Year: 2025

The War? You’re the Enemy, Not Hamas or Whatever!

A recent sample from Chanaya Weissman’s hard-hitting newsletters…

An excerpt:

A reader shared:

“Found this (below) on an online forum for frum women. She obviously doesn’t understand that it’s intentional but her awareness is commendable nevertheless. Many posters agree with her.”

I am pro serving in the IDF and protecting our country

I don’t agree with the chareidi outlook of letting others take the risk and not helping.

I do acknowledge that there are spiritual concerns but they need to be worked through and neither side is doing a good job of it.

But

What no one seems to want to discuss is that we have a huge problem with the government. The politicians (both the right, and the left) are using the soldiers as political pawns. They are risking soldier lives for Pali lives. Soldiers die because of bad decisions made up top and that is just unacceptable. I feel that it may even override the obligation to serve. My boys are not cannon fodder for them to salvage Israel’s destroyed reputation with the world. I don’t care more about what the UN says than I care about the soldiers. The aid, the Hitnatkut, the negotiating, the protecting “innocent” civilians, the supplying of fuel and resources, the release of thousands of terrorists, and and on and on and on. All the horrific decisions made by the government makes me feel that they lost their right to claim my child for their army. I don’t owe them my boys life if they don’t treasure it the way I do. Idealism is beautiful but only for EY and the jewish people. Not for a weak government who won’t do what needs to be done to protect their people. I don’t owe them that.

I’m conflicted. I believe in protecting the country and our people. I don’t believe in dying for weak corrupt politicians.

Signed a non chareidi mom with teen boys almost at draft age.

My comments:

Not dying as cannon fodder might override the obligation to serve? Whoa! Does the Torah support THAT?!

Yes, it’s a significant step in the right direction. It’s a crack in the brainwashing that we should definitely view as an opportunity. But if it took decades of collaborating with and supporting our enemies, so much needless carnage, and upwards of 20,000 Jewish soldiers maimed and killed in less than two years for nothing just to raise this question, it underscores how deep the kefirah brainwashing still is. I bet they would still react to my articles with extreme hostility. We have our work cut out for us.

Read the rest here…

Betting on the Moors over the Crusaders?! European Jews: Make Aliyah now!

Satire, but it’s not funny enough to be inappropriate for the time:

Pope Shrugs, Signs Over Notre Dame To Waqf For Use As Mosque

“Within a couple of generations, it’s questionable whether there will be any Christians at all left in Europe.”

Paris, July 14 – Demographic shifts and political considerations have led the head of the Roman Catholic Church to bow to reality and present one of the world’s most famous and elaborate churches to French Muslims to serve as their house of worship and no longer function as a cathedral, the Vatican announced today.

Beginning January 1, 2027, Notre Dame de Paris Cathedral will come under the control of the Islamic Council of France, as Catholicism is on the decline in France and Islam continues to grow at a remarkable rate. Pope Leo XIV signed the transfer document yesterday, and made a statement to the media expressing sadness that the eight-hundred-year-old church no longer serves much of a purpose in catering to France’s and Europe’s shrinking Christian population, but also voiced his hope that the Muslims will take care of the historic building.

“They have much more use for it than we do,” the pope admitted. “Within a couple of generations, it’s questionable whether there will be any Christians at all left in Europe. Certainly not in Paris.”

The arrangement calls for the Catholic Church to remove any iconography and sacred detachable items that it deems appropriate to preserve, such as statues of the Virgin Mary and various stained glass windows. The building’s Gothic facade, which features numerous sculptures of Christian religious and historical import, will undergo a special facelift to remove those images, which fall afoul of Islamic sensibilities on depictions of various sorts. The removed and detached paraphernalia of Notre Dame will take up residence at a new museum in Rome, at least until such time as the Vatican itself becomes an Islamic shrine sometime in the next 75 years.

Church and Waqf negotiators agreed on the start of 2027 for the transfer: it provides enough time for the salvage and facade work while effecting the transfer with enough time before Ramadan of that year, which commences on Sunday, February 7, for the Waqf to implement any aesthetic or functional changes it deems necessary ahead of Ramadan and the Eid el-Fitr festival that marks that lunar month’s conclusion.

The transfer of Notre Dame de Paris marks the largest such gifting so far of an underused Christian institution to the up-and-coming Muslim community in Europe, but numerous smaller-scale donations of churches and church institutions have taken place over the last two decades amid the demographic shifts and the Vatican’s longstanding policy of appeasing Islamists.

From PreOccupied Territory, here.

ספור מרגש מבית ‘להבה’ – למניעת התבוללות הארץ הקודש

סגירת מעגל מרגשת אצל הרב זרביב

 

“זה מסובך”. אלו המילים בהן ענתה ג’ (השם המלא שמור במערכת), לרעות, אחות בבית החולים סורוקה בבאר שבע, לשאלה הקשה שרעות הפנתה אליה. זה היה בשנת 2010. רעות ראתה את ג’ בסורוקה כשהיא באה עם שני הילדים שלה לטיפול בבית חולים, ביום שישי, קרוב לכניסת שבת. על פניו, סיטואציה אקראית ושגרתית. אבל משהו היה נראה לה מוזר. ג’ דיברה עברית שוטפת עם הצוות הרפואי, אבל גם ערבית שוטפת עם בן הזוג שלה. העברית הייתה קולחת ונשמעה כשפת אם, וגם הערבית. חריג למדי. רעות החליטה שהיא חייבת להבין מה הסיפור.

כשהגיע זמן הדלקת נרות, רעות ראתה ש-ג’ ניגשת להדליק גם. זו הייתה ההזדמנות שלה. היא נעמדה ליד ג’, ושמעה שהיא מברכת את הברכה בעל פה. רעות ניצלה את רגע הזה בו ג’ הייתה איתה לבדה, ופשוט שאלה אותה: “את יהודיה?” ג’ הסתכלה עליה במבט נוגה עם דמעות בעיניים, וענתה לה: “זה מסובך. נולדתי יהודיה, גדלתי יהודיה ובגיל 18, כשהכרתי אותו (את בן הזוג), התאסלמתי אז אני לא יודעת מה אני”. רעות הבינה הכל, חיבקה אותה חזק ואמרה לה: “את יהודיה לכל דבר. את לא רוצה לעזוב אותו? אני מכירה ארגון שיכול לעזור…”

מאז חלפו 15 שנה. אלו היו שנותיו הראשונות של ארגון להב”ה, בפעילות להצלת בנות ישראל מהתבוללות. רעות הפנתה אלינו את ג’, ואנחנו התחלנו ללוות אותה מיידית. לקחו לה עוד שלושה חודשים להתבשל עם ההחלטה הסופית, אבל בסופם היא החליטה: אני חוזרת הביתה, לעם שלי, ועוזבת את הערבי. היא התגוררה בכפר קרוב לתרקומיא. ג’ ניצלה יום אחד בו הייתה לבד בבית, ארזה את חפציה, ולאחר שעת נסיעה הבאנו אותה אלינו לקרית ארבע. ג’ הייתה הראשונה בדירת החירום שפתחנו לנשים במצבה בקרית ארבע. מאז, כמובן, עברו בדירה דאז ובדירות נוספות, עוד עשרות רבות.

בימות השבוע היא והילדים היו בדירת החירום ובשבתות היא אכלה אצלינו בבית. בשבת הראשונה בקריה, כשהם עלו ברגל לכיוון הבית שלנו, הבן של ג’, בסך הכל בן 3.5, ראה חייל צה”ל עומד בעמדת שמירה בדרך. הוא תפס אבן וניסה לזרוק עליו – ללמדכם באיזו סביבה רווית שנאה הוא גדל.

הם התגוררו במשך שנה בקרית ארבע. ג’ שבה ליהדות, הילדים למדו במסגרות תורניות, וכל השכנים נרתמו לעזור. הכל היה נראה מושלם. אבל רק נראה. כאן מגיע הטוויסט בעלילה: אחרי שנה היא קראה לנו לדירה שלה, והנחיתה עלינו מכה אדירה: ‘אני ממש מודה לכם על כל מה שעשיתם בשבילי אבל אני לא מחזיקה מעמד. קשה לי. אני רוצה לחזור לבעלי. אני יודעת שהוא היה אלים אבל קשה לי’. זה היה ממש בוקס בבטן.

החלטנו ללכת להתייעץ עם הרב דוב ליאור, אז רבה של קרית ארבע-חברון. התלווה אלינו לרב בן לאמא יהודייה ואבא ערבי, שעבד איתנו באותה תקופה. נקרא לו יוסי. כשהרב שמע את כל פרטי הסיפור, הוא פסק שלמרבה הצער, אין לנו יותר מה לעשות בעניין, ושעשינו את המקסימום. יוסי שאל את הרב: ‘אבל מה נגיד לילדים? מה הילדים חטאו? הם ילדים יהודים לכל דבר, איך עליהם נוכל לוותר’? הרב אמר לו שהוא צודק והנחה אותנו לעשות הכל כדי להציל את הילדים. אנחנו מצידנו החלטנו לא לוותר ולנסות בכל זאת להציל גם הילדים, וגם את האמא. יוסי עשה ניסיון נוסף לשכנע את ג’ לא לחזור לערבי. היא נקרעה בינה לבין עצמה, ובסוף, בגלל הניסיון הגדול, הסכימה בסופו של דבר לעזוב לחו”ל עם הילדים. העיקר לא להתבולל בשנית.

בסופו של דבר, זו היתה ירידה לצורך עליה. היא התחזקה שם, והילדים התחזקו, ולאחר מספר שנים הם שבו לארץ, ישר לבר מצווה ובת מצווה לבן ולבת שלה. חגגנו איתם וליווינו אותם כל השנים לאחר מכן, ובשבוע שעבר סגרנו מעגל: הגענו יחד איתם לבית הדין הרבני באריאל, שם התקיים הליך השבת הילדים ליהדות. זה קרה רק עכשיו, כי עד גיל 18 לא ניתן על פי חוק לקיים את ההליך החוקי של השבה ליהדות ללא הסכמת האב.

הדיינים, ביניהם הרב אברהם זרביב, שבחופשות הקצרות שלו מעזה חוזר לבית הדין, שמעו את הסיפור בדמעות, ושמעו את הילדים מספרים על המסע הארוך שעברו; את הבן שהולך קבוע עם ציצית ומניח תפילין, ואת הבת שמקרבת בנות אחרות. בעוד שבועיים הבן, שבגיל 3.5 זרק אבן על חייל בחברון, מתגייס ליחידה קרבית בצה”ל. גם ג’ וילדיה צפויים גם להשתתף בנופש המשפחות השנתי שאנחנו מקיימים בארגון להב”ה.

[קבלתי במייל.]