היום “מוסר”, “תוכחה” ו”מוכיח” בעלי משמעות אחרת, אבל במקור…
מלבי”ם משלי ט”ו ל”ב – חלק באור הענין:
פורע מוסר מואס נפשו ושומע תוכחת קונה לב, כבר התבאר ההבדל בין מוסר ותוכחה, המוסר מפחיד ביראת העונש, שעיקר הוא בעונש הנפשיי לעוה”ב, ומי שפורע מוסר אינו חש על נפשו ואבדונה וא”כ מואס נפשו, והתוכחת הוא הוכוח מצד השכל, והנה החסר לב הוא מי שאין לו כח המושל כלל, והוא כבהמה שעושה בלא לב רק כפי המשכת הגוף ותאוותיו, ואיש הזה לא יקנה לב ע”י פחד המוסר כי אינו יודע כלל מה טוב ומה רע, רק ע”י יסורים עצמם, כמ”ש ושבט לגו חסר לב, כבהמה שנמשכת ע”י שבט, אבל אם שומע תוכחת אז יבין בלבבו ויקנה לב שהיה חסר לו עד עתה, כקונה דבר מיד המוכר.
מלבי”ם משלי ט”ו ל”ג – חלק באור הענין:
יראת ה’ מוסר חכמה, מפרש דבריו החכמה צריכה למוסר, כמ”ש לדעת חכמה ומוסר, כי אחר שהחכמה י”ל שני דרכים דרך החכמה ודרך הסכלות, ויצר הלב מצייר תמיד כפי דרך הסכלות, צריך ליסר כחות הנפש שתמשול על יצורי הלב ותכניע אותם אל החכמה וזה נקרא מוסר, ומהו המוסר יראת ה’, מה שמצייר כי מלך גדול עומד עליו ורואה במעשיו ומבקש ממנו דין וחשבון וזה מיסר כחות הנפש, והפורע מוסר זה מואס נפשו האלהית הקשורה עם ה’ המשגיח על מעשיו תמיד, והשומע תוכחת, הוא שיטה אזן לוכוח ע”פ השכל שמראה לו שדרך החכמה טוב מצד עצמו, וזה י”ל כבוד כמ”ש ושומר תוכחת יכובד, כי אינו עושה מצד היראה רק מצד שכלו, וזה יהיה ע”י ענוה, כי המתגאה לא ישמע תוכחת ויקשה לבו להשיב על תוכחת החכמה, וע”כ אמר שלפני כבוד ענוה.
המלבי”ם גם שולח את הקורא לראש הספר, וע”ש שזהו ההגדרה ממש.