגות הפסחא ‘גלוסקאות גדולות ויפות שעושים בימות הפסח הטמא שלהם יותר מכל שאר ימות השנה’. לחמים ועוגות אלו ‘גדולים וחמוצים הרבה יותר מדאי’, כלומר, גובהם ופארם של מאכלי הפסחא רומזים על תחיית כוחה של הנצרות, כשם שהחג כולו מציין את תחייתו של ישוע לאחר שלושה ימים מעת צליבתו. יוצא אפוא כי בכל שנה ושנה מציינים לוח השנה היהודי והנוצרי את מאבק שתי הדתות זו בזו, מאבק אשר לכל הפחות בתקופתו של רמד”ו מסתיים בכל שנה כשידה של הנצרות על העליונה.

לחמי פסחא מעוטרים בביצים מקושטות (אינספור מתכונים מצויים ברחבי הרשת)

המקורות שנסקרו כאן מלמדים כי במשך דורות רבים העניקו היהודים למצוות הפסח פרשנות שניתן לכנותה ‘פוליטית’. החג המציין את גאולת מצרים הוא גם סמל ותקווה לגאולה העתידה מבין הגויים. העבר, ההווה והעתיד מתלכדים בו לאחדות אחת. ללא כל ספק, פרשנות ‘פוליטית’ זו הריהי כחומץ לשיניהם וכעשן לעיניהם של רבים. מצב זה עדיף, כך נראה, על מציאות בה הדבר לא רק גרם אי נוחות מסוימת אלא עשוי היה לעורר זעמם של גוים, ובמיוחד בערבי פסחים בהם על פי רוב נתכנו עלילות הדם. תמורת פרשנות זו העדיפו בעבר והיום על אחת כמה וכמה את הפרשנות ה’פסיכולוגית’, הן בנוגע לטעם מצוות ביעור חמץ והן בנוגע להשמדת זרע עמלק: זו גם זו מכוונות ‘פנימה’ כלפי יצרים רעים ומעשים בלתי מוסריים. האם עדיפה הפרשנות הפסיכולוגית על הפוליטית אינני יודע, אך בכל מקרה, האחרונה התקיימה בבחינת מסורת חיה בעולם היהודי לאורך מאות שנים וראוי לכל הפחות להכירה.

מהבלוג של צבי לובושיץ, כאן.