Year: 2025

‘When It Comes to What You Want and Those You Love, No One Will Ever Care As Much or Work As Hard as You.’

Subscriber stats

Most opened and most engaging:

Least opened:

‘If the Single Man Plant Himself Indomitably on His Instincts, and There Abide…’

“… The huge world will come round to him.”

What’s been popular for October:

 

קרבנות: הרש”ר הירש ז”ל עונה למחרפים

הרש”ר הירש בראשית כ”ב ה’:
נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה – נתבונן איך ממעיט אברהם בגודל המעשה המונח לפניו: ״נתקדם מעט הלאה, נשתחוה, ונשובה אליכם״!
הלא דבר הוא שאברהם מכנה את המעשה שהוא עומד לעשות, ״השתחויה״. כוונתו להקריב קרבן ברורה היא לנעריו, שכן הביא אתו עצים ואש. המסקנא העולה היא, שאברהם קורא לקרבן ״השתחויה״.
תיבה אחת זו בלבד בפיו של אברהם, די בה כדי לבטל את כל התפיסות המשובשות שיחסו רפי השכל לעבודת מקדש ה׳ – אשר מושכות את לבם של בורים ועמי ארצות, אך שקרותן מוכחת מכל פרק בכתבי הקודש שלנו. אנשים אלה משפילים את העיון האלקי היהודי, ומרבים מלל על ״עסק הקרבנות העקוב מדם״, ועל ״תמימותם״ של אבותינו, ״אשר העלו בדמיונם שהאלקים מתענג בדם מוקטר של בהמה נוטה למות, וביקשו לפייס אותו בכך״. הם גם מתענגים בדברי שחץ וגאוה, שחורבן בית מקדשנו – יבנה במהרה בימינו, הביא לנו ״קידמה״, בכך ששחרר אותנו לנצח מקרבנות עקובים מדם, ומדמיונות שוא עקובים מדם עוד יותר.
״נשתחוה״, אומר אברהם; כך הוא מביע את כוונתו להביא קרבן. הוא לא יביא בהמה כקרבן, הוא יקריב את עצמו. את כחו, עיניו, גופו, ידו, רגלו – את כל הווייתו החיה הוא יקריב, ביחד עם הבהמה, על מזבח ה׳. הוא ״ישתחוה״ – את עצמו. את כל מציאותו, הוא יפיל על הארץ לפני ה׳, באמצעות קרבן.
רק אחד כבלעם יאמר לאחד כבלק: ״התיצב על עלתך״ (במדבר כג, ג) – ״עמוד בקומה זקופה ליד הקרבן שלך״; שהרי קרבנו אינו מעשה של שלמות עצמית מוסרית, אלא מתנת בשר זבח שחוט המוגשת לאל, כדי לכפות עליו בדרך קסם להיענות לבקשת הנותן.
היהודי ״סומך שתי ידיו על הקרבן״ (עיין מנחות צג, א־ב); הוא מטיל עצמו בכל כחו על קרבנו; שהרי הקרבן הוא עצמו, כל אישיותו, שהוא מוסר ל״אש דת״, נחוש בדעתו להקדיש מכאן והלאה את כל מציאותו, כ״מזון״ לכל דבר אלקי בארץ.

אנטי-ציוני = כופר בבריתו של אברהם אבינו

פרשת לך לך – התוכן הפנימי של ברית המילה‎

יום חמישי, ח’ מרחשון התשפ”ו
ברית המילה היא ללא ספק המצוה שזכתה להתקיים על-ידי יותר יהודים מכל מצוה אחרת במהלך כל הדורות, ולהוציא קומץ קטנטן והזוי – אין יהודי, ולו הרחוק ביותר – שנמנע מקיום מצוה זו, על-אף הכאב הפיזי וחוסר ההגיון האנושי שבדבר בעיני מי שאינו מאמין בה’ ובתורתו. מדובר גם באחת משתי מצוות העשה היחידות, שהעובר עליהן חייב כרת, והמשנה הפליגה בגודל ובחשיבות המצוה, באמרה שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן (נדרים לא.), והתנאים שם ממש יוצאים מגדרם בתארם את כל ההיבטים היחודיים של מצוה זו. ולא נחה דעתם של רבותינו, עד שקבעו בגמרא, שצריך להקדים בברכת המזון ברית לתורה, משום שעל ברית המילה נכרתו שלוש עשרה בריתות, ועל התורה רק שלוש בריתות (ברכות מח.).
דבר זה אומר כבר דרשני, שהרי על חשיבותה של התורה אין צורך להכביר מלים, כי הם חיינו ואורח ימינו. כיצד יתכן, שמצוה כלשהי – שאינה אלא חלק מהתורה – תחשב לגדולה יותר מהתורה עצמה, ולו מבחינה מסוימת? אלא שכאן טמון סוד גדול, והוא שהתורה הנתונה לנו אכן מסדירה את מערכת החיים של האומה ושל היחידים וקובעת לנו את צורת היחס שלנו עם בורא עולם בכל פרט ופרט, אולם המסגרת לקשר הזה שלנו אתו נתונה בברית שכרת ה’ עם האבות.
לכל אורך חומש בראשית, התורה מובילה אותנו לקראת הקמת העם הנבחר לה’, שימשיך את היעוד של אדם הראשון, אחר שהאנושות כולה סטתה מדרך ה’, עד שנתחייבה כליה במבול. מאז, חיפש ה’ איש כלבבו להקים ממנו עם סגולה, אשר יהיה אור לגויים ודרכו תשוב האנושות ליעודה. אברהם אבינו נבחר ליעוד הזה, ומרגע זה שוקד ה’ על הקמת הברית אתו.
מהי הברית? לכל אורך החומש, מדבר אתו ה’ על שני דברים – על הזרע שיצא ממנו ועל הארץ המובטחת לזרעו, בה יקימו את חברת המופת האנושית – “כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה’ לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה’ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו” (בראשית יח יט). נתינת התורה, לעומת זאת, אינה מוזכרת בכל חומש בראשית, ואף לא בתחילת חומש שמות כאשר ה’ מבטיח לגאול את בני ישראל ממצרים, מלבד רמז מסוים למשה, באמרו “תעבדון את הא-להים על ההר הזה”. זה לא משום שהתורה אינה חיינו ואורח ימינו, חלילה, אלא משום שהתורה היא הצורה המעשית של קיום הקשר בינינו לבין בורא עולם. אך הקשר עצמו, התוכן, המהות של הברית – הוא הבטחת הארץ לזרע אברהם, יצחק ויעקב.
הנביאים דימו את הקשר בינינו לבין ה’ כקשר שבין בעל לאשה, אז ארשה לעצמי להשתמש בדימוי כדי לשבר את האוזן. בית אינו יכול להתקיים בלי שורה ארוכה של מטלות וחובות – מי מביא פרנסה, מי מגדל את הילדים, מי דואג לנקיון הבית, מי מבשל, מכבס וכן הלאה. מסכת כתובות דנה בחיובים של כל אחד מהצדדים. אולם נישואין הבנויים רק על חובות וזכויות – אין להם קיום. חייב להיות קשר פנימי, קשר מהותי בין הבעל לאשה, ואחר שקיים הקשר – החובות והזכויות נובעות ממנו, וקיומן הוא קריטי לקיום הבית. אחר שנעשינו לעם, התורה היא חוקת האומה ועלינו לשקוד עליה כדי לעבוד את בוראנו על הצד הטוב ביותר. אולם מהות הקשר הוא עצם הברית, והברית נכרתה עם אברהם אבינו וזרעו.
מהו תוכן הברית? רבים ישיבו, כי מדובר בכריתת הערלה, אולם עיון בפסוקים מלמד שאין הדבר כן. נקרא את הפסוקים (יז ד-ח) –
“אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם. וְלֹא־יִקָּרֵ֥א עוֹ֛ד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ. וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ. וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽא-לֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ. וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵא-לֹהִֽים”.
זהו תוכן הברית – שה’ יהיה לנו לא-להים ונחיה לפניו בארץ כנען, אותה ינחיל לאברהם ולזרעו. כעת עוברת התורה לחלק שלנו בברית (שם י-יא) –
“זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר. וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם”.
ראוי לשים לב למונח ‘אות ברית’. מילת הערלה אינה אלא אות, סימן, לתוכן של היותנו עבדי ה’ ושל הברית שכרת עמנו לתת לנו את הארץ שנעמוד בה לפניו. ומבאר המלבי”ם על הפסוק כיצד יהיה זה לאות –
“עתה יפרש איך שהיא אות ברית, שמה שתמול את הבשר שהוא האבר שעליו הערלה ותסירו הערלה ממנו זה יהיה אות הברית, אם במה שהרושם הזה נראה וגלוי לכל ובו יזכרו כל בעלי הברית את הברית אשר כרת ה’ עמהם, אם במה שדרך עבדי המלך להיות להם חותם וכבלא דעבדא לאות שהם עבדים, וכן המילה חותם ההכנעה והשעבוד לאל עולם, ואם במה שבזה יתאחדו כל בעלי הברית להיות לגוי אחד בארץ ניכרים באות ברית כי הם כולם עבדי אל אחד, וכ”ז נכלל במ”ש ביני וביניכם”.
נמצאנו למדים, כי היסוד לכל קיומנו כאומה היא הברית שכרתנו עם בורא עולם על ירושת הארץ, ועל זה אמרה הגמרא, שכרתנו שלוש עשרה בריתות. תורתנו הקדושה, עליה כרתנו שלוש בריתות עם בורא עולם, היא צורת הקיום המעשי של הברית הזאת לדורות עולם, ואילו  מילת הערלה היא האות לקיום הברית.
בימים אלו, בהם מכחישי הברית רודפים את לומדי התורה הקדושה ומנסים לכפות עליהם אורח חיים המנוגד לקיום הברית, ראוי במיוחד לשנן את היסודות הללו. ואנחנו, קהל יראי ה’, חייבים לדעת, שלצד ההתנגדות הנחרצת לנסיונות החילון וכפית הגיוס לצבא המתנהל בניגוד גמור לצורת החיים התורנית אליה אנו מחויבים – אל לנו לשכוח, שמהות הברית היא אכן ירושת הארץ לזרע אברהם הדבקים בדרך ה’. על-כן מחובתנו לא רק להתנגד למתווה הקיים, שנועד לבולל אותנו בחברה החילונית, אלא להעמיד צורה מתוקנת של מדינה על-פי תורה עם צבא על-פי תורה, אשר רק יוקיר ויעריך את התורה ואת לומדיה ויעמיד את נאמני הברית עם ה’ בראשו כדי להנחיל ערכים תורניים אמיתיים בקרב כל החיילים ומכח זה לנחול את הארץ ולמגר את האויבים הקמים עלינו לכלותנו.
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או