משלוח מנות בשכונת “הבוכרים” של פעם – מומלץ ביותר!
בפורים, כל ילד יצא מביתו כשבידיו מגש מלא במיני מאכלים ותבשילים של אמו ואחיותיו. עבר ודפק בכל דלתות השכונה.
בכל דלת לקחו ממנו שתי מנות והחזירו תחתיהן שתים אחרות, כל אחד לפי מידת עושרו או עוניו.
נמצא שחזר לביתו עם מגש מלא, עמוס בתבשילי השכונה!!!
(“נר לשולחן שבת” מהר”ר א”ב)
איתא ברמ”א (הלכות מגילה ופורים סימן תרצ סעיף יז): “נהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו, על דרך (דברים כה, יט) ‘מחה תמחה את זכר עמלק’, ו’שם רשעים ירקב’ (משלי י, ז). ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבהכ”נ (אבודרהם); ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו (ב”י בשם ארחות חיים).
וז”ל הבית יוסף (שם ס”ק יז): “כתוב בארחות חיים (שם אות מא) כשמזכיר הקורא שם המן ובניו מנקשין התינוקות באבנים או בלוחות עץ שבידם, וכתוב בהם שם המן ובניו, ועל ידי הניקוש הם נמחקים. ולמנהג הזה יש שורש בהגדה, דאמרינן (שמות יז יד) ‘כי מחה אמחה את זכר עמלק’, אפילו מעל העצים ומעל האבנים. לכן אין להלעיג על המנהגים כי לא לחנם נקבעו, והמנהג הזה נוהגים בצרפת ובפרובינציא, ונותנים טעם ע”ש (משלי י ז) ‘ושם רשעים ירקב’, עכ”ל”.
ויש לעיין, הרי הרבה פעמים הוזכרו מנהגים ברמ”א, ולמה דוקא בהכאת המן הזהיר הרמ”א באופן מיוחד שלא לבטל שום מנהג. וכן צריך ביאור מה הענין המיוחד שיש בהכאת המן.
ונראה לומר שבאמת היה מקום גדול לבטל מנהג זה, משום שיכול להפריע לציבור לשמוע את המגילה כהוגן. וכבר הזהיר המשנה ברורה על זה שצריך לשמוע היטב, ואם כשמכין המן אינו שומע איזה מילה, צריך לומר הפסוק בעצמו עד שמגיע למקום ששליח ציבור אוחז בו, והדברים לא כ”כ קלים והיה מקום גדול לבטל המנהג.
ולכן הזהיר הרמ”א כאן באופן מיוחד שלא לבטל את המנהג.
ובאמת צריך להבין מה כ”כ החשיבות במנהג זה.
ונראה לומר שיש כאן יסוד גדול להשריש בילדים שמי שהוא צורר ישראל צריך למחות נגדו, ולא להתחבר איתו. ולדעת שבסופו של דבר יהא נעקר מן העולם, הוא וכל מי שמתחבר אתו.
וידוע שבכל דור ודור היו צוררי ישראל שבאים להשמיד את ישראל, כמו שאומרים בהגדה ‘שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו’, ולצערינו תמיד היו מלשינים דלטורים ומוסרים שהתחברו עם הרשעים האלה, ומסרו להם ממונם וגופם ביד צוררי ישראל.
וזה היה בתחילת תקנת רבן גמליאל ע”י שמואל הקטן לתיקון ברכת המינים, שהיו תלמידי אותו האיש, שעשו צרות גדולות לעם ישראל. וכן היו תמיד מלשינים בתוך תוכינו שהלשינו על ישראל, והתחברו עם צוררי ישראל.
ואפילו בגזירות הנאצים ימ”ש, היו יהודים ששיתפו איתם פעולה, ואכמ”ל.
וכן עד עצם היום הזה, שהערבים מכריזים חורבן על כל יושבי א”י ומאיימים להשמיד כל יהודי א”י, יש לצערינו יהודים מתוך תוכינו שמלשינים ומוסרים יהודים וממונם לצוררי ישראל.
ועל כן צריך להחדיר חזק בילדים יסוד הענין שגוי שצורר ישראל הוא רשע, ובסופו של דבר יעקר מן העולם. וכן מי שמתחבר איתם ומוסר ממונם או גופן של ישראל ליד הצוררים – דינו כמותם. ואין לו חלק לעולם הבא כמבואר בחז”ל, עי’ רמב”ם (הל’ רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק י): “אבל המוסרים והאפיקורסין מישראל היה דין לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת, מפני שהיו מצירים לישראל ומסירין את העם מאחרי ה'”. ועוד כתב הרמב”ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה יב): “שנים הם המוסרין: המוסר חבירו ביד עכו”ם להורגו או להכותו, והמוסר ממון חבירו ביד עכו”ם או ביד אנס שהוא כעכו”ם ושניהם אין להם חלק לעוה”ב”.
וידוע שמה שנותן חיזוק הכי גדול לילדים בענין הזה הוא הכאת המן, והרבה ילדים באים לשמוע מגילה בעיקר בעקבות הכאת המן, וזה נותן רושם לכל החיים, ויותר רושם מעצם קריאת המגילה. וגם דרך הכאת המן באים לשמוע גם את המגילה.
וכל זה הוא אחד מיסודות הדת להבדיל ישראל מן העמים, ולהכריז שמי שצורר ישראל הוא צורר כלפי הקב”ה, כי הקב”ה בחר בנו מכל העמים.
ועל כן הזהיר כאן הרמ”א באופן מיוחד שלא לבטל את המנהג הזה, על אף שהיה מקום גדול כן לבטלו, והטעם כי חשיבות המנהג עולה על הסיבות האחרים.
מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד שליט”א, כאן.
ב”ה אדר תש”ע
הצעה לפסק הלכה – הרב ישראל אריאל
(טיוטה – לא מוגה)
מהלכות מחצית השקל (על פי הרמב”ם הלכות שקלים פרק א)
מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר: ‘העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט’… ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת.
מחצית השקל זו מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקודש. ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה.
הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו – מקבלין מהם… קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו.
השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית ובזמן שבית המקדש קיים נותנין את השקלים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, ובזמן שהוא חרב אפילו בארץ ישראל אין נוהגין.
באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן.
בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת – כל מי שיתן להם יקבלו ממנו, ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן. בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן, וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו.
שלש מטרות לתרומת מחצית השקל: א. קרבנות התמיד ב. בנין הבית ג. כפרה
מצות מחצית השקל מובאת בתורה בלשון זו (שמות ל, יג): “זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה’… וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים… וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד… לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם”. ‘עבודת אהל מועד’ שבפסוק עניינה – מלאכת בניית המשכן, על ענפיה השונים: עשיית אדנים, כלים, בגדים ושאר צרכי המשכן. ראה מה שמובא במסכת מגילה (כט, ב): “שלש תרומות נאמרו כאן [בפרשת מחצית השקל] – שלש תרומות הן [שנתחייבו ישראל]: של מזבח – למזבח, של אדנים – לאדנים, ושל בדק הבית – לבדק הבית”.
ומבואר במאירי שם: “ואע”פ שאותן שקלים שבכי תשא לאדני המשכן היו, שלש פעמים הוזכרה שם ‘תרומת ה”. וזהו שאמרו: שלש תרומות: אחת לתרומת אדנים, ואחת לתרומת שקלים לקרבנות – ושתיהן היו בחצי שקל – והשלישית – לבדק הבית והיא היתה כפי נדבת כל אחד ואחד”. כך גם מובא בירושלמי (שקלים א, א) בענין מחצית השקל: “שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת [בפרשת ‘תרומה’, וב’כי תשא’]: תרומת המשכן – למשכן – מה שירצו יעשו. תרומת שקלים – לקרבן – מה שירצו יעשו…תרומת אדנים – לאדנים – העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”. נמצא שתרומת מחצית השקל נועדה הן לקרבנות והן למלאכת המשכן.
על כך נאמר בפסוק “ולקחת את כסף הכיפורים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד”. וראה במפרשים שם שכסף זה ניתן ל”‘עבודת אוהל מועד’ – אלה מלאכת האדנים והווים שמפרש בפרשת אלה פקודי” כלומר, התרומה למשכן ולמקדש באה לכפר על ישראל (מדרש אגדה שמות ל, ט; ועוד). וכן כתב רש”י בשיר השירים (א, יג) וכן ברבינו בחיי (ויקרא כב, כז).יתירה מזו! משום כך נקראו הכפורת והכרובים בשם ‘כפורת’ וכדברי הירושלמי (שקלים א, א): “יבוא זהב של ‘כפורת’ ויכפר על זהבו של עגל”, ומובא ב’בית הלוי’ (שמות לא): “שבכפורת כתוב… ‘אל הכפורת יהיו פני הכרובים… רומז דשני הכרובים היו רומזים להתקרבות של הקב”ה לישראל והשגחתו עליהם… ככתוב: ‘ופניהם איש אל אחיו'”.
תרומת מחצית השקל נתרמת ב’זמן הבית’ – החל משעה שמקום המקדש בידי ישראל וחל חיוב לבנות את הבית
מדברי הרמב”ם עולה לכאורה, שתרומה זו ניתנת, רק כאשר הבית בבניינו, שכך נאמר בספר המצוות לרמב”ם עשה קעא: “שציונו לתת מחצית השקל בכל שנה, והוא אמרו יתעלה (ר”פ תשא ל יב): ונתנו איש כופר נפשו לה’… ובמסכת שקלים התבאר שמצוה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית“?
אולם ‘בפני הבית’ אין משמעותו כשהבית כבר עומד, שהרי כסף זה ניתן ל’אדנים’ – ליסודות המשכן, ובלי אדנים אין קרשים ואין יריעות ואין משכן, אלא ‘בפני הבית’ הכוונה היא לתקופת הבית ובניינו. כך מוכח מדברי הרמב”ם בספר המצוות בסוף ההקדמה, שכתב שם: “כל מצות עשה או לא תעשה, שתהיה תלויה בקרבנות… או בסנהדרין, או בנביא, ומלך או מלחמת מצוה… לא אצטרך שאומר בה – “וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית“. ברור מדבריו, שמצוות אלו אינן תלויות בבנין הבית, כי גם אם חרב הבית הסנהדרין קיימת, וכך הנבואה מתקיימת לפני בנין הבית ולאחר חורבנו. גם מצות הקמת מלך בישראל אינה קשורה למציאותו של בנין המקדש, אלא כוונת הרמב”ם לומר, שמצוות אלו כולן אינן מעשיות אלא ב’זמן הבית’ כשישראל על אדמתן.
וראה בספר החינוך (תצז) שמצות מלך “נוהגת בזמן שישראל על אדמתן”, כך גם לענין מצות סנהדרין כותב בעל ספר החינוך (תצא): “ונוהגת מצוה זו, כלומר סנהדרי גדולה וקטנה… בארץ ישראל שיש שם סמיכה”, ולא כתב “בפני הבית”, כי הסנהדרין קיימת גם כשהבית חרב. אף בענין מחצית השקל שינה בעל ‘ספר החינוך’ במצוה קה את הלשון, ובמקום ‘בפני הבית’ כתב, שמצות מחצית השקל “נוהגת בזמן הבית“, כשכוונתו לזמן המשכן, זמן בית ראשון ושני, וכך גם זמן הבית השלישי שהוא זמננו.
שחרור מקום המקדש – הוא ‘זמן הבית’ ושעת החיוב במחצית השקל
החל משעה שמקום המקדש נמצא בידי ישראל חלה חובה לדרוש את בנין הבית ולעשות לבניינו, כמו כן חלה חובה לתרום מחצית השקל לבניינו ולחידוש העבודה במקדש.
כך נאמר בדברים (יב, ה): “כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם”.
וכתב הרמב”ן שם: “וטעם ‘לשכנו תדרשו’ – שתלכו לו מארץ מרחקים, ותשאלו: ‘אנה דרך בית השם!’ ותאמרו איש אל רעהו: ‘לכו ונעלה אל הר ה’ אל בית אלהי יעקב!’ וב’ספרי’: ‘תדרשו’… יכול תמתין עד שיאמר לך נביא?! תלמוד לומר: ‘לשכנו תדרשו ובאת שמה'”!
עוד כתב הרמב”ן (במדבר טז) שאם ישראל משתהים בקיום המצוה, הרי הם בסכנת מגיפה, וכלשונו שם: “ואני אומר… שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה… ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה’ ונבנה הבית לשמו! כענין שנאמר (דברים יב, ה): ‘לשכנו תדרשו ובאת שמה!’… וישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו… על כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה ‘המקום אשר יבחר ה’ לשום שמו שם’ נודע בעונשם ובמגפתם!”
כך גם כותב הרמב”ם בהלכות מלכים (א, א): “שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ… ולבנות בית הבחירה,שנאמר: ‘לשכנו תדרשו ובאת שמה’“.
נמצא, שעם שחרור מקום המקדש חל החיוב לבנות מקדש, וממילא חל חיוב לתרום מחצית השקל לבניינו.
כי כאמור: “כסף הכפורים” נתרם למטרה ברורה: “עבודת אהל מועד”, שמשמעותה – עבודת בעלי המלאכה במשכן וכליו, ראה שמות (לט, לב): “וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד“. כך גם עבודתם של הלויים בצדדים המעשיים שבמשכן, הפירוק וההרכבה וסידרי היום יום. וראה במדבר ד, ל – לא: “”וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן”.
זמן מחצית השקל, חלותו אפוא, החל משעה שחלה חובה לבנות מקדש, כלומר, משעה שמקום המקדש נמצא בידי ישראל. וראה בספר מצוות גדול (עשין סימן מה) שכתב: “השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית שנאמר: ‘ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד, בזמן ש’עבודת אוהל מועד’ וכיוצא בו נוהגת“.
וראה מה שכתב הרמב”ן לשמות (ל): “רבותינו (מגילה כט ב) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות. וכן נראה [שמטרת התרומה היא לקרבנות ולבנין הבית] ממה שאמר הכתוב (דהי”ב כד ו): ‘מדוע לא דרשת על הלוים, להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה’ והקהל לישראל לאהל העדות’. ייראה מזה, כי ‘משאת משה’ מצוה לדורות, להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם, וכן בקרבנות כדברי חכמים. וכן כתוב (בתחילת ימי בית שני – נחמיה י לג לד): ‘והעמדנו עלינו מצוות, לתת עלינו שלישית השקל בשנה [בגלל שינוי המטבע הפרסי] לעבודת בית אלהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות… לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו‘”.
וראה גם מלבי”ם לשמות (ל), שכתב: “מצוה זו נשארה קבועה לדורות שמצוה על כל אחד ליתן חצי שקל בכל שנה, כמ”ש (נחמיה י’ לג לד): ‘והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו’, כי אז נשתנה המטבע, ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם… [זוהי] ‘משאת משה עבד ה”… ועל זה אמר: ‘ולקחת את הכסף הכפורים מאת בני ישראל הוא מצוה תמידית לדורות, שיקח בכל שנה מידם כסף הכפורים שהם תמורת השקלים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ר”ל לקנות מהם כל הדברים המובאים ברמב”ם (פ”ד מה’ שקלים) השייכים לעבודת אהל מועד… ‘והיה לבני ישראל לזכרון’, רצונו לומר, שיהיה לזכרון תמיד בכל הדורות… ודברי הרמב”ן ברור, שהבאת השקלים יש לה שתי מטרות מן התורה: לקרבנות ולבדק הבית”.
כך גם כתב בשו”ת משפטי עוזיאל (כרך ד, עניינים כלליים סימן ב): “הרי שמצות התורה ב’כי תשא’ היא לדורות! והוא בגדר ‘דבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו’ ואינם טועים בו… ובאמת הרמב”ן ז”ל למד… כי ‘משאת משה’ – מצוה לדורות להביאו לבדק הבית, אפילו שלא יימנה, וכן בקרבנות מדברי חכמים”.
התעלמות מן המצוה מעלה חרון אף לפני ה’, ובאה מגיפה, חלילה, על ישראל. מאידך גיסא, כל התורם מחצית השקל, כסף זה מכפר עליו.
שיעור תרומת מחצית השקל
באשר לצורת התרומה אין הדבר קשור בהכרח למטבע היוצאת בשוק אלא למשקל הכסף וערך המתכת בשוק. זו לשון הרמב”ם בהלכות שקלים א, ה: “מחצית השקל זו מצותה – שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן, אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש. ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה“. וכך כתב בסמ”ג עשין סימן מה (בזמננו המשקל המקובל הוא 7.08 גרם כסף, שערכו בשקלי ימינו 14.05 שקל).
תרומת ‘שלישית השקל’ למלאכת בנין מקדש
בספר נחמיה י, לג; מתואר, כיצד קיבל עליו הציבור תרומה מיוחדת לבנין הבית, ככתוב: “וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּשְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ… וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים… לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ… וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ… וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ… וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ”.
בראשית ימי הבית השני סבל ציבור העולים מבבל מעוני ומחסור וחלקם נמע מלתרום את חלקו למקדש, לפיכך כרתו אמנה במעמד נחמיה והשרים, תוך התחייבות למלא את חובתם למקדש.
השאלה המעסיקה את הפרשנים היא: מדוע קיבלו עליהם לתת ‘שלישית השקל’ ולא ‘מחצית השקל’ ככתוב? ומובא בפסיקתא זוטרתא (בראשית יז) שאנשי כנסת הגדולה תקנו זאת כתוספת על מחצית השקל, ובלשונו: “הלא תראו כי אנשי כנסת הגדולה אמרו: ‘והעמדנו עלינו מצוות לתת שלישית השקל בשנה’ – חוץ מן מחצית השקל של כסף הכיפורים”. כך גם כתב ר’ אבן עזרא “‘שלישית השקל’ באה בנוסף על מחצית השקל, לצורך הענינים הנזכרים”, וכן במצודת דוד ובמלבי”ם שם. כענין זה כותב הרמב”ן בשמות (ל) בשם הירושלמי, שכאשר “עלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות, היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד”. עוד כתב, שהיה שינוי בערך המטבע “כי בימי עזרא הוסיפו עליהם [על ערך המטבעות] והיה ‘שלישית השקל’ [שווה ערך ל] עשר גרה”. וכך כתב המלבי”ם שם.
שקולה תרומה למקדש – ככל המצוות שבתורה
לאור העובדה שהציבור כרת אמנה לתת תרומה קבועה למקדש, אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (ט, א) שגם בעת החורבן יש להמשיך את ההתחייבות, וכלשון הגמרא: “לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר: ‘והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו’. יתר על כן! הגמרא מדייקת בפסוק: “‘והעמדנו עלינו מצוות’: ‘מצוה’ – אין כתיב כאן אלא ‘מצוות'”, ולמדו חז”ל ששקולה מצוה זו “כנגד כל המצות”, זאת, משום שבמקדש מתקיימות מאות מתוך תרי”ג מצוות, לפיכך המסייע לבנין הבית מסייע לקיום כלל המצוות. ובספר הרוקח (הלכות ארבע פרשיות סימן רלג) כתב: “לעולם אל ימנע אדם עצמו מליתן שלישית השקל… ושקולה כנגד כל המצוות, מדאמר: ‘והעמדנו עלינו מצוות’. בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל את שקלו ומתכפר לו, ועכשיו [אם אינו נותן] אומות העולם נוטלין אותו בזרוע”.
אמנם בבבא בתרא שם דורשת הגמרא זאת לענין הצדקה, וכדרך חז”ל לדרוש פסוק לכמה משמעויות, (וכך הביא הרמב”ם בהלכות מתנות עניים ז, ה); אך, כאמור, עיקרו של הפסוק נאמר על המצוות שבמקדש כנ”ל. וראה בירושלמי שקלים ב, ג; שם פירשו את הביטוי ‘שלישת השקל’ לענין המקדש: “מיכן שאדם צריך לשלש שקלו שקלו שלש פעמים בשנה”, פירוש: הרוצה להדר במצוה, לא יצא ידי חובתו בתרומה חד פעמית של מחצית השקל בשנה, אלא יהדר במצוה וישלש את שקלו למקדש שלש פעמים בשנה (עיין שם במפרשים פירושים אחרים). כעין זה מובא בילקוט שמעוני (תרומה רמז שסג): “אם רצה אדם לשלש שקלים שלש פעמים בשנה, שנאמר: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל’ והלא לא נאמר אלא מחצית השקל? – אלא לא אמר [להוסיף על תרומתו] אלא שלש תרומות הללו”.
המקיים מצוות ואין ביניהן תרומה לבנין בית המקדש – כאילו לא עשה כלום
ראה מה שכתב רש”י בקהלת (ה, ח) על הפסוק: “וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היא הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד. אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף”, שהתרומה החשובה ביותר לאדם מישראל, והיא בראש סדר העדיפויות היא תרומה לבנין הבית, זו לשונו: “‘אוהב כסף לא ישבע כסף’ – אוהב מצוות לא ישבע מהם. ‘ומי אוהב בהמון’ – מצוות רבות. ‘לא תבואה’ – ואין באחת מהם מצוה מסויימת וניכרת, כגון,בנין בית המקדש… [לא יקצור את תבואת המצוה]”.
ומקור דבריו בויקרא רבה (כב): “‘מלך לשדה נעבד’ – זה הקב”ה… ‘לשדה נעבד’ – זו ציון, דכתיב (מיכה ג): ‘ציון שדהתחרש’. לפיכך אוהב כסף… אוהב מצות… והומה ומהמה אחר המצות, ומצוה קבועה לדורות [כגון בנין בית המקדש] אין לו – מה הנאה יש לו!”.
וכן דרשו חז”ל בדברים רבה (ב): “אוהב כסף… את מוצא… דוד: אע”פ שאמר לו הקב”ה: ‘רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה’ – היה דוד אומר לעצמו: וכי מפני שאמר לי הקב”ה אתה לא תבנה לי הבית אני יושב?! מה עשה? זירז את עצמו והתקין כל צרכיו… שנאמר ‘והנה בעניי הכינותי לבית אלהי'”.
נמצא כאן.
במזרח אירופה, במיוחד ברוסיה הצארית, היתה תופעה של רבנים מטעם או מטע”מ – ראשי תיבות של מטעם מלכות. רבנים אלו מונו על ידי השלטונות כנציגיהם כלפי היהודים.
בקהילות ישראל התרוצצו שתי גישות כלפי רבנים אלו.
האחת, השתדלות למנות לתפקיד אנשים שאדרת הרבנות הולמתם. דוגמא לאישיות כזו היה הרב יעקב מזא”ה ממוסקבה. לפעמים התמנו אישים שאמנם לא היו רבנים אבל כיבדו את המשרה – למשל הסופר שלום עליכם היה רב מטעם בכמה קהילות.
אבל, רוב הקהילות השתדלו למנות לתפקיד אנשים הרחוקים מרחק רב ככל האפשר מכל דמות רבנית או סתם דמות אנושית מעוררת כבוד.
מסופר שפעם בא שר הפלך הרוסי לבקר אצל הרב מטעם בקהילה ומצא אותו מתגולל בקיאו שיכור כלוט. לאחר זמן פגש את אחד מראשי הקהילה ואמר לו כך נראה הרב שלכם? השיב לו: כך נראה הרב שלכם הרב שלנו הוא אחר.
במשך שנים רבות היתה תקוה שהרבנות הצבאית לא תהיה רב נות מטעם אלא רבנות אמיתית. הרב שלמה גורן זצ”ל הוביל תהליך של רבנות ארץ ישראלית עצמאית וזקופת קומה. אבל בימים אלו נסגר הגולל על רבנות זו והיא הופכת להיות רבנות מטע”מ במובן הגרוע ביותר האפשרי.
נתחיל למנות את הארועים החמורים אשר הובילו את הרבנות הצבאית מטעם אל השפל הנוכחי.
ראשית, מאז תחילת הלחימה צה”ל מסכן את חיליו כדי להמנע מפגיע באוכלוסית האויב. התנהגות זו לא רק שהיא אנטי הלכתית אלא גם אנטי אנשית – שום צבא בעולם לא נהג ולא נוהג כך. החל מבעלות הברית באירופה ועד ארה”ב בעיראק – כפי שמסביר בעל העיקרית שתפקידו של מנהיג להיות רחמן לעמו ואכזרי לאויביו מנהיג הנוהג להפך נכשל במה שהוא קורא “האומנות המלכי” ונפסל לתפקידו. לכן שאול נפסל למלך כי נכשל באומנות המלכי – חס על עמלק מאוביו ולא חס על העיר נוב מישראל. לעומת זאת דוד חס על ישראל והיה אכזרי לאויבי ישראל לכן למרות ששאול היה צדיק מדוד נפסל שאול למלך.
בעיר קודשנו ג’ נין נפלו שלושה עשר מחילינו בגלל התנהגות מחפירה וקודם לכן נפלו ששה מחילינו בקבר יוסף לאור אותה תפיסה.
מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להוציא פסק הלכה חתוך וברור שיגיע לכל חיל וחיל ולכל קצין וקצין המחייב אותו להגן קודם כל על חיי חבריו הלוחמים לפני חיי האויב?
אבל הרב הצבאי הראשי שתק ושתיקתו רועמת יותר מאלף רמקולים.
הרב הצבאי הראשי שותף לרצח – איסור יהרג ואל יעבור.
שנית, מאז קום המדינה משרתות חילות בצבא. אבל, עד לפני כחמש שנים לא היה הבדל מהותי בין שרות הבנות בצבא לבין התפקידים שמלאו בשוק האזרחי. לכן ניתן היה לחיות עם הענין הזה בקצת לבטים. אבל לפני חמש שנים החל שינוי כאשר שרות הבנות הפך להיות שצמוד לשרות הגברים. דבר המביא מידי יום לסטואציות של איסורי עריות החמורים ביותר.
מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להוציא פסק הלכה ברור וחד משמעי האוסר בכל תוקף על יצירת מצב זה והאוסר על כל חייל וקצין לשתף פעולה עם מצב כזה?
אבל הרב הצבאי שתק ושתיקתו רועמת יותר מאלף רמקולים.
הרב הצבאי הראשי שותף לגילוי עריות – איסור יהרג ואל יעבור.
שלישית, חילול שבת. בכל יחידות צה”ל כיום מחללים שבת שלא לצרכים מבצעיים על ימין ועל שמאל. השבת מזולזלת לגמרי במחנות צה”ל. אבל, בפינוי חוות גלעד נשברו כל הקודים כאשר אלצו חיילים שומרי מצות לחלל שבת ללא שום סיבה ללא שום צורך.
מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להוציא פסק הלכה חד משמעי שיאסור בתכלית מעשים כאלה? מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור למצות את הדין עם העבריינים?
אבל הרב הצבאי הראשי שתק, ושתיקתו רועמת יותר מאלף רמקולים.
הרב הצבאי הראשי שותף לחילול שבת שהוא איסור סקילה.
רביעית, כשעלתה תוכנית ההתנתקות לאויר. תוכנית הכרוכה בהריסת ישוב הארץ בהגלית אלפי יהודים.
מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להוציא פסק הלכה חד משמעי האוסר על כל חיל קצין או אזרח לקחת חלק בתוכנית מתועבת זו?
אבל הרב הצבאי אינו שותק אלא מגבה את התוכנית המתועבת מעל כל במה.
הרב הצבאי הראשי שותף לביטול מצות ישוב הארץ השקולה ככל התורה כולה.
חמישית, לכולנו ידוע מה המצב האמיתי בסיסי צה”ל. לכולנו ידוע באיזה רמה נשמרת שם הכשרות באיזה רמה מקיימים שם מצות.
מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להפסיק את השערוריה הזו.
אבל הרב הראשי הצבאי שותק, ושתיקתו רועמת יותר מאלף רמקולים.
הרב הצבאי הראשי שותף להאכלת מאות אלפי יהודים באיסורי דאוריתא.
נסכם אם כן את קוי דמותו של הרב הצבאי הראשי –
מסייע לרצח – איסור יהרג ואל יעבור.
מסייע לגילוי עריות – איסור יהרג ואל יעבור.
מסייע לחילול שבת – איסור סקילה.
מסייע לביטול מצות ישוב הארץ – השקולה ככל התורה כולה.
די בזה ואין צורך להשלים את דמותו.
כאשר מרן הראי”ה היה בלונדון במלחמת העולם הראשונה הגיעה אליו ידיעה דחופה בערב יום הכיפורים – כמה יהודים נתיני רוסיה נאסרו ועמדים להיות מגורשים חזרה לרוסיה הצארית.
הרב ביקש מיד פגישה אישית עם הרב הראשי לבריטניה והקיסרות. הרב ההוא חשב שהראי”ה מבקש את ברכתו בערב היום הקדוש יום הכיפורים וקבלו מיד. אבל הראי”ב ביקש ממנו להתערב כדי לבטל את גרושם של היהודים שנתפסו. אבל הרב הראשי סרב להתערב בנושא שטופל בידי בית המשפט המלכותי. הטונים בפגישה עלו אבל הרב הראשי עמד על דעתו. בסוף לקראת כניסת הצום נתן הרב הרשמי את ידו לראי”ה וברכו כדי לסמן שהביקור נגמר. הראי”ה סרב ללחוץ את ידו שנשארה תלויה באויר. ואמר לו: שער הגמרא יש לו ערך רק אם הוא מחובר לגמרא. רבנות רשמית טובה היא רק כאשר היא קשורה לגדולי ישראל. אבל שער יפה וממורק בלי הגמרא עצמה הוא חסר ערך והפנה לו את גבו.
שעות ספרות אחר כך כאשר כבר נכנס יום הכיפורים היתה התקפת אוירית גרמנית על הנמל ועל אוניות הגרוש וגרוש היהודים בוטל.
הלואי והרבנות הצבאית היתה לפחות שער יפה של גמרא – אבל גם את זה היא איבדה ממזמן. היא במקרה הטוב ביותר דף שער שנתלש מרצונו ונכנס לביוב מרצונו.
מאתר מנהיגות יהודית [האתר חסר].