Month: September 2025 – י׳ באלול תשפ״ה

לנתק את הטלפון וללמוד

ציטוט מספר “אשר יצוה” עמ’ 73 בשם הגר”ח גריינימן זצ”ל:

בגמרא אמרו שישיבת כרכים קשה, והיום הטלפון עשה את כל העולם כולו לכרך אחד, ואין לאן לברוח ממנו, אין לנו מושג כמה מן השקט של בן אדם זה לקח, כאשר יש לאדם שקט הוא יכול ללמוד בשעה, יותר ממה שהוא יכול ללמוד בעשר שעות רגילות.

מושג ‘אלו ואלו דברי אלהים חיים’ – מה זה אומר בדיוק

ציטוט מהגאון הרב הרשל שכטר (בתרגום של קלוד, הובא בעבר כאן):

התלמוד, כמו גם ספרות רבנית מאוחרת יותר, מלא במחלוקות הלכתיות. ההלכה נאלצת להכריע איזו דעה יש לנהוג על פיה. האם עלינו להניח שהדעה הדחויה טעתה והייתה פשוט שגויה? הגמרא (עירובין יג:) אומרת לגבי המחלוקות הרבות בין בית שמאי ובית הלל כי, “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” – שתי הדעות הן דברי אל חי. למרות שברוב המקרים המכריע לא קיבלנו את דעות בית שמאי, זה לא אומר שהם טעו; מי שמבלה זמן בלימוד דעות בית שמאי מקיים מצוות תלמוד תורה. בית שמאי גם הם ביססו את דעותיהם על המידות שהתורה נדרשת בהן; הם הלכו על פי העקרונות והכללים של התורה שבעל פה, רק שהגיעו למסקנה שונה מבית הלל. לכן לימוד דעותיהם יהווה גם קיום נכון של מצוות תלמוד תורה. אם להשתמש בטרמינולוגיה של רב סולובייצ’יק, גם דעותיהם מהוות “חפצא של תורה”.

הריטב”א (שם) מסביר כדלקמן: כאשר משה רבינו היה בהר סיני וקיבל את התורה מהשם, הוא שאל את ריבונו של עולם מה יהיה הדין במקרים שונים, ובחלקם הקדוש ברוך הוא אמר לו שהדין אסור, בחלקם הוא אמר למשה מותר, ובחלקם הקדוש ברוך הוא אמר לו שבמקרה יש יסודות של איסור ויסודות של היתר והוא משאיר את העניין לתלמידי חכמים של כל דור לקבוע האם – לפי נקודת מבטם – יסודות האיסור עולים על יסודות ההיתר, או להיפך; ומכיוון שלאנשים שונים נקודות מבט שונות למרות שהם מסתכלים על אותו הדבר, יותר מאחד יכול להיות צודק. זה משמעות הרעיון ש”אלו ואלו דברי אלוהים חיים.”

מושג זה לא תמיד חל בכל המקרים. רש”י ותוספות (כתובות נז.) מציינים כי לעיתים עלינו להניח שאחת הדעות שגויה בבירור. לפעמים אנו רואים מחלוקת בין הפוסקים המאוחרים כאשר מאחת הדעות פשוט נתעלמה קטע בגמרא, או לפעמים אפילו מפסוק מפורש בחומש. במקרה כזה כמובן לא נחיל את הרעיון של אלו ואלו.

גם כאשר אנו כן מחילים “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” זה לא אומר שהלכה למעשה יש לאדם הזכות לנהוג על פי איזו דעה שהוא רוצה. ההצהרה המקורית בגמרא לגבי אלו ואלו הייתה בנוגע למחלוקות הרבות בין בית שמאי ובית הלל ובכל זאת הגמרא (ברכות לו:) אומרת ש”בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה”, כלומר אנו מתעלמים לחלוטין מדעות בית שמאי בנוגע לפסק הלכה, ובשונה מדעות מיעוט אחרות שגם הן לא התקבלו, אנו אפילו לא רואים את דעות בית שמאי כיוצרות אפילו ספק הקל ביותר (ספק כל דהו). לגבי הלכות אבלות וערלה בחוץ לארץ, גם כאשר עוסקים בעניין דאורייתא, ההלכה אומרת שבנוכחות כל ספק קל אנו דנים להקל, גם אם הסתברות הספק אינה מתקרבת ל-50%. דעת מיעוט שלא התקבלה מהווה ספק קל. אבל מכיוון שנמנו וגמרו נגד דעת בית שמאי, מתעלמים מהם לחלוטין הלכה למעשה. (ראה ספרי “בעקבי הצאן” סימן ל”ח להרחבה בנושא זה.)

…

גם במקרה שבו אנו כן מחילים “אלו ואלו”, למשל לגבי דעות בית שמאי, אסור לנהוג על פי דעתם. “אלו ואלו” פירושו שמי שמבלה זמן בהתעמקות בהבנת דעות בית שמאי מקיים מצוות תלמוד תורה, אך אין זה אומר שיש לכך השלכות הלכה למעשה.

המשך קריאה באתר תורה ווב כאן…

Houthi Chief Terrorist (and others) DEAD!

הודו לד’ כי טוב כי לעולם חסדו!

א הודו ליהוה כי טוב כי לעולם חסדו ב הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו ג הודו לאדני האדנים כי לעלם חסדו ד לעשה נפלאות גדלות לבדו כי לעולם חסדו ה לעשה השמים בתבונה כי לעולם חסדו ו לרקע הארץ על המים כי לעולם חסדו ז לעשה אורים גדלים כי לעולם חסדו ח את השמש לממשלת ביום כי לעולם חסדו ט את הירח וכוכבים לממשלות בלילה כי לעולם חסדו י למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו יא ויוצא ישראל מתוכם כי לעולם חסדו יב ביד חזקה ובזרוע נטויה כי לעולם חסדו יג לגזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו יד והעביר ישראל בתוכו כי לעולם חסדו טו ונער פרעה וחילו בים סוף כי לעולם חסדו טז למוליך עמו במדבר כי לעולם חסדו יז למכה מלכים גדלים כי לעולם חסדו יח ויהרג מלכים אדירים כי לעולם חסדו יט לסיחון מלך האמרי כי לעולם חסדו כ ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו כא ונתן ארצם לנחלה כי לעולם חסדו כב נחלה לישראל עבדו כי לעולם חסדו כג שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו כד ויפרקנו מצרינו כי לעולם חסדו כה נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו כו הודו לאל השמים כי לעולם חסדו

בשורת מותה של ‘ציונות’ אנטי-יהודית – יהודה אפשטיין

‘סופה של הציונות’ – ענין של מינוח…

יום שלישי, ט’ אלול התשפ”ה
בנסיון נואש להשאר רלוונטי בשיח הציבורי ולייצר כותרת דרמטית, מבשר לנו יאיר לפיד על כך, ש’נצחון של נתניהו בבחירות הקרובות יהיה סופה של הציונות’. לא פחות. ואמנם נכון הוא, שהעומק האינטלקטואלי של לפיד אינו מרשים במיוחד, וההבנה שלו בתהליכים היסטוריים שואף לאפס, אך המשפט שאמר הפעם אכן ראוי לבחינה מדוקדקת, משום שהוא מעמיד אותנו על יסוד חשוב, המחייב אותנו לדייק במינוח ולהבין על מה אנחנו מדברים. תחת סיסמאות חסרות תוכן, מוטב שנגדיר את המינוחים בהם אנחנו משתמשים כדי שנדע בדיוק מה עומד על כף המאזניים בשיח הציבורי.
‘ציונות’ היא אחד מאותם מושגים, אשר כל אחד נוטה להעניק לה משמעות אחרת, וכאשר אנו רוצים להעריך האם המושג קביל עלינו, אם לאו – עלינו להדרש קודם כל לשאלה מהי ציונות, ורק לאחר מכן לקבוע את הערכתנו כלפיה. כאשר מדברים על אהבת ציון וירושלים, על החיבור הבלתי-נפרד של היהודי לארץ-ישראל, אזי כל יהודי שלומד תורה, וביחוד כאשר הוא מתחבר לפרשיות חומש דברים שאנו בעיצומן – כל יהודי כזה חי ונושם ציונות כל רגע ורגע. במשך אלפיים שנות גלות, התחננו יהודים בערגה מארבע כנפות הארץ – ‘וחתזינה עינינו בשובך לציון ברחמים’. הייתה זו ציונות במיטבה, ציונות שהוכיחה את עצמה במשך כל אותן דורות ואשר לא נס לחה גם כאשר קהילות שלמות עלו על המוקד ולא ותרו על חלומם לשוב לציון ולחיות כאומה לפני ה’. ‘מפני חטאינו גלינו מארצנו’ – היה זה העונש הנורא ביותר, ואילו השיבה אליה היה החלום המתוק ביותר. “על נהרות בבל – שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון”.
כשיאיר לפיד מדבר על ‘סוף הציונות’ – לא על הציונות הזו הוא מדבר. יאיר לפיד מדבר על התפיסה הציונית כפי שבאה לידי ביטוי בקרב חלק מאנשי התנועה, אשר חרטה את שמה של ציון על דגלה, אולם כל כוונתם הייתה לנתק את עם ישראל ממורשתו ומיעודו. הציונות, לדידם, לא הייתה אלא כלי מדיני שנועד לקעקע את יחודנו כעם ה’ ולהמיר את תורת משה בלאומיות חלולה, שאין כל הבדל בינה ללאומיות של עמים אחרים. החוקר אלכס צייטלין טוען, כי “לא רק שהציונות היא לא המשך של היהדות, הציונות היא המרד הגדול ביהדות”.
בנימין זאב הרצל, אשר על יחסו ליהדות ניטשת מחלוקת עמוקה בקרב היסטוריונים והוגי דעות, כתב ספר בגרמנית בשם ‘Der Judensttat‘. ניתן היה לתרגם את שמו ל’המדינה היהודית’, אבל בפועל דאג מי שדאג, ששמו בעברית יהיה ‘מדינת היהודים’. ההבדל בין שני המושגים אינו סמנטי, הוא מבטא את כל הויכוח האידיאולוגי בישראל, הניטש בין החפצים במדינה יהודית אמיתית כרצון ה’ לבין אלו החפצים במדינת כל אזרחיה, אלא שהם מנסים להסוות את כוונתם האמיתית כאשר הם מדברים על יצור הכלאיים הסכיזופרני, אותו הם מכנים ‘מדינה יהודית-דמוקרטית’.
הדמוקרטיה המערבית, כידוע, אינה מכירה בהבדל שבין יהודי לגוי מבחינת מעמדו האזרחי, ומדינה דמוקרטית באמת חייבת להעניק שוויון זכויות לכל אזרחיה, ובכלל זה הזכות להפוך את ישראל לפלשתין דרך הקלפי בלי לירות כדור אחד. פרופסור מרדכי קרמניצר, איש שמאל קיצוני, ניסח זאת באופן חד וחותך – “אין דמוקרטיה שאינה מדינת כל אזרחיה”. הסתירה המובנית הזאת שבין מדינה יהודית למדינת היהודים, בין ציונות של ‘בחר ה’ בציון’ לבין המרד ביהדות שאלכס צייטלין מתאר, בין מערכת הערכים התורנית בכללותה לבין מושגי המערב הליברלי, הדמוקרטי, האתאיסטי – זוהי סתירה שעד כמה שינסו לברוח ממנה, היא תרדוף אחרינו, ונהיה חייבים להכריע בה אם חפצי חיים אנחנו.
כשיאיר לפיד מדבר על סופה של הציונות, הוא יודע, לשם שינוי, על מה הוא מדבר. הוא מדבר על סופו של המרד ביהדות. הוא מדבר על סופו של הנסיון ליצור עם חדש תחת עם ישראל המקורי, השורשי, אשר הורתו בברית עם האבות ולידתו במעמד הר סיני. לשיטתו, הוא צודק. זה לא כל-כך נתניהו האיש, אלא הציבור שעומד מאחוריו, אשר מבשר את קצו של המרד, את קצו של הנסיון הנואל להקים ישות כנענית בארץ-ישראל בעלת סממנים לאומיים של ארץ ושפה, אך מנותקת מהתורה והמצוות. יאיר לפיד רואה את בני הציונות החילונית עוזבים את הארץ, הוא רואה את חלומם ליצור כאן מדינה גויית דוברת עברית הולך ונמוג, והוא רואה כיצד האויב הערבי מזכיר לכל מי שניסה לשכוח, כי המאבק על הארץ כאן אינו סכסוך נדל”ן שניתן להגיע בו לפשרה, אלא הוא מאבק אמוני בין תורת ה’ לאיסלאם הרצחני, הבא להכחיש את דבר ה’ ביד אברהם – “גרש האמה הזאת את בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק” (בראשית כא י).
אכן, יאיר לפיד, כפי שאתה רואה את הציונות – היא באמת מגיעה אל קצה. ממילא לא היו לה חיי מדף ארוכים מדי, משום שברגע שהוקמה המדינה וכל המטרה הייתה להיות ‘מדינה נורמלית’ ככל המדינות, לא היה מדי הרבה הגיון לקיים אותה דווקא באטמוספרה הלוהטת של המזרח התיכון. וככל שעשן המשרפות של אושוויץ הולך ונעשה זכרון רחוק יותר, כך גוברת בקרב יצירי כפיה של הציונות החילונית המחשבה, ולפיה באמת יותר נח בלונדון ובפריז, באמסטרדם ובסן פרנסיסקו. השכנים כאן מסביב אינם מראים סימנים של השלמה עם קיומנו, וככל שעובר הזמן מתברר, כי הדרך היחידה לשרוד כאן הוא לשוב אל אותם שורשים, שה’ציונות’ של אלכס צייטלין ויאיר לפיד ראו בה מצע לברוח מהם.
אכן, זהו קצה של הציונות החילונית, של הלאומיות החלולה והזולה, שלא לומר הגזענית, שהרי בלי תורה ומצוות באמת אין טעם להיות יהודי ולהגדיר את המדינה כשייכת לבני הלאום היהודי. אך כאשר מדברים על הציונות האמיתית, המקורית, הציונות של הגשמת היעוד של נתינת ארץ ה’ לעמו לשם השכנת השכינה בתוכנו – דבריו של יאיר לפיד מרנינים במיוחד. וכאשר רואים את עם ה’ שב לבוראו ביתר שאת בשנתיים שחלפו מאז שהנוחבות הזכירו לנו על מה בעצם ניטש כאן המאבק – אפשר לחייך ולומר, כי אכן דבר ה’ ביד עבדיו יקום לעולם. “ותחזינה עינינו בשובך לציון – ברחמים!”.

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG