א-להי השמים וא-להי הארץ – דווקא בארץ ישראל

טורו של יהודה אפשטיין לפר’ חיי שרה:

אברהם אבינו זקן בא בימים, והוא רוצה להשיא לבנו אשה כדי שהבשורה האדירה שהביא לעולם האלילי שחי בתוכו  לא תתמסמס ותאבד. על-אף הנפש אשר עשו בחרן – כל אותם אנשים שנספחו לבית אברהם ולמדו ממנו את אמונת היחוד ואת דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט, אברהם הבין מתוך ההבטחה, הברית והשבועה שנשבע לו ה’, כי חפץ ה’ בזרע מסוים, בעם שיישא את הבשורה לאורך ההיסטוריה. רק כך תבוא האנושות על תיקונה, רק כך תשמר הברית בכל העיקולים והפיתולים של ההיסטוריה האנושית. ובאמת, כאשר חושבים על כל אותם נפשות אשר עשו בחרן, וכדברי הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א, בתארו את מפעלו החינוכי של אברהם אבינו – “היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה” – כאשר חושבים על כך, עולה התמיהה, להיכן נעלמו כל אותם אלפים ורבבות? מדוע איננו פוגשים אותם בשום מקום – לא בירידה למצרים, לא בחזרה לארץ, כאילו ירדו לתהום הנשיה. לא זכורה לי בחז”ל התיחסות לשאלה זו, אולם מאד יתכן, וההסבר לכך טמון בעובדה, ולפיה בשורת היחוד והאמונה בא-להי האמת והצדק, החסד והרחמים, הא-ל שאינו נושא פנים ואינו לוקח שוחד ודורש מהאדם להשתעבד לערכיו ולמושגיו, בניגוד לאלילים שנתפרים על-פי מידת הצורך האנושי והתאוות המתעוררות בקרב בני התמותה – הבשורה הזאת כבדה מדי לשאת עבור מי שאינו מסור אליה בכל לבו ונפשו, ולכן הם נטשו בשלב כלשהו כאשר ראו את המחיר הכרוך בהיצמדות לאמת ושבו לסורם. ה’ הטוב – ביודעו את הנטל הכבד הכרוך בחיים לאור הדרך שהתווה – בחר באברהם שיקים זרע ואומה שתישא את הבשורה. רק כך יוכלו לעמוד בנסיונות החיים לאורך הדורות, ולשם כך שידד את מערכות הטבע ונתן לאברהם זרע שימשיך את דרכו. וכן מפורש בפרשה שעברה (יחי ח-יט) – “וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ. כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה’ לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה’ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו”.
כעת מחפש אברהם אשה ליצחק שתצטרף לבשורה, ליעוד הנעלה. היא לא יכולה לבוא מארץ כנען, שאת תושביה החוטאים מוטל על זרעו לרשת. מאידך, הוא לא יכול לשלוח את יצחק לחוץ לארץ, כי בשורת היחוד חייבת להתקיים בארץ בה בחר להשכין שכינתו. על כן נשלח העבד לחרן להביא משם אשה שתצטרף לבית אברהם. בשלחו את העבד, אומר אברהם (כד ג) – “וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּה’ אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽא-לֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ”. אולם כאשר העבד שואל אותו אם ישיב את יצחק לחרן במדה ולא תאבה האשה לבוא אחריו, אברהם שולל את האפשרות הזאת תוך שהוא מגולל את מסעו משם באמרו (פסוק ז) – “ה’ אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֘ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם”. ניכר ההבדל בין הלשון לעיל – “א-להי השמים והארץ” ללשון כאן – “א-להי השמים” בלא “א-להי הארץ”, והפרשנים נדרשו להסבירו.
רש”י מסביר בפסוק ז – “אמר לו – עכשיו הוא א-להי השמים וא-להי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה א-להי השמים ולא א-להי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ”. אילולא אמר זאת רש”י הקדוש, לא היינו מעיזים להעלות זאת על דל שפתנו – כל עוד ה’ לא מתגלה כאן בארץ, אין משמעות לא-להותו אלא בשמים. הרמב”ן מבאר ביתר פרוט (בפסוק ג) – “א-להי השמים וא-להי הארץ – הקדוש ברוך הוא יקרא ‘א-להי ארץ ישראל’, כדכתיב (מלכים ב יז כו) – ‘לא ידעו את משפט א-להי הארץ’, וכתוב (דברי הימים ב לב יט) – ‘וידברו אל א-להי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ’. ויש בזה סוד עוד אכתבנו בעזרת השם (עיין ויקרא יח כה). אבל בפסוק (ז) ‘לקחני מבית אבי’ לא נאמר בו ‘א-להי הארץ’, כי היה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו (כתובות קי ב) – הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר (שמואל א כו יט) – ‘כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים'”.
הדברים מבהילים! כל עוד ה’ אינו מתגלה כאן, כביכול אינו א-להים, כביכול אינו שליט ותקיף ובעל הכחות כולם. ובפסוק שהפנה אליו בויקרא כתב הרמב”ן בפרוש – “סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) ‘בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים’ וגו’ ‘כי חלק ה’ עמו’ וגו’. והענין, כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט) ‘אשר חלק ה’ א-להיך אותם לכל העמים’, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם… והנה השם הנכבד הוא א-להי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה’ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) ‘והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ’, וכתיב (ירמיה יא ד) ‘והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לא-להים’, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל”.
ירושת הארץ והשכנת שכינתו בה היא שמנכיחה את ה’ במציאות, היא שהופכת אותו מא-להי השמים בלבד, מישות ערטילאית שאינה מעורבת בעולמם של בני אדם  ל’א-להי השמים וא-להי הארץ’, להיות שליט בעולמו. הברית שלנו על ירושת הארץ – היא שמורה על יחוד ה’ ושליטתו בעולם, וכן כתב המלבי”ם על הפסוק לעיל (ג) – “כי ע”י מצות המילה נעשה א-להי הארץ, שזה היה כריתת הברית להיות לך לא-להים”.
כשדנים על מצות ישוב ארץ ישראל ועל כיבוש הארץ לזרעו של אברהם מידי אויביו, הסוגיה אינה סוגיה של בטחון, של ‘פירוז הרצועה’, של ‘פירוק החמאס מנשקו’, של כל מיני ביטויים חסרי כל משמעות פנימית שמנסים להלעיט עלינו כדי להשכיח מאתנו את היעוד הגדול. הסוגיה האחת והיחידה היא האם ה’ הוא א-להי הארץ, או שמא, חלילה, עזב אותנו לאנחות. כשאנחנו נמנעים מלהכריז על המלחמה כעל מלחמתו של א-להי ישראל, האויב מכריז על מבול אל-אקצה וכופה עלינו את המציאות שנסינו לברוח ממנה. גם הנסיון הנוכחי למסמס את מהות המאבק ולהגיע להסדר מפוקפק – לא יצלח. וככל שנתעשת ונבין בעצמנו על מה אנחנו נלחמים כאן, יגבר הסיכוי למנוע את האסון הבא…

 

Don’t Fear Mamdani!

Republished with permission:

Hashem Is Our Only King

Many people are feeling uneasy about the results of the election for Mayor of New York. Just hours after the results were announced, there were already several anti-Semitic incidents. Rahmana li’slan.

In moments like these, we must remember a fundamental truth: no matter what circumstances we find ourselves in, Hashem is always our loving Father. He is controlling every detail that happens every second of every day. Our King does not get elected. Our King does not change every four years. He was, He is, and He always will be the One and only power directing the fate of every individual and every nation.

Shlomo HaMelech says in Mishle, פַּלְגֵי־מַיִם לֵב־מֶלֶךְ בְּיַד־יְהוָה עַל־כָּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ. “The heart of a king is like streams of water in the hand of Hashem—wherever He desires, He directs it.”

The Midrash explains: just like water in a bowl can be tilted effortlessly in any direction, so too the heart of every leader is in the hands of Hashem, and He tilts it exactly as He wills. Whatever Hashem wants to happen, He brings about through the leader.

The Malbim there adds a deeper insight: ordinary people are given free will, but a ruler—who has power over multitudes—cannot be allowed unrestricted free will, or he could cause great harm(in general no one can use their free will to affect another person unless Hashem wills it). Therefore, once someone ascends to leadership, Hashem limits his free will and uses him as an instrument to carry out His plan.

That is why throughout history, there were leaders believed to be lovers of the Jewish people who suddenly acted with cruelty. And there were others who were assumed to be our enemies, who turned out to be our greatest allies. Once they come into power, they are governed entirely by Hashem’s plan. Whatever He wants for Am Yisrael—that is exactly what will unfold.

It does not matter who the leader is. Everything depends on our actions. The Gemara teaches that when Achashverosh gave his ring to Haman, that act brought about more teshuvah among the Jewish people than all the Nevi’im throughout history combined. Sometimes Hashem places a leader over us to awaken us, to push us toward teshuvah, to strengthen our emunah, or to remind us that only He controls the world.

So the real question is:
Are we going to trust in Hashem, or in the headlines?
Are we going to believe that Hashem determines our destiny, or that our lives are in the hands of politicians?

Yes, Jewish history contains painful chapters. But none of those harsh events ever came because of what a leader wanted. They were all expressions of Hashem’s will—and even the difficult decrees came from His love. Like a doctor who administers a painful injection to heal the patient, Hashem sometimes gives us challenges for our ultimate benefit.

Everything He does is the absolute best for us. Always. We have been under Hashem’s watch, we are under His watch, and we will forever remain under His loving watch.

The best thing we can do is strengthen our belief that there is nothing in the world besides Him, and strive to be the best servants of Hashem we can be. It is always our deeds and our tefillot that determine how Hashem guides the world.

Baruch Hashem, we have a loving Father watching over us at every moment. That knowledge alone should give us the greatest sense of peace and strength.

הרב משה מלוביצקי שליט”א: הגאולה היא מעריכית

קוראים יקרים שימו לב – המאמר היום הוא מאמר אורח של ידידי ורעי, הרב משה מלוביצקי, מראשי אגודת ‘קדושת ציון’.

דבר ה’ אל מול קציני סדום (ראה ישעיה א י)

יום שני, י”ט מרחשון התשפ”ו
ידועים דברי רבי חייא רבה בירושלמי (ברכות פ”א ה”א), שגאולתן של ישראל דומה לאילת השחר – בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.
גם בתלמודנו הבבלי אנו מוצאים את ההבנה הזו, ולפיה הגאולה היא תהליך מרובה שלבים, תהליך שמוביל ממעבה חשכת ליל הגלות עד לעוצם אור יום הגאולה השלמה. תפילת העמידה של ימות החול, תפילת ‘שמונה עשרה’ מיוסדת ומבוססת על אותו תהליך, כפי שנצפה והועד בנו מפי קורא הדורות מראש על ידי עבדיו הנביאים, וכמו שמבואר במסכת מגילה (יז:) – “ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים, דכתיב (יחזקאל לו ח) ‘ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא’. וכיון שנתקבצו גליות – נעשה דין ברשעים, שנאמר (ישעיה א כה) ‘ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך’, וכתיב ‘ואשיבה שופטיך כבראשונה’, וכיון שנעשה דין מן הרשעים – כלו הפושעים, וכולל זדים עמהם, שנאמר ‘ושבר פושעים וחטאים יחדיו’, וכיון שכלו הפושעים – מתרוממת קרן צדיקים, דכתיב (תהילים עה יא) ‘וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק’ וכו’, והיכן מתרוממת קרנם – בירושלים, שנאמר (תהילים קכב ו) ‘שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך’, וכיון שנבנית ירושלים – בא דוד, שנאמר (הושע ג ה) ‘אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ א-להיהם’.
מאמרי חז”ל הללו מאירים את עיני המחכים לגאולה, ומעניקים בידינו את היכולת להביט נכונה אל המציאות הגאולית הא-להית המתרקמת לנגד עינינו, כאשר מזה למעלה ממאה שנים החלו הרי ישראל לתת ענפיהם ולשאת פרים, ואכן מיד לאחר מכן התממשה ההבטחה הא-להית לקבץ גלויותינו, והנה אנו ניצבים בפני השלב הבא של הגאולה – השלב שבו נעשה דין ברשעים, נכרתים שופטי ויועצי הרשע, ומפנים מקומם לשופטי הצדק הנאמנים לתורתנו הקדושה.
כמה אומללים הם אלה, שתורת הגאולה שלהם בנויה אך ורק על מה שלמדו בהיותם ילדים רכים, יונקים בפה פעור את תורת מלמד התינוקות, שאף הוא עצמו השלים את צמיחתו ואת שיעור קומתו הרוחנית והתורנית בימי ילדותו המוקדמים. בעולמם יש תבנית אחת של גאולה, גאולה שמגיעה כמו הבזק אור ששוטף ומאיר את העולם כולו בבת אחת ומוציא את היהודים השפופים במיידאנק והנידחים בויליאמסבורג, נוטלם על כנפי נשרים ומטילם לארץ הקודש.
בתפיסת עולמם, כל עוד התרחיש הזה אינו מתרחש, אנו נמצאים בעיצומה של הגלות, בדיוק כמו זקנינו המושלכים לאש הקרימטריום באושוויץ.
כמה מאושרים אלה שרואים בגאולתן של ישראל, מלווים בהתרגשות כל צעד נוסף אל הגאולה, ושואבים כוחות להמשך המסע, כאשר הם כבר רואים את קצו לנגד עיניהם.
ובכל זאת, שלבים יש במסע הגאולה, שהם קשים מנשוא. לראות את סדום קמה וגם ניצבה למול עינינו, עם אותם מאפיינים – רוע, אכזריות, חוצפה, צביעות, דיבור בשם החוק והצדק כדי לרדוף את החוק הצדק והמוסר עד חרמה ולעוותם ולהשפילם עד עפר, חוסר הבושה הקולקטיבי, והפיכת האדם לחיה דו-רגלית אכזרית חכמה להרע, עם שינוי אחד, שהפעם אין בה בסדום המודרנית אפילו לוט אחד.
רגעים יש, שהם קשים מנשוא, רגעים בהם האדם פונה באלם קול לא-להי השמים והארץ, תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו. ידעתי אבי וא-להי, ידעתי וגם ראיתי כי אתה מוליך את עולמך אל התיקון הגמור והגאולה השלמה, אולם ידעת אתה, כי כשל כבר כח הסבל, עד מתי אראה בבלע רשע צדיק ממנו, אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, כל צורריהם יפיחו בהם, ידברו בגאוה ובוז על קדוש ישראל ועל עמו, ואתה ה’ עד מתי תראה ותחריש. ואמנם אתה א-ל ולא איש ורב כוחך לסבול, אבל מה אנו ומה חיינו ומה כוחנו כי ניחל, ומה קצנו כי נאריך נפשנו עד שתזכור.
אולם אם נתבונן בלשונו של רבי חייא רבא, נוכל להתחזק בהשימנו אל ליבנו, כי לעולם תמשיך הגאולה להתנוצץ זעיר שם זעיר שם, לא לנצח תתגבר קמעא קמעא, שפתיו ברור מללו: ‘כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת’. עם התקדמות הגאולה היא תחיש פעמיה, עד ארגיעה לשון שקר. הנה אנו מתיצבים ורואים בקרוב מאוד את שבר הפושעים יחדיו. יש במה להתחזק.
כעין זה אנו מוצאים במאמר חז”ל במסכת יומא (עז:) – “אמר ר’ פנחס משום רב הונא צפוראה, מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה דומה לקרני חגבים, כיון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי, כיון שהגיע לאולם נעשה כחוט של ערב, כיון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן וכו’, מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד, כיון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף”.
לא לנצח תשמר מגמת ההתקדמות האיטית, עקב בצד אגודל, כהרף עין הופכת הגאולה פניה, מפי פך קטן היא נעשית במהרה נחל שוטף, נחל ששוטף ומנקה את העולם, וסוחף את כל הרוע למצולות ים, במקום אשר לא יזכרו ולא יעלו עוד על לב לעולם.
אשרי המחכה ויגיע ויבקעו עליו שחרייך.