פרשת עקב: עול מלכות שמים – התנאי לגאולה
יום חמישי, כ’ מנחם אב התשפ”ה
בפרשה שלפני פרשתנו, פרשת ‘ואתחנן’, הופיעה הפרשה הראשונה של קריאת שמע – פרשת ‘שמע ישראל’. בפרשתנו, פרשת ‘עקב’, מופיעה הפרשה השניה, היא פרשת “והיה אם שמוע”. שתי פרשיות אלו מהוות את עיקרה של קריאת שמע, והן שנצטווינו לכתוב בתפילין (ביחד עם שתי פרשיות נוספות – ‘קדש לי’ ו’והיה כי יביאך’), ובמזוזה (לבדן). הפרשה השלישית, פרשת ציצית, נספחה אליהן בשל מעלות רבות שיש בה – עיין ברכות יב:, והייתה מחלוקת לגביה האם מזכירים אותה בלילה, וממספר מקורות עולה, כי המנהג הקדום בארץ-ישראל היה שלא להזכירה, ואכמ”ל בענין זה. מכל מקום, נראה ממספר מאפיינים, כי שתי הפרשות הראשונות הן העיקריות מבחינת מצוות קריאת שמע. על-כן ראוי במקום זה להתעמק במצוה זו, וכדרכנו נשתדל לעמוד במיוחד על ההיבטים הקשורים לתקופתנו, בכדי להסיק מסקנות מעשיות הנוגעות ישירות לדורנו.
הנושא המרכזי של מצווה זו, הציר עליו היא סובבת, הוא עול מלכות שמים. קריאת שמע בעצם מהותה היא קבלת עול מלכות שמים, והמקבל אותה מכריז קבל עם ועולם, כי ה’ לבדו הוא מלכו, וכל הנבראים, אף כי לעיתים נראה לעיניים כי הם בעלי כח – באמת כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו לו, כדברי הנביא אשר קראנו בשבת האחרונה בהפטרה (ישעיהו מ יז). הצהרה זו, כשהיא נאמרת מתוך אמונה אמיתית ולא בתור ‘טקס דתי’, מהווה הכרזת מלחמה כוללת כנגד כל הכחות הפוליטיים העומדים בזירה הבינלאומית! כמוה כמרד בכל המציאות הפוליטית, בכל המוסכמות, בכל צורת החיים, בה כל מיני גופים טוענים לכתר השלטון בעולם. היהודי מביט בבוז לעבר מלכים ושרים, אימפריות וממלכות, ראשי ממשלה ונשיאים, ומכריז – “כולכם אפסים, ה’ א-להי ישראל הוא לבדו מלך על כל הארץ”.
בזמן חכמי המשנה, אחר חורבן בית שני, השלטון הרומאי דיכא את ישראל ולחץ אותם בכדי שיקבלו עליהם את עול השלטון הרומי לא רק מבחינה פוליטית, אלא יותר מכך – מבחינה דתית-תרבותית. הבית חרב בעוונותינו, וירד לעולם הסתר פנים מאת ה’, אשר אפשר לרומאים להצליח ולישראל להיות שפלים ונבזים. המציאות הנגלית לעין הורתה, לכאורה, על ניצחון תרבות רומא, על ‘תבוסתו’ של א-להי ישראל ח”ו, על מציאות ריאל-פוליטית, בה עלינו לעשות את רצון הגויים, כי הם באמת בעלי הכח בעולם, וה’ – הוא טוב בשביל טקסים ונאומים יפים, אבל בשטח, בעולם האמיתי – שולטים הרומאים. זהו חילול ה’ במערומיו! הורידו את ה’ א-להי ישראל ממעמדו כא-להי ההיסטוריה, כמשדד מערכות הטבע, כמשפיל ומרומם עמים וממלכות, והפכו אותו, כביכול, לישות חסרת משמעות, לכלי אין חפץ בו, רוקנו אותו מכל תוכן, ולמעשה – הפכו אותו לבלתי קיים, ח”ו.
בעידן המודרני קשה אולי לתפוס זאת, אך בימים בהם אנשים האמינו באמת, וראו את ה’ כשליט האמיתי על ההיסטוריה, היוותה המציאות שבעקבות החורבן אתגר חסר תקדים לאמונה היהודית. בזמנים בהם קריאת שמע לא הייתה מצוות אנשים מלומדה, בימים בהם מי שאמר אותה באמת קיבל על עצמו עול מלכות שמים, אכן הייתה באמירתה מרד בשלטון הכופר! לא לחינם קבעו חז”ל מצווה זו כראשונה שבה דנה המשנה, ובעקבותיה הגמרא, בראש מסכת ברכות. ולא לחינם גזרו הרומאים, בניסיונם לקעקע את האמונה היהודית, על מצווה זו במיוחד, אשר סימלה את המשך האמונה בשליטת א-להי ישראל, והמרי בשלטונם, שלטון בשר ודם. זו משמעות הגמרא המצמררת בברכות סא:, המתארת את הוצאתו להורג של רבי עקיבא בידי מלכות הרשעה. כשהם סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, בדמותם כי בכליון הגוף תכלה גם הרוח היהודית, עומד רבי עקיבא כנגדם וקורא את אותה קריאת שמע, את אותה קריאת מלחמה של נאמני ה’ ותורתו כנגד אלו הסבורים, כי עזב ה’ את הארץ.
אנו נשתדל, כאמור, לעמוד על היבט מסוים של קריאת שמע, הנוגע לתקופתנו באופן מיוחד. ענין הזמן הוא מרכזי מאד ביהדות – הרבה מצוות קבוע להן זמן מסוים, אם בתאריך בשנה, אם בגילו של אדם, ואם בשעה של קיום המצווה. המשנה במסכת מגילה כ: מונה עשרים ואחת מצוות שמצוותן ביום, ושתים שמצוותן בלילה. המשנה שלפני כן, בדף כ., אומרת כי מצוות שעיקר עשייתן ביום צריכות להיעשות אחר הנץ החמה, ואם עשאן אחר עלות השחר קודם הנץ – יצא ידי חובתו בדיעבד. אולם ישנה מצוה אחת, שלכתחילה מצוה לעשותה לפני הנץ החמה, הלא היא מצוותנו – קריאת שמע. ולמרות שההבנה הפשוטה היא שקריאת שמע אינה תלויה ביום ולילה אלא בשכיבה ובקימה, ולכן זמנה שונה משאר מצוות הקבועות ביום או בלילה, יתכן ונרמז לנו כאן רמז, שמי שעיניו ואזניו מחודדות דין למסר העולה ביחס לתקופתנו, עשוי להבין.
התלמוד הירושלמי במסכת ברכות ד:, תוך כדי דיון על הזמן שבין עלות השחר להנץ החמה, מביא מעשה בר’ חייא רבה ור’ שמעון בן-חלפתא, שהיו מהלכים בבקעת ארבל וראו את איילת השחר שבקע אורה. “אמר ר’ שמעון בן-חלפתא – בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימאה קימאה [קימעה קימעה], כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת”. אכן, האור המלא של הגאולה הוא בהנץ החמה. אבל חדי-העין מבחינים, כי עוד לפני זמן זה, האור הולך וגובר. אלו שמבינים זאת, אינם מתמהמהים עד שיבוא האור הגמור. די להם באיילת השחר, והם כבר עומדים ומקבלים על עצמם עול מלכות שמים. קריאת שמע באה לפני הנץ החמה, כדי שבזמן הנץ, כבר נעמוד בתפילה לקבלת פני שכינה. אין כאן רק שאלה של זמן, של כמה רגעים של איחור. יש כאן ענין מהותי! דווקא מתוך החושך נבחן האדם, האם הוא מקבל על עצמו את עול מלכות ה’. דווקא בזמן שלטון האומות, ה’ רוצה שנתריס כנגדם ונקרא קריאת שמע בגאון. “כך”, ולא אחרת, “היא גאולתן של ישראל” – מתוך מסירות נפש, מתוך בדידות מדינית, מתוך מוכנות לעמוד כנגד עולם ומלואו. דווקא כשחשוך, רואים את הנצנוץ של איילת השחר.
לא כולם רואים, לא כולם רוצים לראות. אך ככל שעובר הזמן, האור מתגבר, ואבוי לנו אם נאחר את השעה ונמתין שהגאולה תבוא מעצמה. ה’ הראה לנו נסים גלויים במאה השנים האחרונות, שצריך להיות עיוור ממש בכדי לא להבחין, כי תקופתנו היא תקופת הגאולה. וכבר אמר מרן האור שמח בעקבות ועידת סן-רמו לפני רצת יותר ממאה שנה, כי ‘סר פחד השבועות’, ועת דודים הגיע. מה שנשאר לנו לעשות הוא להקדים את הנץ החמה, לקבל עול מלכות שמים בשלמות, להראות לעולם כולו, כי ה’ הוא השולט על כל הארץ ולעשות דווקא את אותם דברים, שמתוכם יראו כל באי עולם, כי ה’ א-להי ישראל לבדו הוא מלך על כל הארץ.
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG
