יודו לה’ חסדו… על האיום הנורא מכל שהוסר מעל ראשינו…
שורות אלו נכתבות בעיצומם של שני תרחישים מנוגדים!!! דבר ראשון: שורות אלו נכתבות ביום שלישי בבוקר לאחר
שהפסקת האש נכנסה לתוקף בסימן שבח והודאה לבורא… דא עקא שתוך כדי כתיבת השורות… לפתע שוב נשמעה
אזעקה והפסקת האש כבר הספיקה להיות מופרת…
אז לתת שבח והודאה לה’ על עצם זה שהסתיימה המלחמה… זה עדיין מוקדם לומר… זה עדיין בגדר ‘והאיש משתהא
לה מחריש…’ עדיף להמתין שזה אכן יקרה ואז להודות….
אבל עזוב… לא צריך להגיע לזה.. גם אם המלחמה עדיין בעיצומה!!! מי שקצת מבין עניין יודע שהמלחמה פה זה לא
הטילים בליסטים שנשלחים לכאן… זה רק הסימפטום הכי שולי… המלחמה הגדולה היא אי שם בבונקרים עמוקים
מתחת האדמה ששם האויב זמם לקעקע ביצת ישראל באמצעות פצצה גרעינית שהאיום הזה כבר מאחורינו!!! ועל זה
כבר עכשיו אפשר להודות…
—
מישהו טען לי בכנות שיש קושי מסוים בלהתמלא בשבח והודאה לה’ על איום גרעיני שהוסר מעלינו… כי סו”ס האיום
הגרעיני נמצא אי שם באיראן ורחוק לנו מהלב… ואילו הטילים הבליסטיים וההרס והחורבן שהם עושים זה כן קרוב אלינו
ואת זה אנחנו כן חווים… והוא צודק!!! אז נכון!! זה נורמלי… זה טבעי שאנחנו לא כ”כ חווים במוחשיות את הגאולה
והישועה מפני אויב ומתנקם… והיות ובכל זאת צריך לתת שבח והודאה לה’ על הניסים… אז בא נדבר על זה,
אז דבר ראשון: יש לי תובנה מאוד מעניינת… אני זוכר כמו אתמול את מלחמת המפרץ… הייתי ילד וחווינו את המלחמה
עם כל הרמ”ח והשס”ה… וממילא במלחמה הנוכחית מצאתי את עצמי עושה כל הזמן השוואות בין מלחמת המפרץ
לעכשיו… ובאמת יש לציין שהמחזות של ההרס והחורבן מהטילים הבליסטיים די מזכירים את התמונות מהנפילות של
הסקאד במלחמת המפרץ… זה היה נראה פחות או יותר אותו דבר… רק מה??? משום מה!! שמתי לב להבדל אחד מאוד
בולט!!! במלחמת המפרץ לא זכור לי שלקחו כ”כ ללב את ההרס והחורבן… אדרבה… כל פעם שהייתה פגיעה ישירה
שהחריבה רחוב שלם ברמת גן… כל עוד לא הייתה פגיעה בנפש הייתה דווקא אוירה מרוממת של שבח הודאה לה’ ש…
נו… שפך חמתו על עצים ואבנים…
ואילו הפעם ? ! ? הפעם זה מרגיש לי שאנחנו לוקחים הרבה יותר קשה את ההרס והחורבן… כל טיל שנפל בפגיעה
ישירה… גם אם לא הייתה פגיעות בנפש… זה עושה לנו מאוד רע…
וניסיתי לחשוב מה ההבדל?? למה במלחמת המפרץ לקחנו את זה יותר בקלות??
עד שנפל לי האסימון!!! פשוט מאוד מאוד: במלחמת המפרץ היה פחד איום ונורא!!! ממה?? מטיל סקאד שיכול להוריד
בנין?? לא.. מה פתאום!!! האם היה פחד מטיל בליסטי בגודל של קרון רכבת? לא!! איפה… הפחד הזה היה קטן עליהם…
הפחד הכי גדול היה מפצצה כימית… האיום הכימי תפס את כל מוקד תשומת הלב… (רק שתבין: אף אחד לא חלם לברוח
למרחב מוגן או למקלט מחשש לנזקי הדף וכדו’.. איפה… כל הפחד התנקז לחלקיקי אויר רעילים שעלולים להיכנס בקנה
הנשימה ולעשות צרות צרורות… וממילא כולם היו עסוקים בלאטום את החלון!!! לשים סלוטיפ!!! ולשים מסיכה… זה
היה הנושא…) וממילא כשנשמע פיצוץ אדיר בפגיעה ישירה וכל החלונות התנפצו… מה הדבר הראשון שכולם עשו??
דבר ראשון נשמו!!!! רגע… תן לי לנשום!! תן לי לבדוק שאני נושם טוב… אוהו… האויר נקי?? לא כימי?? אה… אם ככה
הכל טוב… אנחת רווחה… מזמור לתודה… אה… אבל תראה איזה הרס וחורבן…
נו… באמת… לא נורא… אז נפלו כמה קירות… העיקר שזה לא כימי… העיקר שנושמים…
זה מה שקרה במלחמת המפרץ!!! היות והפחד היה מדברים הרבה הרבה יותר גרועים… ברגע שזה הסתיים בהרס וחורבן
של קירות ומבנים… לא רק שזה לא זעזע… אלא זה נהפך לחלק בלתי נפרד מאנחת הרווחה… אז זהו!! שהפעם זה לא
ככה… אף אחד לא באמת חשש מפצצה כימית… ולכן כל פגיעה ישירה (גם לא בנפש) מאוד מזעזעת אותנו… ואדרבה.
כולם ציפו שכיפת ברזל תיירט את הההכל… וברגע שיש פגיעה ישירה… אז אוי אוי אוי… כמה חבל…
עד כאן ברור?? כעת תכל’ס: לאן אני חותר?? מה זה נוגע אלינו???
אז זהו!!! שכעת תנסה להפעיל דימיון… תתאר לעצמך שהמלחמה הזו הייתה מתרחשת לא עכשיו… אלא עוד שנה
בסה”כ!!! והיו מודלפים כל מיני שמועות עקשניות שלאיראן יש כבר פצצה גרעינית… ישראל אמנם מנסה לטשטש את
המידע כדי לא לגרום לפאניקה… אבל יודעי דבר מודים שאכן יש כאן חוסר ודאות קיומי… ואז הייתה פורצת מלחמה
וישראל הייתה מאוד מתאמצת להשמיד מתקן גרעיני אחד במזרח איראן… בו בזמן שהמתקן השני ממוקם בקצה השני
בצד מערב… ובינתיים איראן מתחילה לירות טילים!!! איזה טילים? לא יודע… זה פתוח…….
ואז לפתע הייתה מתגנבת שמועה שבכירים ‘ישראלים’ עלו על מטוס ונמלטו מהארץ… כי… כי… כי סו”ס כל אזעקה
מאיראן זה אופציה לטיל גרעיני מיידי… וסו”ס חייך קודמים… וכמובן שהצנזורה הייתה מנסה בכל הכח לטשטש את
ההיסטריה המחרידה… ואז לפתע הייתה מגיעה שמועה שגם ראש העיר והסגן שלו הצליחו להימלט במטוס פרטי
מאולתר… ואחרי יומיים מתברר שגם כל מי שיש לו הון עצמי בסך חצי מיליון שקל מזמין מטוס פרטי ועעעף מהארץ
לפני האזעקה הראשונה שאי אפשר לצפות איזה טרגדיה היא טומנת בחובה.. ואז מתברר שאני ואתה ועוד כמה מסכנים
נשארנו פה לבד ממתינים לגרוע…. ואז לפתע נשמעה האזעקה
הראשונה!!!! ואתה נרעד באימת מוות!!!! ואתה
לוקח בחשבון את האופציה… שלא כ”כ בטוח
שאני אפילו ‘אזכה’ לשמוע את הפיצוץ!!! כי החום
הגרעיני הוא קצת יותר מהיר מהירות הקול… ואז
חלפו שתים וחצי דקות לאחר האזעקה שנדמו
קצת… ולפתע נדמה לי שאולי נהיה פה קצת חם…
מה… יכול להיות שזה כבר החום של… של
הגרע…… ולפתע!!!! אתה שומע פיצוץ אדיר!!!!
אתה יוצא החוצה מהממ”ד ומגלה פגיעה ישירה…
הבנין מולך קרס…
מה הייתה התגובה המיידית?? רבש”ע: מזמור
לתודה!!!
הרי אם הבנין קרס… מה זה אומר?? זה אומר
שהיה פה טיל בליסטי עם 500 קילו ראש נפץ…
מצידי גם 1000 קילו… העיקר אני פה!!! העיקר לא
התאדיתי!! וככה בכל אזעקה היינו יוצאים
מהממ”ד ומודים ומשבחים ומפארים למי שעשה
לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו ששם נפשנו
בחיים ולא נתן למוט רגלנו…
ואז בשביל להשלים את התמונה… לאט לאו כל
ה’בכירים’ הישראלים היו חוזרים לארץ
בטפטופים ואיכשהו מתנצלים שהם נטשו את
הזירה… בקיצור: ככה הייתה נראית המלחמה
הנוכחית אם היא הייתה מתרחשת בעוד שנה
אחת בלבד!!!
שים לב: לא הלכתי רחוק… לא נבאתי שחורות
שבאמת היה נופל פה פצצה גרעינית… בסוף נניח
שלא היה נופל… אבל הפאניקה הנוראה שהייתה
מורגשת כאן בכל דרך אפשרית לא הייתה מותירה
אותנו שאננים!!!! אז זהו!!! תשים את התמונה
הזו מול העיניים שלך וכעת תקבל קצת מושגים
על מה אנחנו אמורים להודות… על איום נורא
ואיום שריחף על ראשנו… ובעוד קצת זמן זה היה
עלול לצאת לגמרי מכלל שליטה וה’ הצילנו
מידם….
האם סיימנו עם הטילים הבליסטיים? אני לא
יודע… את זה כבר הדפוס יעדכן את העלונים
שהולכים לרוץ בתוכו בעוד כמה דקות… אבל
האיום הגרעיני סוכל!!!! וזה כבר כן קרה!!!!
ועל זה אנחנו חייבים להודות!!! ושוב: אני לא
מנסה לדמיין מה היה קורה אם היו שולחים לכאן
פצצה גרעינית… אני בסה”כ מה היה קורה לנו אם
היה להם כבר עכשיו פצצה גרעינית!!! עצם השלב
הזה והמחשבה הזו היא מספיקה לי!!! זה מספיק
לי להבין את גודל הנס והפלא שה’ עשה איתנו
בעת הזאת…
אז נכון שעדיין קשה לנו לדמיין מה היה יכול
לקרות… אבל יש לזה כבר תקדים!!! בפרשה
הבאה- חוקת… יש סיפור מאוד דומה במעברות
נחלי ארנון… שגם שם היו כמה איראנים
שהתבצרו בהר והכינו הרבה מאוד הפתעות
לישראל… וישראל לא ידעו כלום… (כן… כשעם
ישראל היו במדבר לא היה צריך לפטר את יו”ר
השב”כ… כי לא היה כזה תפקיד!! וה’ הולך לפניהם
יומם… וארון ברית ה’ הולך לפניהם לתור להם
מנוחה… בו בזמן שעם ישראל לא יודעים כלום)
ואז כשישראל התקרבו לנחלי ארנון בשעה …6.29
והאויבים התכוננו לפתוח במתקפה איומה!!!
הקב”ה עשה להם שם איזה ‘הדבקה’ וחיבר את
שני ההרים ביחד והם מתו כמו זבובים…. עם
ישראל ממשיכים כרגיל…
והיות וחובת כל היצורים להודות!!! ומה לעשות
שלעת עצתה לא יודעים… בשביל זה ה’ עשה נס
ולפתע הם ראו נהר של דם ואיברים מפורקים…
ואז הגיעו ‘את והב’ המצורעים שעמדו מאחור
וראו הכל.. והם סיפרו לעם ישראל מה שקרה ואז
ישראל עמדו ואמרו שירה… וזו אחת מי’ שירות
שאמרו ישראל!!! ולא לחינם יש י’ שירות… יש
לכל שירה את המאפיין שלה!!! והמאפיין היחודי
של שירת נחלי ארנון זה על נס שלא ידענו על
האיום הזה בכלל… היה צריך להגיד לנו מה קרה
כדי שנדע להודות… אז הנה… כעת יש לנו בחינה
של נחלי ארנון להודות ולהלל ולשבח לה’ שהציל
אותנו ממשהו שעדיף לא לדמיין מה היה קורה
פה… הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, עזרנו בשם ה’…
ברוך ה’ שלא נתננו טרף לשיניהם…
Translation/summary by ChatGPT, untouched:
Give Thanks to Hashem for His Kindness… For the Most Terrifying Threat Has Been Removed
These lines are being written in the midst of two contradictory realities.
On the one hand, it’s Tuesday morning, and a ceasefire has just taken effect—a moment seemingly worthy of praise and gratitude to the Creator.
And yet, even as I write these words… suddenly, another siren blares. The ceasefire has already been broken.
So, is it time to praise Hashem for the end of the war? Not yet. It’s premature. As the verse says, “והאיש משתאה לה מחריש” — sometimes silence is the more appropriate response. Better to wait for real peace… and then offer thanks.
But let’s not get caught up in that.
Even if the war is still ongoing, anyone with insight understands: the real war is not the barrage of ballistic missiles—that’s merely the surface symptom.
The true battle has been unfolding in deep underground bunkers, where the enemy plotted to strike at the very existence of Israel with a nuclear bomb.
And that threat—that nightmare—has already been removed.
And that is something we can thank Hashem for, even now.
Someone recently said to me—sincerely—that it’s hard to feel emotionally moved to thank Hashem for the removal of a nuclear threat. After all, the nuclear issue is remote, “somewhere in Iran.” It doesn’t feel real. Meanwhile, the falling missiles and the destruction are real—we feel them.
And he’s right.
It’s natural—we’re wired to respond more intensely to visible danger. The salvation from a silent and distant threat doesn’t stir us in the same way.
But that doesn’t exempt us from giving thanks. So let me try to put it into perspective.
A Personal Reflection: Comparing to the Gulf War
I remember the Gulf War like it was yesterday. I was a child, and we experienced it fully.
Naturally, during the current war, I found myself comparing the two.
Visually, the destruction caused by today’s missiles resembles the images from Scud missile strikes back then—crumpled buildings, shattered windows.
But there’s one major difference that struck me:
Back then, people didn’t take the destruction so hard.
On the contrary! Whenever there was a direct hit—so long as no one was physically hurt—there was almost a spirit of uplift, of gratitude that:
“He poured His wrath upon wood and stone…”
There was a sense of relief. Gratitude.
But this time? Every direct hit—even without casualties—feels much heavier, much more painful.
Why?
Then it hit me.
The key difference is: back then, people were terrified of chemical warfare.
No one was worried about physical damage to buildings. That was secondary. All focus and fear were directed at the threat of chemical agents—poisoned air, invisible and deadly.
That was the panic.
People were sealing windows, taping plastic over vents, putting on gas masks.
So when a missile exploded, and all the windows shattered—what was the first reaction?
“Can I breathe? Is the air clean?”
If yes—relief!
So what if the house is ruined? We’re alive. It wasn’t chemical. We can breathe.
Thus, even destruction was absorbed within the larger sigh of relief.
But now? There’s no chemical threat. No existential dread of poisoned air. So every hit—though much lighter in scale—is felt more acutely.
Worse: People today expect the Iron Dome to intercept everything. So when one missile slips through—“What a tragedy!”
The Point: So What Does This Mean for Us?
Here’s the crux:
Imagine—just imagine—this same war took place one year from now.
And let’s say rumors had already leaked: Iran has a nuclear bomb.
The government tries to hide it to avoid panic… but insiders confirm it’s real.
And then war breaks out.
Israel scrambles to destroy a nuclear site in eastern Iran. But there’s another site in the west…
Meanwhile, Iran starts firing missiles. We don’t know what type.
And suddenly… a whisper spreads: high-ranking Israeli officials have boarded a plane and fled the country.
Why? Because every missile from Iran might now be nuclear.
Next, we hear the mayor and his deputy took a private jet and escaped.
Soon, everyone who can scrape together 500,000 shekels is doing the same.
And you and I? We’re still here. Waiting. Hoping. Powerless.
And then… the first siren goes off.
Now tell me: If such a nightmare were unfolding—and Hashem, in His mercy, prevented it all… would we not fall to our knees in thanks?
Well, that nightmare has been averted. We just don’t feel it.
But the threat was real. The salvation, even more so.
So yes: Yodu laShem chasdo—Let us thank Hashem for His kindness.
Even for the threats we don’t see. Especially for the ones we’ll never have to.
Imagining the Horror—And the Gratitude
And then… the first siren sounds!!!
You tremble in sheer terror.
And you begin to realize: it’s not even certain I’ll live to hear the explosion.
Because nuclear heat travels faster than the speed of sound…
Two and a half minutes pass. The siren fades.
And suddenly… I think I feel a wave of heat…
Could it be… is this already the heat of… of the bomb…?!
And then—BOOM!!! A deafening explosion!!
You rush out of the shelter and see the building across from you has collapsed.
What is your immediate reaction?
“Ribbono Shel Olam—Mizmor l’Todah!”
Why? Because if that building collapsed, it means a ballistic missile with a 500kg warhead (or even 1000kg!) hit it directly.
But I’m still here.
I wasn’t vaporized. I survived.
That alone is reason enough for overwhelming thanks and praise to Hashem.
And so it would be—after every siren, we would emerge from the shelter singing and thanking the One who did miracles for our ancestors and now for us:
“השם שם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו”
And then, to complete the picture, all those “senior officials” who had fled the country would slowly return, one by one, offering sheepish excuses for their abandonment.
That’s what this war would have looked like—if it had occurred just one year from now.
This Is Not Far-Fetched. This Is Real.
Note: I’m not imagining an actual nuclear bomb falling here.
I’m simply describing the psychological state, the chaos, the fear, the public collapse that would have occurred had Iran already had a nuclear bomb today.
Even if nothing ultimately happened—the sheer panic would have shaken us to the core.
So now, put that image in front of your eyes and realize:
We must give thanks—for the immense and terrifying threat that hovered above us, a threat that, with just a little more time, might have slipped beyond control.
And Hashem saved us.
Are We Done With the Missiles?
I don’t know.
The printing presses are already preparing the next round of headlines. But the nuclear threat has been neutralized.
That has happened. That’s real.
And that alone demands our deepest gratitude.
I’m not even talking about what would have happened had a nuclear weapon hit us.
I’m only talking about what would have happened if they had one now—that stage alone is enough for me.
It’s enough for me to grasp the magnitude of the miracle, the unfathomable salvation Hashem has wrought for us at this very hour.
But It’s Hard to Appreciate the Salvation We Never Felt
True. It’s hard to feel thankful for the catastrophe that never happened.
But we have precedent.
In next week’s parashah—Chukat—there’s a remarkable story at the Arnon River crossings. A case of:
A miracle we never even knew about.
Some hostile nations had set up an ambush—hidden in caves and mountain passes—ready to annihilate the traveling Israelites.
And Israel knew nothing.
(Back then, Am Yisrael didn’t have a Shin Bet director to fire—because there was no such position.
“וה’ הולך לפניהם יומם”…
Hashem Himself led them.)
As Bnei Yisrael approached the canyon, at 6:29 AM, the enemies prepared to launch their ambush.
And what did Hashem do?
He brought the two cliffs together—crushing the ambushers inside like insects.
Bnei Yisrael continued walking—completely unaware.
But since it’s a universal obligation to give thanks, and no one knew what to thank for, Hashem revealed the miracle. They saw a river flowing with blood and body parts.
Then came “Et Vahev,” two lepers who had lingered behind, and they had seen the whole thing.
They reported it to the nation.
And what happened?
Israel sang a song. One of the ten songs of praise in our history.
Not for splitting seas. Not for food from heaven.
But for a salvation they never knew was happening.
Each of the ten songs is unique. The song at the Arnon River has this distinction:
It was sung in response to a miracle that we didn’t even know had occurred.
They had to be told what happened—so they would know to praise.
And So—Now It’s Our Turn
We are now living a small-scale version of that same Arnon River miracle.
A mortal threat, entirely real, entirely planned—and entirely thwarted by the Hand of Hashem, without us even realizing.
Do not try to imagine what would have happened had it come to pass.
It’s better not to.
“הפך נשבר ואנחנו נמלטנו…”
“עזרנו בשם ה’…”
“ברוך ה’ שלא נתננו טרף לשיניהם…”
We were spared.
We were saved.
We owe thanks.
Now—sing your own Song of the Arnon.
