קול העם או קול שדי? – יהודה אפשטיין בעקבות רצח צ’ארלי קירק

יום שני, כ”ב אלול התשפ”ה

רציתחו של צ’רלי קירק על-ידי מתנקש מהשמאל הקיצוני הפרוגרסיבי מעלה דאגה חמורה בקרב רבים בישראל לנוכח העובדה, שהשמאל הישראלי במהותו קשור כבחבל הטבור לפטרוניו שמעבר לים. לא רק שהתמיכה הכלכלית המסיבית באותם ארגונים מגיעה משונאי ישראל שבארה”ב ובאירופה (ואילולא תמיכה זו לא היו מצליחים להתקיים), אלא יותר מכך – כל צורת החשיבה, מהלך השיח, השפה, המינוח, הסמלים, ההדגשים – הכל לקוח מהשמאל העולמי שמעבר לים. גם שנאת נתניהו הפתולוגית, אגב, נולדה רק אחר שדונלד טראמפ עלה על כס הנשיאות בקדנציה הראשונה שלו והשמאל האמריקאי הפך את שנאת טראמפ להרבה יותר מהתנגדות פוליטית – הוא הפך אותה לאובססיה דתית פנאטית. בנימין נתניהו הוא אותו איש עם אותן דעות פחות או יותר מאז שנכנס לפוליטיקה, וזה נכון שהשמאל אף פעם לא אהב אותו, אבל החרם המוחלט והשנאה התהומית שהולידו את הכאוס שעברנו כאן בשנים האחרונות – כל אלו אינן אלא חיקוי זול של השנאה לטראמפ בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

בשל כך, המצב מדאיג שבעתיים לנוכח הרצח, אשר לא כוון כנגד אישיות פוליטית בעלת תפקיד או מעמד רשמי, כי אם כלפי אדם שכל פשעו הוא שהטיף נגד רעיונות הפרוגרס. משמעות הדבר היא, שכל בעל דעה הופך בעיניהם למטרה לגיטימית, וכמו באמריקה – כך גם בישראל.

ברמה המעשית יצא, שעל-אף רתיעתנו האידיאולוגית ממושג הדמוקרטיה ומהנחות היסוד ההשקפתיות המעוותות העומדות בבסיסה – לא היה ציבור שכיבד את כלליה כמו ציבור היראים בארץ-ישראל. לעומת זאת, אלו אשר אין להם תורה ואין להם אמת שהם מאמינים בה וחיים לאורה וחיי ההפקר שהם משאת נפשם מבוססים על אותה ‘דמוקרטיה’ כערך עליון – דווקא הם אינם בוחלים בכל צעד דיקטטורי, אלים, הרסני וחסר אחריות כדי לקעקע את החברה ואת המדינה כאשר מתברר להם, כי על-פי כללי המשחק הדמוקרטיים הם צריכים לפנות את מקומם ולאפשר את שלטון הרוב, שמבחינתם אינו אלא המון נבער.

זה לא יגמר בטוב, וצריך לטכס עצה איך לקדם את פני הרעה. הכניעה של בגין באלטלנה הייתה אולי נכונה בשעתה, כאשר השמאל היה רוב, שהושג אמנם בדורסנות סובייטית, אבל סוף סוף הם שלטו מכח הכרעת העם. כיום, הם לא רוב. הם בקושי מיעוט זניח, וגם זה – רק מכח הספונסרים שלהם מעבר לים. אסור להכנע להם, אסור שליל גלנט יהפוך לתקדים ולמודל קבוע, אשר יְקַבֵּעַ את שלטון המיעוט שלהם לנצח. מתוך נחישות, אחריות והבנת גודל השעה – צריך לשים במקומו הראוי את השמאל הקיצוני האלים והבוגדני, בטרם יכלה את כולנו. ויפה שעה אחת קודם!