Much contrary, this is what the “Divine Right of Kings” actually meant in the Torah: limiting entry to one family, on the one hand, and commanding Jews awe one, single monarch (שום שתים עליך מלך, שתהא אימתו עליך and Rambam Melachim 3:8) at a time (אין שתי מלכים משתמשים בכתר אחד), as opposed to mob rule, uh, “Democracy” (or, as it turns out in historical reality, oligarchy), contra Rabbi Yitzchak Abravanel. The same for usurpers like Avshalom or Sheva ben Bichri, who meet a sticky end, because they are going against Hashem’s covenant.
Rabbi A. Y. Kook who decided we can spread around the rights of the monarchy to the whole nation has it exactly backward. The king, too, is a concession, as evidenced by Shmuel Hanavi’s words (Shmuel A chapter 8). Royalists objecting to the Magna Carta seem to be correct.
I am influenced in this by Hans Hoppe’s economic analysis, see here.
Note: I’m not talking about local, non-scalable communities. See S.A. Orach Chaim, end of Siman 53:
קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן, ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם, בין לחזן בין לקופה של צדקה בין לשאר מנויים הצריכין לצבור, בין שנוטלין עליהם שכר בין שאינם נוטלים, אפי’ לא קבעו להם זמן סתמם כפירושן מאחר שנהגו כך.