חשד לרצח על רקע דתי! פינחס הפנאט רוצח נשיא שבט *תוך כדי* נסיון פיוס וסובלנות
פרשת פינחס
‘תחת אשר קנא לא-להיו’ – ברור גדר הקנאה
יום חמישי, כ”א תמוז התשפ”א
פרשתנו פותחת בשכר הגדול לו זכה פנחס על מעשהו הבלתי-סבלני בעליל, אשר היום היה זוכה לגינוי נרחב מכל קצוות הקשת הציבורית, כאשר דקר איש ואשה שכל רצונם היה ליהנות מהחיים כדרך שנהנים אנשים מתורבתים והגונים, בניגוד ליהדות החשוכה המגבילה את האדם ומונעת ממנו לעשות ככל העולה על חשקו. ללא ספק, אילו דבר כזה היה מתרחש בזמננו, היו צמד המיוחסים זמרי וכזבי מובלים לקבורה ממלכתית ברוב פאר והדר, ושועי עולם מכל קצות הארץ היו מגיעים לחלוק כבוד אחרון למנהיג הדגול רודף השלום, זמרי בן-סלוא, ולאהובתו המדינית. מורשת זמרי היתה נלמדת בכל בתי הספר [מה שבעוונותינו קורה בין כה וכה בשטיפת המח של מערכת החינוך הממלכתית ובאינדוקטרינציה שעוברים חיילי צה”ל, אותה רוצים לכפות כעת גם על הציבור החרדי]. ‘הרוצח פינחס בן-אלעזר’ היה מגונה בכל מקום ומושם בבידוד, שמא ישפיע על אחרים במשנתו הפוליטית הקיצונית. מה גורם לריחוק האדיר הזה שבין מושגי התורה האמיתיים כפי שניתנו מסיני לבין עולם המושגים המעוות השולט בכיפה (תרתי משמע) בזמננו?
ללא ספק, מעשה פינחס מעלה בכל תוקפה את הסתירה העצומה הקיימת בין היהדות על שלל מושגיה לבין ערכי התרבות המערבית. אם רוצים לערוך חלוקה אמיתית בין נאמני ה’ ותורתו לבין אויביו, תחת החלוקה השטחית של סממנים חיצוניים הנהוגה בדרך כלל, כל שעלינו לעשות הוא לקחת אישיות ציבורית בת-זמננו ולשאול כיצד היתה מגיבה למעשה פינחס לו הייתה חיה באותו זמן. לא קשה לנחש כיצד היו מגיבים אישי הציבור מימין ומשמאל, ולחרפתנו – גם חובשי כיפה בתוכם, ואף כאלו המוחזקים כבעלי סמכות תורנית. אולם כדי שאנו, נאמני ה’, נפנים באמת את המהות העומדת מאחורי מעשה זה, שומה עלינו לעמוד על משמעותו של אותו ביטוי, הנזכר בראש הפרשה – ‘בקנאו את קנאתי’ (כה יא). מהי אותה קנאה? מדוע נקרא המעשה בשם זה?
תחילה נעיין בדברי רש”י על הפסוק הנ”ל – “בקנאו את קנאתי – בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון ‘קנאה’ הוא המתחרה לנקום נקמת דבר”. רואים מדבריו, כי לשון ‘קנאה’ ענינה אופן של נקמה, וכאן ענינו שפנחס נקם את נקמת ה’ בזמרי אשר עשה מעשה נגד צוויו. ובפרשת יתרו על הביטוי “א-ל קנא” (שמות כ ה) שבעשרת הדברות, כתב רש”י – “נותן לב ליפרע”. גם שם נראה, כי הלשון ‘קנאה’ ענינה עונש ונקמה, להפרע ממשהו.
אמנם יש עדיין לעיין, שכן מצינו בפרשת סוטה שהתורה משתמשת בביטוי ‘קנאה’ למציאות של בעל המקנא לאשתו – “ועבר עליו רוח-קנאה וקנא את אשתו…” (במדבר ה ,יד). שם, אי אפשר לפרש שהוא בא להנקם ולהפרע ממנה, אלא הוא מתרה בה, ושם הביא רש”י את דברי הגמרא בסוטה ג. – “לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני”. זוהי דעת רב נחמן בר יצחק בגמרא. בגמרא קודם לכן (בדף ב:) מובאות שתי דעות נוספות, האחת היא דעת ריש לקיש, לפיה לשון ‘קינוי’ הוא “דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים”, והשניה היא דעת רב יימר בר רב שלמיא משמיה דאביי, ולפיו קינוי הוא ‘דבר המטיל קנאה בינו לבינה’. ושם פרש”י בד”ה קנאה – “כעס, כמו הם קנאוני בלא אל” (דברים לב כא), “כי קנאה חמת גבר” (משלי ו לד)”.
אף בלשון חז”ל מצינו את הביטוי ‘קנאה’, כגון במשנה באבות (ד כא) – “ר’ אלעזר הקפר אומר – הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”. לשון זו מתאימה למשמעות שבפסוק “ורקב עצמות קנאה” (משלי יד ל). שם, המשמעות היא של אדם המקנא בטובת אחרים, והיא המשמעות המקובלת בעברית של ימינו.
עוד מצאנו במסכת גיטין ז. – “כל שיש לו קנאה על חברו…” ופרש”י שם – “קנאה – כעס מחמת צער שציערו. קנאה הוא לשון שאדם מתעבר על ריבו או על ריב אחרים…”.
מכל המקורות שהבאנו ראינו, שהמילה ‘קנאה’ משמשת לכאורה כמה משמעויות, ומוטל עלינו לברר מהי הוראתה היסודית, ממנה נסתעפו המשמעויות השונות בכל מקום ומקום. ולכשנעמיק נראה, כי עיקר ההוראה של קנאה היא נתינת כל הלב באופן מיוחד על מעשה של השני. אמנם, נתינת ושימת הלב המיוחדת מולידה במקרים רבים כעס או התראה או נקמה, כפי שראינו, אולם עיקר ההוראה של המילה הוא ‘שימת הלב’. יוצא, אם כן, שכל האבחנות שהזכרנו לעיל – שורשן באותו מקור.
מעתה מובן, כי מעשהו של פינחס עיקרו הוא הכאב שכאב על מעשה זמרי, ועל כך זכה לשכרו, שכה כאב לו עד שקם ועשה את מעשה הקנאה והנקמה. אף בעל המקנא לאשתו נקרא מעשהו ‘קינוי’ על שום שימת הלב, שאכפת לו ממעשה זה, שהרי ישנו בעל שלא אכפת לו ממעשה אשתו (במיוחד אם הוא ‘ליברלי’ ו’מתקדם’). אף בפסוק ‘ורקב עצמות קנאה’ שהבאנו לעיל, הענין הוא שאכפת לו מטובת חברו, אמנם שם המשמעות היא שלילית, שעינו צרה, והוא עושה שימוש רע בשימת הלב – מכל מקום אף שם הקנאה נובעת מאותו שורש.
וראוי כאן להביא את לשונו הזהב של הרמח”ל במסילת ישרים פרק י”ט בבאור חלקי החסידות, שם מנה את הקנאה כאחד מענפי האהבה לבורא –
“הענף השלישי הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה”. הרי ראינו, כי זוהי הקנאה המובחרת והראויה – נתינת הלב לכבודו של הקדוש ברוך הוא ושימת הלב למעשי משנאיו באופן שהקנאה המתגברת בלב החסיד מביאה לידי מעשה כפי שראינו אצל פנחס, וכפי שמציין המסילת ישרים שם בהמשך. בכך זוכה האדם לבטא את אהבתו לבוראו ולקדש את שמו ברבים.
כמה רחוקים מושגי האמת התורניים ממושגי השקר של הדמוקרטיה המערבית. אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו, אשרינו שהבדילנו מן התועים, ממושגיהם, מהשקפתם ומדרך חייהם. אם עבור כך אנו נחשבים לבלתי מתקדמים, לנבערים, לפורעי חוק ולאויבי הקדמה והנאורות, נקבל על עצמנו באהבה את כל שיבוא עלינו בעקבות כך, ובלבד שנזכה לאותה אהבה לה’, המתבטאת בקנאה, כפי שבאר הרמח”ל. שום פיתוי בעולם לא יזיז אותנו לצדם של אותם עושי מעשה זמרי, המבקשים שכר כפינחס!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG