ואם לא תורישו וגו’ – יהודה אפשטיין כותב בחמה ונקם

יום חמישי, י”ז באייר התשפ”ה

טור זה נכתב בדם מורתח, אחר שזוג בדרך לחדר לידה נורה בידי מחבלים ליד הישוב ברוכין, ועל-פי המפורסם כעת האשה נמצאת במצב אנוש, היא יולדה והתינוק במצב קשה, והבעל גם הוא סובל מפצעי ירי, ותוך שהוא מדמם – עשה ככל יכולתו להציל את חיי אשתו. מדובר בפיגוע הירי הרביעי שמתבצע באותו מרחב רק בארבעת החודשים האחרונים. גם בשלושת הפיגועים הקודמים – המתווה היה דומה: פיגוע ירי מנשק ארוך, מחבל בודד, בשעות הלילה, והימלטות לאחר הירי.

מלבד תפילה מעומק הלב להחלמת הפצועים, נדרש מאתנו לבדוק מה קורה כאן, משום שיש כאן מעין מיקרוקוסמוס של המאבק מול האויב הרצחני, אשר מציין בימים הקרובים את יום הנכבה מתוך אמונה מוחלטת בצדקת דרכו, בעוד שאצלנו, כרגיל – היסוס, תהיה, אובדן דרך וטמינת ראש בחול. וכך אנו שומעים, כי בעקבות הפיגוע הנחה אלוף הפיקוד אבי בלוט את כחות צה”ל ‘להתכונן לירידת מתישבים למרחב הכפרי’. האיש שאחראי על בטחון היהודים בגזרה ואינו מספק את הסחורה – מראה את כחו כנגד הקרבנות. ובעצם, למה לא? התעמרות במתישבים היא חלק מסימן ההיכר של הפיקוד הבכיר בצבא, אשר יאיר גולן הוא תוצר מאפיין שלו. אלו שאינם יודעים לזהות את האויב הצמא לדמנו – יודעים היטב לזהות את התהליכים המדאיגים בקרב החברה הישראלית, ובעזרת חבריהם באליטות השונות – התקשורת, האקדמיה, ואיך לא – מערכת המשפט – הם מקבעים את הנורמות של השיח בישראל, ואוי לו למי שלא יתישר עם הנרטיב השקרי שלהם.

ראש הממשלה הגיב לאירוע באמרו – “האירוע הנתעב הזה משקף בדיוק את ההבדל בינינו – חפצי ומביאי החיים – לבין המחבלים השפלים שמטרת חייהם היא להרוג בנו ולגדוע חיים. אני סומך על כוחות הביטחון שגם במקרה זה יגיעו במהירות למרצחים ויבואו חשבון איתם ועם כל מי שסייע להם”. כחות הבטחון, כאמור, בין אם יגיעו ובין אם לא יגיעו במהירות למרצחים – מונחים כבר כעת לרדוף אחר הקרבנות. ולגבי שיקוף ההבדל בינינו, לצערי הוא מתבטא בהיבטים נוספים, שפחות יש לנו להתגאות בהם, ואחד מהם הוא אותה התנהלות מרושעת ואוילית, של רדיפת המתישבים בידי הפיקוד הבכיר בצבא.

אובדן הדרך של הציונות החילונית הולידה פיקוד בכיר בצבא, שאינו מאמין בזכותנו על הארץ הזאת (בניגוד לפיקוד הזוטר יותר ולחיילים בשטח, שקרוצים מחומר אחר שמעניק תקוה לשינוי, ומזה בדיוק הם חוששים). הערכים המערביים שנחשבים לאקסיומות בקרב המטכ”ל הנוכחי – אינם מאפשרים להלחם באויב כקולקטיב, וכאשר מרחמים על האכזר – ממילא מתאכזרים על המתישבים הגיבורים. זה מה שקורה כאשר לומדים חומר הרסני בקורס פיקוד ומטה ולא יונקים את היחס הנכון לקולקטיב הנלחם בנו מתוך דברי חז”ל, אשר אומרים במכילתא פרשת בא על הבכור אשר אחר השבי שלקה במכת בכורות – “וכי שבויין מה חטאו… ללמדך שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחין בהם”. זה מה שקורה כאשר משננים את הקוד האתי התבוסתני של פרופ’ אסא כשר תחת ללמוד על מלחמת מדין ועל היחס התורני לעונש קולקטיבי כלפי אויב המבקש להשמידנו. זה מה שקורה, כאשר כל תפיסת המציאות של הדיפ סטייט בישראל היא שאין כאן מאבק בין עמים, שלא לדבר על מאבק בין דתות, ולכן צריך לחפש את המפגע הבודד, וגם זאת – רק אחר שביצע את זממו.

ראשי הצבא אינם יכולים לרחוץ כפיהם ולומר ‘ידינו לא שפכו את הדם הזה’! אם רצוננו למנוע את האסון הבא, דרוש רענון של כל המערכת – רענון ערכי, תודעתי, זהותי. תחת זאת, ראש הממשלה סומך על כחות הבטחון שימצאו את המפגעים, עד הפיגוע הבא. כמה דם עוד ישפך, עד שיפול האסימון ויבינו, שיש כאן בעיה שורשית? לשוב אל ה’ באמת, אל הערכים התורניים היסודיים – זה לא לוקסוס, זה לא תוספת מעלה, זה תנאי לחיים בארצנו, פשוטו כמשמעו!