Search Results for: פורים

מנהג הכאת המן מחזק חיסול מחבלים

מנהג הכאת המן

עי’ ברמ”א (סי’ תרצ סעי’ יז) “ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבהכ”נ (אבודרהם); ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו. (ב”י בשם א”ח)”.

ומפשטות לשון המשנה ברורה משמע שלא ניחא ליה כ”כ במנהג הזה, משום שמבלבלים את הציבור. ובשער הציון הוסיף שזה לא לכתחילה, משום שמפסיק את הקריאה יותר מכדי נשימה, וכן משום שלפעמים לא שומעים את הקריאה כמו שצריך, ועל כן יש להשתדל שלכל יהא לפניו מגילה או חומש כדי שיוכל לקרות את המילים שחסרים לו.

וז”ל המשנה ברורה (סימן תרצ ס”ק נט): “שמכים המן – מהרי”ל לא היה חושש להכות המן, והגאון יעב”ץ כותב על אביו החכם צבי שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן, והפמ”ג כתב דיצא שכרם בהפסדם [נז] שמבלבלין הרבה”.

וז”ל שער הציון (שם ס”ק נז): “ואף שהש”ץ שותק בשעה שמכים, גם זה אינו נכון שאסור לכתחלה להפסיק יותר מכדי נשימה, כנ”ל (שם בפרי מגדים)”. עכ”ל.

ומכל זה היה נראה לומר כאן שמה שבמקום הזה באופן מיוחד כתב הרמ”א שאין לבטל שום מנהג, משום שבאמת היה כאן באופן מיוחד סיבה לבטל את המנהג, ובכל זאת כתב הרמ”א שאין לבטל את המנהג.

חשיבות המנהג

וכאן צריך לבאר מה באמת כ”כ חשיבות בהכאת המן שעל אף שמבחינת דיקדוק ההלכה היה יותר ראוי לבטל את המנהג כי לא יוצאים בקריאת המגילה רק בדיעבד, מ”מ אין לבטל מנהג זה.

הנה בדורינו אנו מבינים הרבה יותר חשיבות המנהג הזה, כי יסוד המנהג בנוי על זה שאנחנו רוצים להפנים חזק בתוך הילדים, כי מי שרוצה ללחום נגד עם ישראל הוא רשע, וצריך להרוג אותו כשיכולים, והוא שונא הקב”ה ושונא כלל ישראל.

וזה יסוד פרשת זכור כמו שכתב החינוך (מצוה תרג): “משרשי המצוה, לתת אל לבנו שכל המיצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי רעתו וערמת רוב נזקו תהיה מפלתו ורעתו כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם ציונו ברוך הוא לאבד זכרם מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה”.

וע”י הכאת המן כבר בקטנות, מכניסים זה בתוך הילד שהמן שרצה להשמיד עם ישראל הוא רשע וצריך לשנוא אותו.

כיום ראינו הנהגה פסולה, בתוך חלק מהנהגת מדינת ישראל, שלא מבינים כלל את הר∆שַׁע של האויבים. והרבה פעמים הופכים לאויב את היהודים שומרי התורה ששונאים את האויב.

וגם כשבא מחבל להרוג יהודי, יש להם אזהרות רבות שלא לפגוע במחבל יותר ממה שצריך.

וכן מחשיבים את המחבל ל”מפגע בודד”, כביכול אין כאן הנהגה כללית של מלחמה. אולם הרי ידוע לכל, שכל גל הטרור של היום הוא לא ענין של רוצח בודד נגד יהודי בודד, אלא זה מלחמה כללית של הערבים נגד היהודים, והרי הראש שלהם אבו מאזן ימ”ש מסית כל הזמן את העם שלו שיש להרוג יהודים, וכן מנהיגי חמאס ימ”ש. וכל מפגע בודד הוא חלק מהמערכת הכללית של המלחמה נגד עם ישראל, ובוודאי צריך להרוג אותו מיד בלי לעשות שם חשבונות.

וכבר דיבר על זה הרב הראשי הרב יצחק יוסף שליט”א, שכל מחבל שמגיע, צריך להורגו על המקום בלי לעשות חשבונות, ולא להישמע להוראת הרמטכ”ל או לבג”ץ.

ואנחנו מעתיקים את דבריו ואת תגובת החמאס, ורואים ברור שיש כאן מאבק של החמאס נגד הקב”ה שבחר בעם ישראל ונתן לנו את ארץ ישראל.

‘מצווה להרוג מחבלים, לא לפחד מבג”ץ”

הראשון לציון הרב יצחק יוסף בשיעורו השבועי: אם מחבל מגיע למישהו עם סכין – מצווה להרוג אותו. לא לפחד מהרמטכ”ל

בן שאול, ב’ באדר ב תשע”ו

הרב הראשי לישראל והראשון לציון הרב יצחק יוסף הבהיר הערב (מוצאי שבת)בשיעורו השבועי כי יש לחסל מחבל המגיע עם סכין ומסכן חיים, בלי לחשוש מההשלכות המשפטיות.

“אם מחבל מגיע למישהו עם סכין – מצווה להרוג אותו, ‘הבא להורגך השכם להורגו’, לא להתחיל לפחד מכל מיני… שיעשו עליו אחר כך בג”צ, או יבוא איזה רמטכ”ל ויגיד משהו אחר, לא צריך לפחד. ‘הבא להורגך השכם להורגו'”, אמר הרב יוסף.

הראשון לציון הדגיש בדבריו שהובאו באתר “כיכר השבת”, כי חיסול מחבלים יעצים את ההתרעה מול המחבלים הבאים. “ברגע שמחבל יודע שהוא בא עם סכין ולא חוזר חי – זה ירתיע אותם, לכן מצווה להרוג אותו, ברגע שמגיע עם סכין ורוצה להרוג – מצווה להרוג אותו”.

במידה והמחבל כבר הוכרע, לדברי הרב יש להכניסו למאסר עולם. “אם כבר אין לו סכין אז צריך להכניס אותו למאסר עולם עד שיבוא המשיח ויגיד מי זה ‘עמלק’ ואז נוכל להרוג אותם.

ע”כ דברי הראשל”צ.

תשובת החמאס ימ”ש, הוא “המן” של זמננו:

חמאס נגד הרב יוסף: התורה “מזויפת”

בכיר בחמאס תוקף את פסק ההלכה של הרב יצחק יוסף בעניין פיגועי הדקירה וטוען כי לפלסטינים זכות לרצוח יהודים.

דלית הלוי, ד’ באדר ב תשע”ו

חבר הפרלמנט אחמד אבו חלביה [חמאס] מאשים את הרבנים בישראל ב”הסתה” נגד הפלסטינים על רקע פרסומו של פסק הלכה המיוחס לרב יצחק יוסף בדבר הריגת מבצעי פיגועי דקירה.

בראיון שנתן היום (שני) לעיתון “פלסטין” אמר אבו חלביה, “ברור שהרבנים היהודים ממלאים תפקיד מסית חמור נגד העם הפלסטיני וכל מי שנלחם בכיבוש הישראלי בכל אמצעי של מאבק”.

לדבריו, פסק ההלכה הזה אינו חדש, והרבנים מחדשים אותו כדי להתמודד עם המאבק של “העם הפלסטיני” והצעירים הפלסטינים אשר מבצעים “פעולות גבורה נגד הכיבוש באמצעות דקירה בסכינים וכדומה”.

פסק ההלכה של הרב הוא “סוג של הסתה המכוונת לכוחות הביטחון הציוניים אשר נערכים לקראת כל מי שנושא סכין והורגים אותו מבלי לחקור אותו”, אמר אבו חלביה, שהוסיף וטען כי כי הוא “נשען על התורה המזויפת של היהודים אשר קוראת לרצוח כל מי שאינו יהודי בגלל שהם רואים את עצמם גזע נעלה על שאר הגזעים”.

אבו חלביה הדגיש, כי פסק ההלכה לא יפגע באינתיפאדה שכן הצעירים הפלסטינים נכנסו לחודש השישי של “האינתיפאדה המבורכת: אינתיפאדת הסכינים, הדריסה במכוניות והירי לעבר הגזלנים הציונים”.

ע”כ דברי הרשע ימ”ש.

ואם לא תורישו את יושבי הארץ

מקור של הנהגה זו של החמאס מבואר בפסוקים (במדבר פרק לג נה): “וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ”.

וכתב האור החיים (שם) וז”ל: “ואם לא תורישו וגו’ והיה וגו’. לדבריהם ז”ל (מגילה י ב) שאמרו כל מקום שנאמר ‘והיה’ הוא לשון שמחה כאן נתכוין לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצורכיהם הוא מבשרם שיהיו לשיכים וגו’.

“וצררו אתכם על הארץ וגו’. פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו, ופירוש תיבת על כדרך אומרו (כ כד) על אשר מריתם פי על אשר לא קדשתם (דברים לב נא)”. עכ”ל.

וכן יש כאן כפירה שהקב”ה ברא את העולם, ובחר בעם ישראל לתת לו את ארץ ישראל, וכמו שכתב רש”י (בראשית פרק א פסוק א) וז”ל: “בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”. עכ”ל.

העיקום בדין קדימה אצל רופאים משונים

וכן יש אחד מן ההנהגות התמוהות ביותר, שיש מן הרופאים שאומרים שאם יש מחבל שפצע יהודי, וירו על המחבל, והמחבל נהיה פצוע יותר קשה מהיהודי, מי שבא לטפל, צריך לטפל קודם במחבל, משום שהוא פצוע יותר קשה. וזה הנהגה של ר∆שַׁע שמרחמים על האויב ומתאכזרים על האוהב. וכבר צעק ראש זק”א הרב יהודה משי זהב על זה, ואמר שמקודם צריך להציל את הנפגע, ולא את המחבל.

וכן יש הנהגה תמוהה ביותר שאם הערבים הורגים יהודים, יש שאומרים שצריך לתת למחבלים שטח ולגרש את היהודים, במקום לגרש את הערבים. וזה ממש כהנהגת דייני סדום, (סנהדרין דף קט ע”ב) שאם אחד פצע את השני, הנפצע צריך לשלם להפוצע משום שהקיז ממנו דם, והתוצאה של הנהגה זו, שכל אחד יפצע את השני כדי להרויח כסף. וכן כאן, כשנותנים שטח לערבים תמורת פיגועים, הם לומדים מזה שתמורת פיגועים מקבלים שטח, וזה מדרבן אותם להרבות פיגועים, וזה תוצאה של הנהגת דייני סדום, וכן כל מי שתומך באיזה דרך להחריב יישובים יהודים בעקבות הפיגועים, הוא בכלל הנהגת דייני סדום.

ועי’ בזה עוד במאמר פיגוע, זה סיבה לעזוב או לחזק את המקום.

וכאן צריך לבאר מאיפה הגיעה ההנהגה התמוה הזאת.

אלא משום שלא מוכנים להכיר שהקב”ה בחר בעם ישראל, ואחד מן הדברים הכי חשובים שמתגלה שהקב”ה בחר בעם ישראל שנתן לנו את ארץ ישראל, והערבים לא מוכנים לקבל שהקב”ה בחר בעם ישראל וטוענים שהארץ הזאת שייך להם כי הם עם הנבחר על כן לוחמים נגדינו. ועי’ בזה במאמר “פינוי מאחזים – גזירת שמד“.

[ואף שיש לצערינו גם יהודים שומרי תורה ומצוות באופן כללי שתומכים בחורבן יישובים יהודים למוסרן לרוצחים, עיקר הסיבה משום שלא מאמינים שהקב”ה נתן לנו כעת את הארץ, עי’ בזה במאמר גילוי יחוד ה’ במלחמת ששת הימים].

התנגדות לבנין בית המקדש

כן אין רוצים שעם ישראל יבנה את בית המקדש, כי זה יפריך כל האיסלאם והנצרות, וכל התרבות המערבית המקולקלת.

וזה כמו בימי אחשורוש שהתנגד לבנין בית המקדש, אף בזמן שאסתר רצתה לבקש ממנו זה, וכמו שאמר אחשורוש (אסתר ה ו) “מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ”, ואמרו חז”ל (מגילה דף טו ע”ב) “חצי מלכות, ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות. ומאי ניהו? בנין בית המקדש”.

וכן בני המן עיכבו את בנין בית המקדש, כמו שנאמר (עזרא ד ו) “וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם:     (ז) וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר [כנותו] כְּנָוֹתָיו עַל [ארתחששתא] אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ מֶלֶךְ פָּרָס וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית:     (ח) רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא כְּתַבוּ אִגְּרָה חֲדָה עַל יְרוּשְׁלֶם לְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא כְּנֵמָא”.

ופירש רש”י: “רחום בעל טעם. רחום היה מזכיר ובעל דברים לסדר המכתב:     ושמשי ספרא. ושמשי היה סופר הוא שמשי בנו של המן”.

ולכן מי שלא מוכן לקבל שהקב”ה בחר בעם ישראל, ושהקב”ה נתן לנו את הארץ הזאת, והקב”ה רוצה בנין בית המקדש, הוא יכול להבין את הערבי הרוצח שהוא ג”כ לוחם בעד עמו וארצו, ומאי נפקא מינה בינו ובין היהודי, ועל כן מרחמים עליהם, ומצד שני מחפשים פסול לכל יהודי שומר תורה ומחפשים בכל הכח שיש גם מחבלים יהודים.

המן בא עם טענות נגד עם ישראל

וכן המן היה לו גם טענה על עם ישראל, כמבואר במסכת מגילה (דף יג ע”ב) “‘וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם’ (אסתר ג ח) – דאכלו ושתו ומבזו ליה למלכות. ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן – זורקו ושותהו. ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן – חובטו בקרקע ואינו שותהו”.

ובכל זאת נקרא רשע גמור, וחז”ל תיקנו לומר ארור המן, וזה כולל כל מי ששונא יהודים.

ועל כן מנהג הכאת המן מחדיר לילדים בקטנותם שגוי שרוצה להרוג יהודי הוא רשע וצריך ללחום נגדו כשזה אפשרי.

להחדיר יסודות לא מספיק דיבורים, אלא צריך גם קולות וברקים

מצאנו בקבלת התורה, שהקב”ה לא הסתפק במה שאמר לכל כלל ישראל (שמות כ ב) “אָנֹכִי ה’ אֱ-לֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם”, אלא היה שם גם קולות וברקים, כמו שנאמר (שמות יט טז)”וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה”. ויש לעיין למה צריך קולות וברקים, הרי לכאורה מספיק שהקב”ה דיבר לכלל ישראל

אלא רואים מכאן, שכדי להחדיר לתוך הציבור יסוד גדול, לא מספיק דיבורים, אפילו הכי חזקים, אפילו מפי הקב”ה בכבודו ובעצמו, אלא צריך גם קולות וברקים, כדי שיכנס גם בתוך הרגש ולא רק בתוך השכל.

ובזה, כל ענין קריאת המגילה, שהיא בגדר קבלת התורה מחדש, כמו שאמרו חז”ל על הפסוק(אסתר ט כז) קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, לא מספיק הקריאה לבד, אלא צריך גם הקולות וברקים, שזה נעשה ע”י הכאת המן.

כדגרסי’ במסכת שבת (דף פח עמוד א): “‘וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר’ (שמות יט יז), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב ‘קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים’, קיימו מה שקיבלו כבר.

דמיון של קריאת המגילה למתן תורה

ועי’ בזה ברמב”ם (תחילת ספר מדע) אחרי שמנה כל התרי”ג מצוות, כתב להסביר מצוות דרבנן, והסביר מצוות מקרא מגילה, וז”ל: “אלא כך אנו אומרין, שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה (דברים ד ז) “כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כה’ אֱ-לֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו”. עכ”ל. ורואים מזה ברור שכל ענין של קריאת המגילה הוא בבחינת אנכי ה’ א-לקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהקב”ה עזר לנו ושמע שוועתינו במצרים, והוציאנו ממצרים, וכן עזר לנו בזמן המן.

וכן יסוד הדמיון של מעמד הר סיני שבא בעקבות יציאת מצרים, הוא באותו שורש של קבלת מצוות מחדש בזמן המגילה, שבא אחרי הישועות של אותו זמן.

רק ההבדל הוא, שבזמן יציאת מצרים היה ניסים גלוים, ואילו בזמן המגילה היו נסים נסתרים, אבל הכל אותו שורש, וזה מבואר ברמב”ן (שמות סוף פרשת בא פרק יג) וז”ל:

“ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד”.

ובגלל זה קוראים המגילה, וממילא מובן גם שמנהג הכאת המן הוא כדי להשלים ענין שהיה בזמן קבלת התורה שזה הקולות וברקים.

ובזה מיושב הטענה שטען המ”ב (שם שעה”צ ס”ק נז) שהכאת המן הוא יותר מכדי נשימה וזה נחשב כהפסק, רק שזה לא מעכב בדיעבד.

והסברה שזה לא הפסק, משום שהוא חלק של עצם הקריאה כדי להחדיר יסוד שמי שרוצה להשמיד עם ישראל צריך להכות אותו וזה אחד מיסודי המגילה וזה לא נחשב הפסק, ולהחדיר יסוד זה לא מספיק קריאה לבד אלא צריך לצרף גם עניני קולות וברקים.

ויוצא לפי”ז שמנהג הכאת המן בשורש מקור בתורה, שבשעת מתן תורה היה קולות וברקים, והיינו שעצם הקריאה הוא בבחינת קריאת אנכי ה’, והכאת המן הוא בבחינת קולות וברקים.

לא להגזים

רק כמובן צריך מאוד להזכיר שלא להגזים בזה ולא להביא דברים שיכולים ח”ו להזיק לאנשים וכ”ש לזקנים או לנשים הרות שח”ו יכול להזיק, ולא לעשות דברים של שריפה וכן שאר דברים מסוכנים, וכבר פסקו הרבנים שמי שמחזיק או מוכר דברים כאלו מותר למסור אותו למשטרה ואין בזה משום מוסר.

וכל מי שמגזים בזה ומזיק אנשים בקולות ובנפצים למיניהם, הוא הופך מנהג הכאת המן להכאת יהודי ח”ו, וזה בדיוק ההיפך מכוונת המנהג של הכאת המן, ומי שמזיק ח”ו יהודי ע”י הכאה או ברחוב ע”י כל מיני פיצוצים, הוא בגדר אלו אשר במקום להרוג מחבלים, מסכנים יהודים, ולא היה כוונת המנהג להנהיג זה כשזה נתהפך לצורה כזאת, וצא ולמד כמה ילדים כבר נשרפו ידיהם מזה לכל החיים או לעצמם או לאחרים, או גדולים שלא יכולים לישון בלילה, או מעוברות שיכולים ח”ו להפיל העוברים או לקבל איזה היזק ע”י שמבעיתים אותו, כל אלו עתידים ליתן את הדין.

וזה מבואר גם במגילה שכתוב (אסתר ט א) “וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם”, ולא ח”ו שהיהודים ישלטו ביהודים.

לוקט בעזהי”ת ע”י מורנו הרב שליט”א 

ח’ אדר ב’ תשע”ו

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד שליט”א, כאן.

הלכות פורים – תשע”ו

מאת הרה”ג יוסף זילברפרב שליט”א, רב שכונת “הדר עליון” – ויו”ר רבני חיפה, ואר

6/03/2016

בס”ד, אדר תשע”ו

עיבור השנה ו”פורים קטן”

* על שלשה דברים מעברים את השנה: “על האביב”, כנאמר: “שמור את חדש האביב …”, ודרשו חז”ל: שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן, והטעם, שאז מבשילה התבואה, ויהא מהיכן להביא קרבן עומר.

“על פירות האילן”, היות ומחג השבועות מצווין להביא ביכורים לבית המקדש, אם מתארחת הבשלת הפירות מזמן עצרת, צריך לטרוח ולעלות לירושלים פעם אחרת, לכן מעברים השנה, כדי לדחות את חג השבועות לעוד חודש.

“על התקופה”, שחג הסוכות יחול בתקופת האסיף, כנאמר: “חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך …”.

* ישנם סיבות נוספות שגרמו לעבר השנה, כמובא במסכת סנהדרין: מפני הדרכים: שנתקלקלו בימות החורף מפני הגשמים ועדיין לא נתקנו, ולא יוכלו עולי רגל לבוא. מפני הגשרים: שנתקלקלו הגשרים ועדיין לא תיקנום, וישנם אנשים שאינם יכולים לעלות לירושלים, היו מעברים השנה כדי שיהא זמן לתקנם, מפני תנורי פסחים: שהיו צולין בהם פסחיהם ונימוקו ע”י גשמי חורף וצריכים להתייבש בשמש, וראו שעדיין לא התייבשו, ולא יהיה להם תנור לצלות הקרבן פסח – היו מעברים השנה שעל ידי זה יספיקו התנורים להתייבש. מפני גלויות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא חזרו: שמעו הסנהדרין שיצאו ישראל ממקומן להגיע לארץ ישראל, ועדיין לא הספיקו להגיע – הוסיפו עוד חודש, כדי ליתן זמן שיהיו יכולים להגיע לפני חג הפסח.

* בשבת מברכים יש נוהגים שבחודש אדר א’ מברכים “אדר” סתם, ובאדר ב’ אומרים “אדר שני”, אך מסקנת האחרונים כמובא במשנה ברורה לפרש בשניהם: אדר ראשון ואדר שני.

* משנכנס אדר מרבין בשמחה. בשנה מעוברת נוהגים כן גם באדר ראשון. גדר השמחה שכל אחד ישמח במה שמשמחו.

* יש הנוהגים לבדוק את המזוזות בביתם בחודש אדר של שנת העיבור, כיון שמזוזות צריכים לבדוק פעמיים בשבע שנים, והיות ואי אפשר להחזיק חשבון מתי נבדקו לאחרונה, הנהיגו לבדקם בכל אדר של שנות העיבור.

* מי שנולד בחודש אדר של שנה פשוטה, וכשנהיה י”ג – השנה מעוברת, לדעת הרמ”א נעשה גדול באדר שני.

* נולד בל’ שבט בשנה פשוטה, שהוא ראש חודש אדר, ושנת הי”ג היא שנה מעוברת, לחומרא נעשה גדול מאדר ראשון.

* נולד בל’ אדר ראשון בשנה מעוברת שהוא א’ דראש חודש אדר שני, ושנת הי”ג שלו היא שנה פשוטה שאז אין ל’ אדר כלל, נקטינן להחמיר שנעשה בר מצוה ביום ל’ שבט – א’ דר”ח אדר.

* שני ילדים, שאחד מהם נולד בכ”ט באדר ראשון והשני נולד בתחילת אדר שני, ושנת הי”ג שלהם היא שנה פשוטה, זה שנולד בתחילת אדר שני נעשה בר מצוה בתחילת אדר, וזה שנולד בכ”ט באדר ראשון, נעשה בר מצוה בכ”ט אדר. נמצא שהנולד קודם נעשה בר מצוה מאוחר מחבירו שנולד לאחריו.

* האבלים אומרים קדיש רק י”א חודש גם בשנה מעוברת.

* בשנה מעוברת המנהג לומר בתפילת מוסף של ראש חודש “ולכפרת פשע”. המנהג הנפוץ לאומרו עד אחר ראש חודש אדר ב’.

* ביום י”ד וט”ו באדר א’ אין אומרים תחנון ואין אומרים “למנצח יענך”, ואין אומרים “א’ל ארך אפים”, ואסור בהספד ובתענית.

* כמו כן אין אומרים תחנון או “צדקתך צדק” במנחה שלפניו שהוא י”ג אדר א’.

* אין אומרים “על הנסים” כיון שאין קוראין המגילה, ואם אמרו אין מחזירין אותו.

* ירבה קצת בסעודה, וטוב לב משתה תמיד.

* חתן ביום חופתו אינו מתענה, אבל יזהר שלא יהא רודף אחר מותרות מאכל ומשתה.

* מי שיושב שבעה על אחד מקרוביו, נוהג בו כל דיני האבלות, ואם חל יום פטירת אביו או אמו בפורים קטן, אינו מתענה.

* מי שנפטר לו אב או אם בחודש אדר בשנה פשוטה, כשמגיע לשנה מעוברת, למנהג הספרדים נוהגים לקבוע את יום השנה באדר ב’ ולמנהג האשכנזים בשניהם. ולענין אבילות באדר ב’ שהוא החודש השלשה עשר, כגון ללכת לחתונה, מותר.

* לכתחילה אין לעשות הקמת מצבה בפורים קטן, בין בי”ד ובין בט”ו, כיון שנהוג להספיד במעמד זה.

פרשת זכור

* בשבת – פרשת “צו”, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון בפרשת השבוע, ובספר שני פרשת “זכור את אשר עשה לך עמלק” (דברים פרק כ”ה, פסוקים י”ז-י”ט).

* קריאת פרשת “זכור” היא מצות עשה מהתורה. הקורא והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת מצות זכירת מחיית עמלק שהיא לזכור ולא לשכוח את כל אשר עשה לנו עמלק, ושמחמת כך נצטוינו למחות את שמו.

* יש פוסקים הסוברים שגם נשים חייבות לשמוע קריאה זו, ולכן נשים היכולות לבוא לבית הכנסת לשמוע פרשת “זכור” – ישתדלו לעשות כן, ומי שלא יכולה – תקרא הפסוקים בביתה.

* ציבור שמחמת אונס לא קראו בשחרית פרשת זכור, יכולים להוציא ספר תורה במנחה ולקרוא בברכה, ולאחר מכן קוראים את הפרשה כרגיל.

* מי שלא שמע את קריאת “זכור”, יקרא בביתו פסוקי “זכור את אשר עשה לך עמלק”, ובדיעבד יכוון לצאת ידי חובה בפורים בשעת קריאת התורה.

* מעיקר הדין, ספרדי ששמע פרשת זכור בהברה אשכנזית יצא ידי חובה וכן להפך, דאלו ואלו דברי אלקים חיים.

תענית אסתר

* מנהג ישראל להתענות ביום יג’ אדר (יום רביעי), מפני שבימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים ביום שלשה עשר באדר לעמוד על נפשם מפני אויביהם והיו צריכים לרחמי שמים כדי שינצחו את אויביהם, וישבו בתענית ביום זה.

* הרוצה לקום לפני עלות השחר (4.10) לאכול או לשתות, יתנה בלילה קודם השינה שיאכל וישתה בקומו, ואם שכח להתנות – מותר לו רק לשתות.

* קטן (פחות מ- י”ג לזכר, ו-י”ב לנקבה) פטור מלהתענות בתענית אסתר, ואפי’ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהתענות, יש למחות בידו.

* חתן וכלה בתוך שבעת ימי חופתם, פטורים מלהתענות, וכן אם ארע ברית מילה – המוהל, הסנדק ואבי הבן פטורים מלהתענות. וכן בפדיון הבן בזמנו, אבי הבן והכהן רשאים לאכול.

* מותר להתרחץ בתענית אסתר.

* מעוברות, יולדות ומניקות פטורות מלהתענות, ואפילו אם פסקה מלהניק, כל שהיא בתוך 24 חודש ללידתה, פטורה מלהתענות, וכן חולה או זקן שתקפם חולשה – פטורים. רופא או המטפל בחולה, ואם יצומו אינם יכולים לשמש את החולה כראוי, אינם צריכים להתענות.

* בתפילת שחרית אומרים “סליחות” לתענית אסתר. בחזרת הש”ץ של שמונה עשרה, בשחרית ובמנחה אומר הש”ץ “עננו” בין ברכת “גואל ישראל” ל”רפאנו”. יחיד אומר “עננו” בתפילת מנחה ב”שמע קולנו”.

* אחר חזרת הש”ץ בשחרית אומרים “אבינו מלכנו”, ובמנחה אין אומרים “אבינו מלכנו ו”תחנון”.

* בשחרית ומנחה מוציאים ס”ת וקוראים בפרשת “כי תשא”: “ויחל משה”. במנחה – מפטיר העולה השלישי בישעי’הו, פרק נ”ה, בהפטרת “דרשו ה’ בהמצאו”.

זכר מחצית השקל

* נוהגים לתת לפני פורים מעות זכר ל”מחצית השקל” שהיו נותנים בזמן שבית המקדש היה קיים. המעות צריכים להנתן לצדקה לעניים, או לתמיכה בלומדי תורה.

* גם הנשים יתנו זכר ל”מחצית השקל”, והמנהג שהבעל נותן גם עבור אשתו, וטוב לתת גם עבור הילדים שגילם פחות מ- י”ג שנה. יש שכתבו ליתן גם עבור “עובר”.

* המנהג לתת “מחצית השקל” בזמן תפילת מנחה שבתענית אסתר.

* שכח לתת מחצית השקל לפני פורים – יתן בפורים. עבר פורים ולא נתן – ישתדל לתת בחודש אדר.

* יש להזהר שבשעה שנותנים, אל יאמר: “הרי זה למחצית השקל”, אלא יאמר “זכר למחצית השקל”.

המשך לקרוא…

מאתר שטייגען [האתר נעלם].