קריאה לעצמאות ריבונית אסטרטגית

יום חמישי, ד’ תמוז התשפ”ה

בפרשתנו, המשופעת במצוות רבות ובנושאים מגוונים, ישנו דיון נרחב בסדרי השלטון בישראל. נביא, בית דין, מלך – כל אלו מתוארים כבעלי סמכות, ועם זאת – כולם כפופים לדבר ה’, הסמכות העליונה. התורה יוצרת איזון בין כל רשויות השלטון באמצעות הגבלות שונות, המבטיחות את כפיפותם של נושאי המשרות לקב”ה, ומונעת את האפשרות של עריצות בשר ודם. שלושת אלפים שנה לפני רוסו ולוק, בייקון וג’פרסון ושאר חכמי האומות שהתימרו לכונן את המשטר האידיאלי במדינה המודרנית, ידעה תורת ה’ את האיזון הנכון, וחשוב מכך – את הסוד מאחוריו – אותה כפיפות בפני בורא עולם, החל על כל בני תמותה. דווקא היסוד הזה – הוא היסוד שאינו מתקבל על דעת האדם המודרני הגאה, אשר סבור כי הצליח להקים את מגדל בבל המודרני והשליך את ה’ אחר גוו.

במסגרת ההגבלות המוטלות על המלך, אנו מוצאים את האיסור להרבות סוסים, והתורה נותנת לכך נימוק מפורש – “רק לא-ירבה-לו סוסים ולא-ישיב את-העם מצרימה למען הרבות סוס, וה’ אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד” (יז טז). החשש, אם כן, הוא מירידה למצרים, והתורה מטעימה כי ה’ כבר אמר בזמן יציאת מצרים כי לא ישובו ללכת בדרך זו. ונשאלת השאלה – מדוע? מה הבעיה הכל-כך גדולה בללכת למצרים דווקא, עד שהתורה חידשה איסור של ריבוי סוסים? ומדוע שירצה מלך ישראל לרדת למצרים, הגם שיש לו הרבה סוסים?

בכדי לבאר תעלומה זו, נעיין בפרושו של הרש”ר הירש לפסוקנו. הוא מעיר תחילה, כי בפסוק שבתוכחה להלן בפרשת כי תבוא מובא במסגרת הקללות כדלהלן – “והשיבך ה’ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא-תסיף עוד לראתה…” (כח סח). פסוק זה מציב בפנינו בעיה פרשנית, שכן בני ישראל בפרוש לא יצאו ממצרים באניות, ואם כן כיצד מתוארת דרך זו כדרך אשר עליה אמר ה’ שלא יוסיפו עוד לראותה? ועוד קשה, שבפסוק אצלנו כתוב – “וה’ אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד”, ומדקדוק בלשון הפסוק, נראה כי אין הכוונה שלא יחזרו למצרים בדרך בה עלו, שאז היה לו לכתוב ‘לא תשובו בדרך הזה עוד’, ולא מובן מה שייך כאן לומר ‘לא תספון’? ועל כורחנו, הכוונה בפסוק שלנו היא שלא ישובו וירדו כפי שכבר עשו בעבר.

עתה נראה, כיצד מתוך פתרון אותה בעיה פרשנית, נזכה לתובנה חדשה, השופכת אור על כל סוגיית איסור הירידה למצרים. המילים ‘לא תספון’ מורות, כאמור, על כך שכבר ירדו בעבר למצרים באותה הדרך. הרש”ר הירש מפנה אותנו לירידת אברהם למצרים (בראשית יב י, וראה באריכות ברמב”ן שם), לירידת יעקב ובניו עקב הרעב אשר הביאה לגלות מצרים, וכן הוא מציין את יצחק, אשר תכנן לרדת מצרימה, אלא שצווה בפרוש להישאר (בראשית כו ב). רואים כיצד פעם אחר פעם משמשת מצרים ארץ מקלט מפני הרעב בארץ, וכיצד למעשה יושבי הארץ תלויים במצרים, המשופעת במים ובמזון.

התלות המובנית במצרים – היא הסיבה שהתורה דורשת התנתקות ממנה! ויותר מכולם היא מצווה על כך את המלך, אשר תפקידו להבטיח את עצמאות המדינה היהודית ואת אי-תלותה בגויים. לכן גם כתוב בפסוק שהבאנו מ’כי תבוא’, כי זו הדרך בה ציווה ה’ שלא נלך עוד, אף שמדובר שם על ירידה באניות. וזאת, מכיון שלא הקפידה התורה על האופן הפיזי בו ירדו למצרים, כי אם על עיקרון התלות, המראה כביכול על חדלונה של ארץ-ישראל ועל חדלונו של א-להי ישראל מלספק את צרכי עמו. ואין לך חילול ה’ גדול מזה! הירידה באניות הוזכרה, משום שזו הדרך להימכר כעבדים, כפי שמובא שם בפרשת כי תבוא – זהו שיאו של אותו חילול ה’, בו היהודי מגיע לעבדות, תכלית התלות בבשר ודם, תחת אשר לא רצה להיות תלוי בבורא עולם ומשועבד אליו.

וזה לב הענין של מצוה זו – מצות הבדידות המדינית של ישראל ביחס לאומות העולם. רבים הם אלו, הסבורים כי עלינו לעיתים ‘לשלם מחיר’ של בדידות מדינית כאשר דורשים מאתנו דרישות בלתי-אפשריות. אבל התורה מלמדת אותנו כאן ובמקומות נוספים, כי הבדידות המדינית אינה רק אילוץ של חוסר ברירה. בדידות מדינית אינה מחיר שעלינו לשלם בכדי לשמור על אינטרסים אחרים. בדידות מדינית היאנכס יקר! הבדידות המדינית מחברת אותנו למלכנו, דודנו, רוענו, הקב”ה. הבדידות המדינית טומנת בחובה מעלות רבות, אשר רק מי שמבין את רצון ה’ באמת יכול להשיגן.

מעלה אחת היא העובדה, שבדידות כזו מגינה עלינו מפני השפעות זרות של תרבויות העמים ותועבותיהם. מוסכם כיום על כל מי שירא את ה’ במידה מינימלית, כי אם רצוננו לשמור על מורשתנו מפני השפעות זרות, עלינו ליצור חומה של בדידות סביבנו. לשם כך קבעו חז”ל הרחקות שונות בינינו לבין הגויים, כגון האיסור לאכול מבישוליהם, ועם ישראל לדורותיו הוסיף עוד גדרים וסממנים חיצוניים בכדי שיהיה ניכר לעין כל ההבדל שבין יהודי לגוי. אולם כל עוד ישראל תלויה בארה”ב, כל עוד בסוגיות של העולם הגדול, אלו המכונות ‘פוליטיות’, ישראל נושאת עיניה לארה”ב או לכל מדינה אחרת, אזי בתת-מודע של כל יהודי מקננת המחשבה, כי באמת הגויים חשובים וראויים להערכה, וכי ההתנתקות מהם היא דבר טקסי, חיצוני, אולם באמת אי אפשר בלעדיהם. כמו אותו יהודי שנשא גויה לאשה ושלח אותה להביא יין מהחנות, אז הוא דאג שהמוכר ישלח לה את היין בחותם בתוך חותם, כי הרי גזרו על סתם יינם משום בנותיהם… . רק כאשר נבין את חשיבותה הערכית של הבדידות המדינית, נוכל באמת להיקרא עם השוכן לבדו, אשר בגויים לא יתחשב.

מעלה נוספת שבבדידות המדינית היא עצם הענין של קידוש ה’, המתבטא בבטחוננו בו כאשר אנו סמוכים עליו לבדו ואיננו בוטחים בשום כח אחר. בכך אנו מראים קבל עם ועולם, כי א-להי ישראל אינו דמות בדיונית, אינו איזה מין המצאה אנושית לצרכים כאלו ואחרים, אלא שהוא א-ל חי בקרבנו, והוא הגורם המרכזי, ולמעשה היחידי, הקובע את יחסי הכחות בפוליטיקה העולמית. רק על-ידי כך שנבודד את עצמנו מכל בעל ברית אחר, נראה לעולם כיצד ה’ מלכנו הוא משענתנו היחידה והוא השליט על כל הארץ.

מסיבות אלו, מובן עתה איזה נכס יקר היא אותה בדידות. וכאשר כל מיני פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אקדמאים ולשעברים משועממים מקרקרים על כך שאנו עלולים להישאר מבודדים ומנודים בזירה העולמית אם לא נסכים להתאבד מרצוננו החופשי, אזי במקום להצטדק ולהתנצל ולומר שבאמת אנחנו סומכים על טראמפ, וכאשר הוא מאכזב אז מספרים שיש לנו בעלי ברית בהונגריה, במיקרונזיה ובקוסטה ריקה – תחת זאת נאמר בגאון, כי אכן אנו רוצים להיות מבודדים, יש לנו בעל ברית אחד אותו אנו אוהבים, בו אנו דבקים, ואין לנו כל חפץ לבגוד באותו בעל ברית. ה’ א-להי ישראל – הוא לבדו יצילנו, “אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום” (הושע יד ד, ועיין במפרשים שם).