ישמח צדיק כי חזה נקם – ויאמר: אך יש אלהים שופטים בארץ
חשבון נפש פנימי
יום ראשון, ג’ כסלו התשפ”ו
פסק הדין בענין ישיבת פוניבז’ מחייב התבוננות פנימית של ציבור היראים מכמה היבטים, וראוי שיעשה בלי משוא פנים מתוך חתירה לאמת התורנית. איני מתכוון להתיחס כאן לסכסוך הירושה הידוע, אלא למקום אליו הגענו, בו שופט חילוני – ולא סתם חילוני, אלא אדם ששנה ופירש, שגם התואר ‘תינוק שנשבה’ שנאמר כלימוד זכות על אחינו התועים קשה להולמו – אדם כזה מכריע בגורלה של ספינת הדגל של עולם הישיבות, אחר שלא יכלו לנהל את הסכסוך בדין תורה. המציאות הזו מקוממת במיוחד בשעה שציבור היראים נתון למתקפה קשה מצד מערכות ה’חוק’ החילוניות, ותחת להעמיד מערכת תורנית חילופית, המבוססת על ערכי הצדקה והמשפט, על ערכי הצדק המוחלט המגולם בתורתנו הקדושה, בדרך לכינון ממלכת התורה שתחלוש על כלל האומה – תחת זאת אנחנו נזקקים לשופט חילוני שכל מציאותו היא הרמת יד בתורת משה כדי להכריע במריבות שלנו, וכדי בזיון וקצף!
אולי פשוט התרגלנו לשלטון החילוני, למערכת המשפט העקומה, להגמוניה של האליטות המושחתות, ואנחנו אמנם יודעים למחות ולזעוק, אבל אף אחד לא באמת מנסה להעמיד מערכת תורנית כאלטרנטיבה, ואנחנו נסמכים בסופו של דבר על המערכת הנוכחית, וכמס שפתיים זועקים על העוולות שהם עושים לנו. אכן, הגיע הזמן לבוא עם בשורה לעם שבשדות, בשורה של תורת חיים שמעמידה מערכת משפטית על-פי הגמרא, הרמב”ם והשולחן ערוך, אשר תוכח כמערכת הנכונה והיעילה ביותר גם בעולם המודרני, הטכנולוגי והמשוכלל בו אנו חיים.
תופעה נוספת שראינו בעקבות פרסום הפסק, הוא שכל הרגשות הלאומיים שדוכאו לאור השקפת העולם הגלותית – התפרצו לפתע לנוכח ה’נצחון’ בחסות המשפט החילוני. ‘ישמח צדיק כי חזה נקם’ שרו בחורי ישיבות, אשר נקמה באויב הערבי חשובה בעיניהם כרגש לאומי הנוגד את התורה. אלו הבזים לתרועות נצחון על חיסול אויבי ישראל, ומקפידים בדקדקנות שלא לכתוב ‘כוחותינו’, כי לנו אין חלק ונחלה במאבק שבין ‘הציונים’ לערבים, אלו הרואים בלאומיות מילה מגונה מצד עצמה – לפתע התמלאו רגשות לאומיים על זה ש’הצד שלהם’ ניצח, בעוד ‘הצד השני’ הובס. [ואיני בא לנקוט פה צד בויכוח, כי התוצאה היתה זהה אילו השופט פורק העול היה מזכה את הצד שכנגד].
אין זאת אלא, שהרגש הלאומי מוטבע באדם, והתורה הקדושה רואה בו ערך נעלה, ובלבד שיוגדר כרצון התורה. אכן, אומה אנחנו ולא יחידים, אלא שבניגוד לאומות העולם המוגדרות על-ידי ארץ, שפה, פולקלור משותף וכדומה – המגדיר הלאומי שלנו הוא הברית עם בורא עולם, שהתורה היא הביטוי המעשי שלה במציאות. מכח לאומיות קדושה זו נבחרה לנו ארץ, בה נקיים את הברית, וניתנו לנו כל התכונות של אומה. אך כאשר בתגובה לנסיון החילוני להפוך אותנו לאומה ככל האומות, אנחנו בורחים מכל מושג הלאומיות במקום לאמץ את הלאומיות התורנית האמיתית – הטבע האנושי תובע את שלו, וזה מתפרץ במקומות בזויים, עד שאלו שרים ‘ישמח צדיק כי חזה נקם’ (טוב שלא המשיכו את הפסוק הבא – ‘… כי יש א-להים שופטים בארץ’…), ואלו שרים ‘ברוך הוא… שהבדילנו מן השונאים’, וכל אחד מבטא את הלאומיות שלו באמצעות קבוצה מצומצמת, כאילו ההיסטוריה היהודית מסתכמת בקרב על גבעת הישיבה. מה שראינו בפוניבז’ ראינו גם בגור ובעוד מקומות, בהם כל הרגשות הלאומיים התפרצו במקומות הלא נכונים, אחר שדוכאו במשך שנים, במקום לנתב אותם למקום הנכון.
אכן, קהל היראים מחויב בחשבון נפש עמוק, אך אי אפשר לסיים בלי תקוה. לכאורה הפסק אמור להביא להיפרדות ולהקמת ישיבה נוספת אי שם בארצנו הקדושה. אולי כשתשכך המריבה, ימצאו שני הצדדים פנאי לעסוק במה שחשוב באמת, בלימוד תורה לשמה ומתוך מגמה להעמיד את משפט התורה בארצנו, מתוך מגמה להעמיד את הלאומיות היהודית האמיתית של עם ה’ כאלטרנטיבה לציונות החילונית, שפשטה את הרגל וסיימה את דרכה. העם שבשדות מייחל לבשורה שתבוא מהציבור החרדי, ומי יודע – כשם שאת מדינת ישראל הקים ה’ באמצעות אנשים, שלא היינו מאמינים שיזכו להגשים את החלום של שיבת ציון, כך גם עכשיו – אולי דווקא השופט פורק העול יסמן את הדרך להקמת הקומה הרוחנית של האומה, להפחת הרוח בעצמות שכבר אינן יבשות, בדרך לכינון מלכות התורה בארצנו.
השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או
