August 2025 - Page 19 of 21

קדושת ציון: ראיון עם הר”ח איינהורן שליט”א

August 5, 2025 – י״א באב תשפ״ה by Hyehudi

אנחנו חרדים, ארץ ישראל היא הלב שלנו, ואנחנו רוצים מדינה על פי תורה

לכנסים של הארגון החרדי “קדושת ציון” מגיעים אלפים ובכל זאת קשה לדעת כמה השיח הגאולי שהם מובילים הוא נחלת החברה החרדית. פחות מדברים על יום העצמאות, ויותר על ניסים ויום ירושלים | ריאיון

מנחם בן שחר
ב’ אב תשפ”ה – 18:32 27/07/2025

הרב חיים גר בירושלים, אברך חרדי ‘קלאסי’ וחבר הנהלת קדושת ציון, ארגון המאגד אוהבי ארץ ישראל מתוך הציבור החרדי. שאלנו אותו מה מביא אדם חרדי למהדרין לעסוק בנושאי ארץ ישראל וגאולה?

“כשלמדתי בישיבת בית מתתיהו התרחש הגירוש מגוש קטיף ומאז התחלתי להרגיש שייכות לנושאים של ‘עם ישראל’ כעם אחד. כך הבנתי שיש שקוראים לזה ‘לאומיים’. המגורים באופקים סייעו לי להבין בבירור את הסכנה הגדולה, והלכתי לעצרות תפילה גדולות שהיו לפני הגירוש, שם היה גם הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ”ל, שלימים נישאתי לנכדתו. בהמשך השנים הייתי אחראי על רכישת הספרים באוצר הספרים של הישיבה, וקראתי הרבה ספרים של גדולי ישראל – מכתבי החזון איש, החפץ חיים, ואפילו הרב שך ועוד, ונוכחתי לדעת שיש פער בין הכתוב לבין ההשקפה המקובלת. הבנתי שישנם דברים מהותיים וחשובים בתורה, שהוכנסו לאיזו מגרה צדדית בטענה שהם לא רלוונטיים”.

איזה נושאים למשל?

האם לחיות בתפיסה, בתודעה פרטית או בתודעה של עם? האם יש לנו חלק בגאולה? האם יש לנו אחריות על הגאולה? לכך שיש משמעות אדירה ומחייבת לכך שסוף סוף אחרי אלפיים שנה חזרנו הביתה, לקשר שלנו לכל מקום ומקום בארץ הקדושה הזאת.

איך באמת קורה שנושאים חשובים כל כך נדחקים הצידה?

מה שקורה זה שיש ויכוח באמת גדול ונוקב מאוד, איך להתייחס למצב היום שהוא מצב של דיעבד גדול. שיש מדינה ויש תפיסה לאומית אבל זה בידיים של לא שומרי תורה ומצוות, המערכת לא הולכת על פי האמונה. אנחנו לא מתעסקים עם הויכוח הזה, אלא מדברים על מה צריך להיות לכתחילה, הטענה שלנו היא, שזה אמור להיות מוסכם לחלוטין.

מה הרב זלמן נחמיה אמר על קדושת ציון?

הרב היה מאוד קשוב אלינו, לשאלות והתייעצויות, וגם התראיין באריכות. הוא חזר על דבריו כמה פעמים שיש חשיבות גדולה בעיסוק הזה, ו’זו מצווה גדולה’. הרב הדריך אותנו להיזהר לא לעשות ציבור נפרד, לא להיכנס למחלוקות. ואנחנו משתדלים מאוד ללכת כהדרכתו.

|להחליף את הקהילתיות בלאומיות של תורה

הרב חיים מספר כי הארגון החל לפעול לפני עשר שנים, בתאריך כ”ח באייר. יום ירושלים הוא היום של קדושת ציון. ציון הנס של מלחמת ששת הימים הוא יותר מקומי-עובדתי. התיישבה קבוצה של שבעה עשר אנשים, ישבו ודיברו על הנס הגדול והחליטו להוציא עלון חודשי ובו מאמרים בכיוון. לאט לאט גדלה רשימת התפוצה של כתובות דוא”ל, ובזכות תרומה של כמה אלפי שקלים החלו בהדפסת העלון וחלוקתו עד שהוא צמח לעוצמות של היום כאשר בסך הכל למעלה ממיליון גליונות מלאים בחומר איכותי על הקשר המעשי לארץ ישראל, ועל תהליך הגאולה הופצו בריכוזים החרדיים.

פעם בשנה מתקיים כינוס גדול, ביום ירושלים, וכן יש ימי סיורים, סיבובי שערים, ופעילויות במאחזים כמו הקמת פינות נוף שונות ‘רק מחוץ לגדר’, באזור גוש עציון, בנימין ושומרון. האהדה לארגון ניכרת גם בהיבט הכלכלי – מאות הוראות קבע קטנות מחזיקות את ‘קדושת ציון’ ומאפשרות את הפעילות. לכינוס האחרון הגיעו יותר מאלפיים איש מכל גווני הציבור החרדי, הפרסום לקראת הכנס נעשה בעלונים הקבועים בלבד.

אפיק פעולה נוסף של חברי ‘קדושת ציון’ – עידוד עלייה. פרסומים ופעילויות ושונות בקרב קהילות יהודים בחו”ל במטרה לעודד עלייה של יחידים או קהילות שלמות.

לכינוסים שלנו מגיעים אלפי יהודים מהציבור החרדי. אבל ההשפעה היא הרבה מעבר למי שבאים בפועל. אנחנו רואים בדיונים ויכוחים ודיבורים בישיבות, בכוללים, ובכל מקום בעצם, שזה בהחלט מתעורר. אי אפשר למחוק ולהתעלם מכך שהתורה כולה מלאה דיבורים על עם ישראל, ועל חשיבות ארץ ישראל. יש עכשיו במאה שערים גרפיטי: ‘מדינת הלכה = כפירה במלכות שמיים’. מישהו שם נבהל מהדיבורים שלנו על מה צריך לעשות עכשיו שיהיה לכתחילה.

אתם בעד לאומיות ונגד קהילתיות? אצל החרדים הקהילה חזקה.

לפעמים באמת הקהילתיות מחליפה את הלאומיות, וזה לא אמור להיות כך. היה בחור ישיבה שחזר מכינוס של קדושת ציון, וחבר מישיבת פוניבז’ עקץ אותו ‘נו, מה למדתם שם להרביץ לערבים’? והבחור ענה לו: ומה אתה למדת – להרביץ ליהודים?… כלומר, קבוצת ההתייחסות הפשוטה זה לחיות בתודעה של ‘אני יהודי, אני חלק מעם ישראל’ ולא ‘אני אשכנזי / חסידי / ליטאי / ספרדי’.

תודעת הלאומיות שלנו היא גדולה ויש בתוכה מקום להרבה שבטים וקהילות. בקדושת ציון יש חסידי סאטמר, כל הגוונים הליטאיים, ברסלב, גור מקהילות שונות, סלונים מקהילות שונות, שסניקים עם תלמידי הרב מאזוז – אצלנו כולם ממש ביחד וזה חידוש.

|הגאולה תלויה בשאלה אם החרדים ייקחו אחריות לאומית

אתם בעד ארץ ישראל, בעד לאומיות וקידום הגאולה, אז אולי אתם לא חרדים בכלל?

אנחנו חרדים לגמרי! וזה ניכר בדברים הבסיסיים – אין אצלנו לימוד זכות על הרשעים ונתינת לגיטימציה, או חיבור איתם, אנחנו לחלוטין בתוך החומות של הציבור החרדי, ומאמינים בזה, יש לנו רק טלפונים כשרים בלי וצפ, כי אנחנו חושבים שההכרעה החרדית בעניין יראת שמיים היא נכונה לגמרי, ובנין הקהילות, ועבודת השם. בכל זה אנחנו חרדים באופן מלא ומאמינים בזה.

אז מה היחס שלכם למדינה?

המדינה כפי שהיא היום זה לא הדיון שלנו, יש כל מיני דרכים איך להתייחס ועסקו בזה הרבה. אנחנו דנים במהות ומסתכלים קדימה – האם צריכה להיות מדינה יהודית לפי התורה?

לכאורה זה פשוט, לא?

לא כל כך, כי להיכנס לסוגיות לאומיות זו אחריות מאוד מאוד גדולה. לכאורה יותר נח להתחמק ולהתמקד במה שרגילים אבל זה לא עובד. אמרתי לאחד הקנאים: ‘אתה נלחם נגד הרכבת כי יהיו בה נוסעים לא צנועים ברחוב בר אילן, אבל מה עם רחוב יפו? הפקרתם אותו? אם הייתם אכפתיים על יפו, אולי הייתם מצליחים להציל את בר אילן. אם אנחנו מראש ‘מודה במקצת’ ואין לנו מה לומר בסוגיה הכללית – בסוף הרוחות שנושבות בציבור הכללי יגיעו גם אלינו, ולכן עדיף לחשוב בגדול בצורה לאומית כוללת.

החרדים לדעתך מסוגלים לקחת אחריות?

בוודאי שכן. אהבת ישראל לכל יהודי זה יש בהרבה קהילות חרדיות, ומזה צריך להתקדם גם לרגש ל’עם ישראל’ מה שברחוב נקרא לפעמים לאומי, להגיע לתחושת שייכות ואחריות.

הרב איינהורן מספר על אברך מארגון קדושת ציון שהגיע לכולל שלו ביום כ”ח באייר, ובצהריים הניח ‘משקה’ ורוגלעך בפינת קפה. שאלו אותו ‘האי מאי’, לכבוד מה? וסיפר להם שקרה לו נס גדול לפני כמה שנים, נסע כדרכו לביקור בחוות בשומרון, ואז מצידי הכביש קפצו מולו כמה מחבלים חמושים, וכמעט הרגו אותו, פתאום הופיע ג’יפ צבאי והרג בהם וברחו. החברים התפלאו איך לא שמעו על הסיפור הזה עד היום. ואז גילה להם: זה לא היה רק אני, זה היה כל העם היושב בציון, וזה לא היה כמה מחבלים אלא כל הצבאות של מדינות ערב, ולא היה רק ג’יפ אחד אלא כל צה”ל. ‘נו, אז בגלל שזה כולם – פחות צריך להודות או יותר’?

מה העמדה שלכם בעניין הגיוס לצבא?

“לי ברור, כשהצבא יהיה מותאם ויהיה גיוס חרדים – החרדים ייכנסו לחשיבה לאומית והתיפקוד של צה”ל יהיה יותר נחוש בזכותם. עם ישראל צריך את הכוחות האלו, החרדים באופיים הם מאוד חדים, לא סתם הם לבושים שחור לבן, אצלם הדברים מאוד ברורים בלי בלבולים. בפועל הבחורים תומכי הארגון בדרך כלל ממשיכים ללמוד בישיבות ולא מתגייסים. כמו בכל שאר הדברים, בהתייחסות למדינה כרגע, שהיא לא לפי התורה, בזה אנחנו חרדים לגמרי”.

חברי הארגון גם לא משתייכים פוליטית לשום מפלגה, ולא ממליצים לפני בחירות במי לבחור.

מה היעדים שלכם כארגון לשנים הקרובות?

שיפסיק הדיבור הזה שאנחנו בגלות. לא, צריך לפקוח עיניים ולהודות להשם על השמירה הגדולה שלו עלינו כבר עשרות שנים פה. וכמובן הקמת עוד מקומות יישוב חלוציים חרדים. השאיפה היא שהציבור החרדי יתעורר ברמה הלאומית וינהיג ויוביל את המדינה לפי התורה וההלכה.

מאתר הקול היהודי, כאן.

Hashgacha Pratis -169- Ve’etchanan – Eikev

August 5, 2025 – י״א באב תשפ״ה by Hyehudi

Inspirational messages and contemporary stories of Hashgacha Pratis

Download (PDF, 441KB)

Reprinted with permission.

How Everything Became Political: The Murder of Civil Society by Social ‘Scientists’

August 5, 2025 – י״א באב תשפ״ה by Hyehudi

Intellectuals and Libertarianism: Thomas Sowell and Robert Nisbet

Mar 7th, 2014

In Knowledge and Decisions (1980), Thomas Sowell claims that “the delegation of decision making to ‘experts’ [has] become the central feature…of the intellectual’s vision of political and social decision-making.” Economists and other social scientists often portray themselves as disinterested advisors--as efficiency experts, in effect--whose advice should be heeded by those in positions of political power.

Why have people been willing to surrender so much power to economists, sociologists, psychologists, educators, and other self-proclaimed experts in the realm of human action? Sowell has some interesting observations on this topic.

It has seldom been because of any demonstrated success. Crime rates have soared as the theories of criminologists were put into practice; educational test scores have plummeted as new educational theories were tried. Indeed, no small part of the intellectual’s achievement has been in keeping empirical verification off the agenda. Moreover, those who are more essentially intellectual in occupation--primarily producers of ideas--have been both more avid and more favored in power terms than those who produce tangible benefits in verifiable form. It is not the agronomists, physicians, or engineers who have risen to power, but the sociologists, psychologists, and legal theorists. It is the latter group who have transformed the political and social landscape in the United States and much of the Western world. Not only is much of their cognitive output inherently unverifiable empirically; they have by various definitions and axiomatic procedures made their output even less susceptible of authentication than it would be otherwise. The jargon alone in these fields makes their substance largely inaccessible to outsiders. Transitionism explains away all disastrous consequences as the short-run price for long-run triumph. They have conquered by faith rather than works. This is hardly surprising in the light of similar achievements by religious intellectuals who preceded them by centuries. Whatever has made human beings eager to hear those who claim to know the future has worked for modern as well as ancient intellectuals.

Social science experts, according to Sowell, are the modern, secular equivalents of a priestly class, but with this difference: Social scientists, riding on the prestige of the physical (or “hard”) sciences, claim to render objective judgments, free from personal bias or values, about what will promote the good of society or, sometimes, humanity as a whole. Intellectuals who associate with governments typically pride themselves on their objectivity, especially when opposing what they characterize as special interest groups. But such intellectuals have merely hidden their personal values under the mantle of science; in truth, they are just another special interest group with a political agenda.

The late Robert Nisbet (a prominent American sociologist who, though usually called a “conservative,” had strong libertarian tendencies) had some rather harsh things to say about his colleagues who disguised their political values as objective science, and who sought to ensconce themselves in positions of power.

In 1982, Nisbet published a terse commentary (in his book Prejudices) on the social sciences and their role in modern American society. Economics, long considered the most successful of the social sciences, was raised to a near-aristocratic level in the late 1930s, owing to the tremendous influence of John Maynard Keynes. It was in the 1950s, however, when economics achieved the prestigious reputation of an exact mathematical science, that the services of professional economists were eagerly sought by politicians.

By the late 1950s social sciences other than economics also enjoyed tremendous prestige, and money rolled in from both governmental and private sources (such as the Ford Foundation) with billions in assets.

Other foundations rallied, and by the middle of the 1950s, it was a rare social scientist of quality who did not have the perquisites of status that physical scientists had known from the beginning of World War II. Research institutes mushroomed in the social sciences; offices became ever more luxurious, their occupants ever more engaged in research, consultation, government advising, travel from conference to conference all over the world--in just about everything but the teaching of undergraduates, a responsibility increasingly turned over to graduate students and technicians.

The prestige of some social sciences began to decline precipitously in the 1960s, reaching a low point in the following decade.

By 1970, what a sociologist, political scientist, social psychologist, or anthropologist said on any subject whatever was, for the American people generally, a matter of no consequence. The credibility they had enjoyed for nearly two decades after World War II was in tatters, their numbers depleted, and their capital assets nearly gone. Now that economics has joined them, the drama is over, the rise and fall of the social sciences complete.

Why had the public prestige of the social sciences suffered a dramatic setback by 1982, the year Nisbet published his comments? Social scientists, Nisbet points out, typically gave three standard--and self-serving--reasons.

First, social scientists complained of insufficient funds. To this Nisbet replies that abundant funds have never been a condition of progress throughout the history of the physical sciences.

Second, we were told that the social sciences, unlike the physical sciences, are still in their infancy, so we must forgive their many mistakes. To this Nisbet retorts that the social sciences are not new at all, but originated (like the physical sciences) in ancient Greece.

Third, social scientists typically excused their blunders by pointing to the complexity of social data. To this Nisbet points out that that physical scientists also confront highly complex phenomena, but they have progressively succeeded in overcoming this obstacle.

From Libertarianism.org, here.