הנביא יחזקאל צווח (ט”ז כ’):
ותקחי את בניך ואת בנותיך אשר ילדת לי ותזבחים להם לאכול המעט מתזנותיך.
וכתב רש”י שם בלשון “לי”:
אשר ילדת לי, היו לו חמשה בנים ד’ מהם לעבוד עבודה זרה ואחד מוקצה לבית הספר ובא להקריב אחד מבניו למולך מקריב לו את זה שהקצה ללמוד תורה במדרש רבי תנחומא…
(לא מצאתיו במדרש.)
נו, זה שמעבירים אותנו למולך הצבאי (וכמו שהארכנו במקו”א)… מה אני יכול להגיד? וכי מה אפשר לצפות מהם?!
אבל את מי חוטפים האליטות למטרותיהם הנעלות של ריקוד “מה יפית”, של התחנחנות מאוסה בעיני שונאי ישראל, של המשך “תהליך השלום” המקודש, של גירוש ישראל מאדמתם, של דילול האוכלוסיה כדי להוזיל עלויות לסוציאליזם, של תיאטרון בטחון, של סבבי “מלחמה” אוטו-אנטישמית מוסרית כביכול, של תרגול בכלי זיין בתנאי אמת אך כדי להעלות את המחיר לגוים הקונים נשק חדשני של המדינה, של הצגת “כח” כדי שיוכלו הפוליטיקאים לדחות ולענות את דינם שלהם על מעשיהם, של “כיבוש” כדי להחזיר לרוצחים המוקריים, של לקיחת שבויים כדי להחזיר אותם ב”עיסקה”, של הקלת עול החמאס מאויבנו בעזה?
את מי שוחטים על המזבח בחרב בני עמון לשם כל זה? דוקא את שומרי הדת, את חובשי הכיפות, את מקיימי העולם, את בחורי הישיבה, את שומרי הגחלת, מקודשי, את הטובים! אפילו כתורמוס הזה, ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני!
ב”סטודנטים” אי אפשר לגעת, בשאר הולכי בטל א”א לפגוע (אף כי “כמה בטלני איכא בשוקא”), וכו’ וכו’. כולם הרי עסוקים למעלה ראש, כולם יקרים, כולם תורמים כבר מעל ומעבר. אבל לומדי התורה ושומרי מצוותיה, ובפרט אלו המנדדים שינה וגולים מעיר לעיר, העומדים בבחינות ונקנסים על שמירת סדרים? פשוט סרח העודף, “חכמת סופרים תסרח”.
הוי, אין לך “בן חורין” אלא מי שעוסק בתורה (כמו שאומרים הדרשנים)…