Rabbi Hirsch Against the Cursedian Doctrine of Inexorable Human Depravity
On the famous passuk, Bereishis 6:5:
יצר – לדאבוננו, הרבה רגילים לתרגם את ״יצר״ כ״דחף״, כאילו יש כח באדם המזרז ודוחף אותו לעשות רע. זהו המקור לאותה שיטה המייאשת לבות בני אדם, שהיא אחד מעיקרי ״דת״ גדולה: שהכח הרע אוחז את האדם בכחו, ושניתן להנצל ממנו רק בזכות אמונה מסוימת. כך נשזרת תיבת ״יצר״ בחבל שקר, הכובל את האנושות וסותם את פיה. אך אין לך דבר בעולם היכול להיות רחוק מדעה זו, מאשר עצם תיבת ״יצר״.ראשית, השורש ״יצר״ אינו מציין כפייה, אלא נתינת צורה. אך ״יֵצֶר״ לא בא בצורת פעיל אלא בצורת פעול; הוא אינו מציין את נותן הצורה, אלא את מקבל הצורה. משום כך, אם נאמר ששורש ״יצר״ שווה במשמעותו עם ״לזרז״ או ״לדחוף״, לא תהיה משמעות יֵצֶר ״הכח המזרז והדוחף את האדם״, אלא מעשי האדם הכפויים. אלא ברור שיחס ה״יֵצֶר״ אל ה״יוצר״ הוא כיחס שבין היצירה לבין יוצרה: ״וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ״ (ישעיהו כט, טז). היצר משועבד ליוצר, כחומר ביד היוצר. ו״יצר מחשבות לבנו״ הם ה״יצירות״ של מחשבותינו.לב האדם הוא ״חושב מחשבות״, כמו האורג שאורג ״מעשה חושב״ (משמעותו הבסיסית של ״חשב״ היא לחבר ולאחד, כדוגמת ״חשב האפוד״ [שמות כח, כח]). חומר הגלם מסור ביד הלב; כל התכונות – הטובות והרעות – מסורות בידיו כחומר ביד היוצר, ומוטל עליו לחבר אותן וליצור מהן ״צורות״, הווי אומר: את מחשבותינו ורעיונותינו. ״צורות״ אלה הן ״יצר מחשבות הלב״, הצורות שנארגו על ידי הלב.בידינו לצור את החומר שהופקד בידינו, בכל צורה שנחפוץ. אך ה׳ נתן לנו באותו הזמן את הדוגמא שמצפים מאתנו ללכת בעקבותיה. אם נלך אחרי דוגמא זו – הכל טוב. ה״חושב״ (היינו ״האורג״) צריך שכל מיני החוטים וכל הצבעים יהיו בהשג ידו, הוא אינו יכול לוותר על אחד מהם. אם השימוש הוא במקום הנכון ובדרך הנכונה, הכל טוב.נכון אמנם שהאדם נמשך אחר יצר לבו – היצירות של לבו. לבו מייצר רעיון, הוא מעלה בדמיונו מה יש בכחו להשיג, ורעיון זה מושך אותו להגיע למטרתו. אך האדם עצמו הוא שיצר ״יצר״ זה. אם הוא יצר רעיון טוב – הרי הוא שואף אל הטוב, ואם לאו – ההיפך הוא הנכון. (״יצר״ שווה במשמעותו למילה היוונית ״אידיאה״: צורה או תמונה.) משום כך, הרעיונות הנוצרים בלב נקראים ״יצורים״, בצורת פעול מובהקת: ״וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם״ (איוב יז, ז). וכך קרא דוד לשמחתם של העם להתנדב: ״יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ״. וזו הייתה תפילת דוד: ״שָׁמְרָה־זֹּאת לְעוֹלָם״ – שמור לעולם את השִׂמְחָה שבה הם מתנדבים. תהיה שמחה זו תמיד ״לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ״ (דברי הימים א כט, יז–יח) – יהי רצון מלפניך שמחשבת לבב עמך תיצור תמיד החלטה זו להתנדב.