דוד שוקן ‘מצטרף’ לקריאה שלי לכריתת ברית לאומית חדשה

דוד שוקן

הארץ ‘דעות’, 21 בספטמבר 2025

כשהייתי בן 11, פרצה מלחמת המפרץ.

חודשיים אחר כך ראיתי מבעד לחלון חדרי בירושלים מחבל ערבי רוצח בדקירות סכין את שכנתי, חיילת צה”ל.

אחותי, שהיתה מתנדבת במד”א, ניסתה להחיות אותה, ללא הצלחה.

כמה שנים לאחר מכן, בתום לימודי בתיכון, גוייסתי לצה”ל.

היה לי פרופיל נמוך,

ואחרי קורס מש”קי שלישות שמו לי רובה ביד ושלחו אותי לשרת ליד בית אל.

 מצאתי את דרכי החוצה דרך הקב”ן.

בשנה שיצחק רבין נרצח, אחרי שחרורה מצה”ל,

 אחותי השנייה צפתה *שישראל לא תוכל להיות גם יהודית וגם דמוקרטית,*

ולכן לא ראתה סיכוי לחיים נורמליים במדינה,

*ועזבה לאנגליה.*

 אני הוצאתי דרכון גרמני

 ונסעתי ללמוד בהולנד. אחרי הלימודים, וכמה שנים שבהן עבדתי בסין, חזרתי לארץ.

בהמשך הכרתי את בת זוגי והחלטנו להקים משפחה.

אמרתי לה *שאני דור רביעי לגברים גרושים,*

 ושהדרך היחידה שאוכל להבטיח לה שלא נתגרש — *היא שלא נתחתן*.

אבא שלי, שנכווה משותפות שכשלה ומגירושים מאמי, לימד אותי ששותפות טובה היא כזו שביום שמקימים אותה יודעים מראש גם איך מפרקים אותה.

אז במקום חתונה ערכנו הסכם וקבענו תאריך יציאה שנתי שבו אנחנו שואלים את עצמנו אם אנחנו עדיין אוהבים ואם אנחנו ממשיכים לעוד שנה.

על פי חוקי הז’אנר עברנו לפרדס חנה,

למדנו ללכת יחפים, בחרנו בלידת בית במקום לידה בבית חולים,

וסירבנו לחסן את הילדים

*ולעשות להם ברית מילה.*

בחודשים שלפני 7 באוקטובר

הסתובבנו *באירופה*

 וחיפשנו מקום שבו נוכל לחיות חיים נורמליים —

*בלי לכבוש עם אחר, בלי לממן חרדים,*

 בעלויות סבירות ועם אפשרות להעניק לילדנו שקט נפשי.

חשבתי שהדבר היחיד שקושר אותי לארץ זו הדאגה לאמא שלי ולמפעל המשפחתי — עיתון “הארץ”. לכן חיפשנו מקום קרוב לשדה תעופה, כדי שאוכל להיות “על הקו”.

חיים שכאלה.

*הטבח בעוטף* תפס אותנו במהלך ביקור בלונדון.

 הטיסה חזרה ארצה בוטלה

ופתאום היינו פליטים. חבר מדנמרק הזמין אותנו אליו. ארבעה שבועות גרנו בדירת החדר הקטנה שלו ברובע של זרים בקופנהגן.

 ברחוב למטה דיברו בעיקר ערבית.

מצאנו את עצמנו בעיר זרה,

 קפואים (בלי בגדים מתאימים),

מחכים שהמלחמה תסתיים. השבועות חלפו, נדדנו מפה לשם,

ובסוף התמקמנו בקהילה הישראלית בגואה, הודו.

חזרנו אחרי שנה ונחתנו היישר להלוויה של חמי.

בשבעה ביקשו ממני להצטרף למניין. אמרנו קדיש ואני מצאתי את עצמי עם כיפה על הראש, תוהה מה לי ולזה, מה לי ולכל האבק, הגסות והכיעור כאן בארץ. לאן נעלמו עצי הקוקוס, המחירים השפויים והשלווה של גואה?

אלא שבשבועות הראשונים אחרי שובנו,

התעצם מאוד תהליך שהתחיל אצלי בשנים האחרונות והסיט את נקודת המבט שלי. *הרגשתי שתחושת השייכות שלי לארץ עמוקה יותר ממה שהעזתי להגיד לעצמי.*

 המלחמה, חוויית הניכור באירופה, הבגדים החמים *והעזרה שקיבלנו בבתי חב”ד,*

 התלישות של הקהילה הישראלית בגואה,

החזרה ארצה למסגרות החינוך, לקהילה,

לעברית

— ותחושת ההקלה שכל אלה נסכו בי

 — גרמו לשכבות עבות של כעס, התנשאות וריחוק להתקלף ממני. הדברים שפעם נראו לי מכוערים ודוחים נהפכו פתאום לחינניים וקרובים.

לאט לאט הבשילה בי ההסכמה להכיר, מתוך בחירה,

בזהות שלא אני בחרתי.

על אף המורכבות והבעיות הקשות, האמת היא, שאני יהודי וישראלי וזה העם שלי וזה הבית שלי.

פתאום זה היה ברור.

 זהו, אני לא נאבק בזה יותר.

שמתי לב *שעד עכשיו ראיתי את רוב הקשרים שלי כחוזים על תנאי,* עם נקודות יציאה ברורות.

ראיתי את עצמי כאינדיבידואל אוטונומי, *שבוחר לחתום על חוזים עם אחרים רק כשהם משרתים אותי.*

 אולי זה עובד בחלק מהאינטראקציות, אבל כשזה נוגע לדברים החשובים באמת — *זוגיות, הורות, השייכות שלי לעם ולארץ — זה לא מספיק. שם אני צריך ברית, לא חוזה.*

ברית בשבילי זו הכרה פנימית שאני לא שלם לבד, שאני חלק ממשהו גדול יותר.

 אפשר להיכנס לברית מתוך בחירה, אפשר להיוולד לתוכה — הנקודה החשובה היא,

שהברית אינה תלויה במה שהצד השני עושה או לא עושה.

למעשה, בברית אין באמת “צד שני” — יש בה “אנחנו” שמורכב משני חלקים או יותר. לכן גם אי אפשר “להפר” ברית, המילה הזאת שייכת לעולם של חוזים. קשר בין אב לבן, למשל, הוא קשר כזה — הוא פשוט קיים, לא תלוי בדבר.

ה”אנחנו” לא דורש מאנשים להיות זהים, להפך, הוא יכול להחזיק בתוכו המון סוגים של אנשים וקבוצות, גם כשהשונות ביניהם קיצונית. בחברה הישראלית המסוכסכת יש כאלה שאומרים “אנחנו” ומתכוונים באמת לכולם, יש כאלה שאומרים “אנחנו” וחושבים רק על עצמם, ויש כאלה שרק מהמילה “אנחנו” מתחילים להתגרד.

*ברגע שכרתתי ברית עם הארץ והעם בישראל,*

 האבק, החלודה, הסטיקרים על הקירות וחוסר היעילות בנתב”ג נהפכו לשלי

בהשקפת העולם הליברלית, שנולדה מתוך שאיפה ראויה לשחרר את היחיד מכפייה, ניצול ושעבוד, יש קושי מובנה עם מושג הברית, מפני שכאשר *האידיאל הליברלי* נמתח עד לקצה,

*הוא מכשיל את עצמו:* בשם השחרור, הוא מנתק את האדם מכל קשריו החברתיים, ובסופו של דבר מותיר אותו בודד וחלש. אם מה שמקודש הוא היחיד האוטונומי, כל “אנחנו” נתפש כאיום, וכל הקשרים, במיוחד אלה שלא נוצרו מתוך הסכמה מפורשת — כמו המשפחה, הלאום והמסורת — מעוררים חשד ונתפשים כמסוכנים.

כתוצאה מכך מתרחשים במקביל שני תהליכים:

– האחד הוא פירוק הברית המשפחתית:

אחוזי הנישואים צונחים, מספר הילדים קטן ואחוזי הגירושים מזנקים.

– השני הוא פירוק הברית הלאומית, המתבטא בין היתר בטרנד של הוצאת דרכונים זרים, שאיננו רק פתרון פרקטי אלא הצהרה רעיונית: אם המדינה “הפרה את החוזה”, אין סיבה להישאר.

התודעה המנחה היא תודעה חוזית: לשמור על אופציות פתוחות, לוודא נקודות יציאה זמינות, ולבטל את החוזה ברגע שהעסקה כבר לא משתלמת.

מסביבנו הרבה זוגות מתגרשים עכשיו, והרבה אנשים עושים רילוקיישן,

ויש לכך סיבות: המצב הבלתי נסבל בעזה, החטופים, ההרוגים, המלחמה האינסופית, הנטל הביטחוני והכלכלי הכבד, המציאות הכל כך קשה בחיי היום יום במדינה הקטנה והשורדת שלנו. כל אלה מפרקים אנשים, משפחות, ואת החברה כולה. גם פריבילגים כמוני אינם חסינים בפני גלי הצונאמי שהמציאות מנפצת על ראשינו.

אבל האמת היא, שלפרק משפחה או להתנתק מישראל זה יותר קל להגיד מאשר לעשות. כשהורים מתגרשים, הילדים תמיד נשארים משותפים ואי אפשר באמת להתנתק. והישראלים שחיים שנים בחו”ל בדרך כלל עדיין מתעדכנים באדיקות על המתרחש כאן בארץ.

קשה לי לדמיין את עצמי גוזר את הדרכון הגרמני או נכנס בשערי הרבנות, ועל ברית המילה הבנים שלי כבר יצטרכו להחליט בעצמם. אבל ברגע שבו כרתתי ברית עם הארץ והעם — האבק, החלודה, הסטיקרים על הקירות וחוסר היעילות שפגשתי בנחיתה בנתב”ג נהפכו לשלי. נוספו להם, על אף כל מה שעוד יש לבנות ולתקן, פליאה מכך שהמדינה הצעירה שלנו הצליחה לבנות שדה תעופה כה מפואר בזמן כה קצר, ומכמה יופי, גיוון וצבעוניות יש בישראליוּת.

אנחנו נמצאים עכשיו באחת התקופות הקשות בתולדות המדינה. הקיטוב החברתי עצום, והוא נע בין תחושת חורבן פיזי ופשיטת רגל מוסרית, לבין תחושה של גאולה ניסית ובניין בית שלישי. רק חידוש הברית עם העם שלנו, על קטביו השונים וכל מה שביניהם, יאפשר ריפוי פנימי ובהמשך תקווה לשלום עם שכנינו. רק תודעת ברית תאפשר לנו לצלוח את האתגרים העצומים וההכרעות הגורליות העומדות בפנינו.

בזמן הזה אני שואל את עצמי,

 האם אני מוכן להילחם על הקשר, או שאני עסוק כל העת בהאשמה ובביקורת מפרקת ומאיים בנטישה?

האם אני מאמין שאפשר להשתקם, או שאני מחפש את הטוב המיוחל שמחכה לי ביום שאחרי הפרידה?

האם אני מבקש להכניע או למחוק את המחנה השני, או שאני מבין שהוא חלק ממני ומחפש דרכים להתקרב?

האם אני כאן בארץ בחוזה עם תנאים, או בברית?