איראן – יצליחנו שכרו, עזה – יכריתנו ענשו
בין עזה לאיראן, בין אסון לתשועה
יום שני, כ’ סיון התשפ”ה
בשעה שהכל עדיין משתאים לנוכח המכה האדירה שישראל מנחיתה על איראן והעליונות הצבאית שהיא מפגינה, וזאת אחר שהולעטנו במשך שנים ב’פרשנות’ – עד כמה שאפשר לקרוא כך ללהג התקשורתי – ולפיה אין סיכוי למתקפה צבאית על איראן העוצמתית ואולי מוטב להשלים עם כך שיהיה להם נשק גרעיני ולהוקיר טובה לאובמה על ה’הסכם’ שחתם אתה – קשה להתעלם מההשוואה המתבקשת בין התשועה הענקית שזכינו לה מול האויב האימתני ממזרח לעומת האסון הנורא מלפני שנה וחצי מול האויב הפרימיטיבי והנחשל בדרום, אשר טבח בנו קשות, ועד היום הוא מחזיק בחטופינו ומהתל בנו מתוך מגמה להביא אותנו לעסקת כניעה שתותיר בידיו אפשרות לחולל בנו טבח נוסף, היל”ת.
אותו צבא אשר כשל מול טרקטורים מיושנים ורחפנים חובבניים, מתגלה כעת במלוא עוצמתו מול מתקני גרעין מתקדמים, צנטרפוגות משוכללות, מערכי טילים משומנים ואמצעי הגנה מושקעים של מדינה, אשר שטחה גדול פי 75 משטח ישראל ואוכלוסייתה גדולה פי 12 מהאוכלוסיה היהודית כאן בארץ, מדינה אשר השקיעה סכומים אדירים באותה תכנית גרעין מהוללת, ממנה כה רעדנו.
הפרשנים הצבאיים ילאו למצוא את ההסבר לניגוד החריף בין הכשלון בעוטף להצלחה המסחררת במזרח, וככל שינסו להסביר זאת במונחים צבאיים-בטחוניים תוך מתן הסברים רציונליים כאלו ואחרים – כך יתברר לכל מי שעיניו בראשו, שהאמת מונחת במקום אחר לגמרי, בתחום בו אין ל’מומחים’ האלו ולו בדל של הבנה – בתחום בו החומר נוגע ברוח, בתחום בו ההיסטוריה נושקת במטה-היסטוריה, בתחום בו העם היהודי מתגלה כמי שאינו מנוהל על-ידי כללי ההנהגה הרגילים של שאר האומות, כי אם על-ידי ‘העבודה והמרי’, כלשון הרמב”ם באגרת תחית המתים, ועל-ידי תכלית גילוי היחוד, כפי שהרחיב לבאר רבנו הרמח”ל בספריו השונים. חייבים ללמוד את הסוגיה הזו היטב, משום שהיא נוגעת לא רק למה שקרה עד כה, כי אם גם לעתיד העומד בפנינו.
עם ישראל שב לארצו על-מנת לרשת אותה ולהקים בה את ממלכתו. מולו ניצב אויב, אשר חלה כלפיו חובה להוריש מהארץ, ולצדה איסור דאורייתא חמור של ‘לא תחנם’ – לא תתן להם חניה בקרקע. מסירת שטחי ארצנו לידי אותו אויב, מלבד האסון הבטחוני הניכר לעין שבדבר, היא איסור תורה חמור ברמה הלאומית, איסור החמור בהרבה מהאיסור החמור בלאו הכי של יהודי פרטי שמוכר את אדמתו בארץ לגוי. הסכם אוסלו ושאר ההסכמים המבוססים על הרעיון של ‘שטחים תמורת שלום’ כפי שהותווה בהחלטות האו”ם 242 ו-338 הם ביטוי מובהק לא רק לאותו איסור תורה חמור, כי אם להתכחשות שלנו לברית עם בורא עולם, לזכותנו על הארץ, לכל מהותנו כעם ה’ ולברית שכרת עם אבותינו בין הבתרים ולכל מערכת היחסים שלנו עם בורא עולם, שהיא הבסיס לקיומנו כאומה. האסונות הנוראיים שהתרחשו כאן במהלך השנים כאשר האויב הערבי רצח, טבח והשפיל אותנו ללא הרף – אסונות אלו לא היו אלא תוצאה ישירה של אותה התכחשות לברית שלנו עם בורא עולם, אותה התעלמות מהרש”י הראשון בתורה, שהניח את התשתית לקיומנו כאן בארץ. הטבח הנורא בדרום היה שיאו של אותו תהליך הרסני, והסרוב שלנו ללמוד את הלקח המתבקש ולהסיר את האויב הערבי מעל פנינו לא רק בעזה, כי אם בכל רחבי הארץ – הוא שעומד לנו לרועץ ומעמיד אותנו בסכנה מתמדת הן מבחינה פיזית פשוטה והן במימד הרוחני, כאשר ה’ מעניש אותנו במדה כנגד מדה, כמפורש בפרשת מסעי – “וְאִם־לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י הָאָרֶץ֘ מִפְּנֵיכֶם֒ וְהָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְלִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם וְצָרֲר֣וּ אֶתְכֶ֔ם עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹשְׁבִ֥ים בָּֽהּ. וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּמִּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם”.
עם איראן, הרחוקה מישראל, לעומת זאת, אין לנו כל סכסוך טריטוריאלי, וממילא לא עברנו על איסור ‘לא תחנם’ ביחס אליהם. מול איראן אנחנו מתנהלים כאל אויב רחוק, בלא אותה התכחשות לברית עם בורא עולם ולרש”י הראשון בתורה, התכחשות אשר הולידה את האסונות הנוראיים שנבעו מאוסלו, ובראשם הטבח בעוטף. מול איראן זכינו לסייעתא דשמיא מאת ה’, אשר בדורות האחרונים הרעיף עלינו מחסדיו הגדולים, בלא שקלקלנו את זה ובלא שמסמסנו את הטוב האדיר כפי שעשינו כאן בתוך ארצנו. ניתן רק לדמיין לאיזו טובה אדירה היינו זוכים, אילו קיימנו את דבר ה’ להוריש את יושבי הארץ מפנינו, ואילולא בגדנו בברית אתו בהסכם אוסלו האומלל ובגרורותיו השונים – הסכם חברון, הסכם וואי וכל ההתנהלות הרופסת מול האויב הערבי ברחבי הארץ.
ונשאלת השאלה, הרי גם בלא אותה הבנה תורנית, השכל הישר והעיניים שאינן נעצמות בכח אמורים היו להביא כל בר-דעת למסקנה, ולפיה הסכנה של האויב הפנימי כאן בארץ גבוהה בהרבה מהסכנה של האיראנים, הרחוקים מאתנו מעל אלפיים קילומטר! מדוע, אם כן, אותו צבא מהולל ומשוכלל, שהנחית כזו מכה ניצחת על האויב הרחוק – אינו מסוגל להתמודד מול ה’פלשתינים’ הנחשלים המתגוררים בארצנו?
התשובה גם כאן אינה ניתנת להבנה במונחים צבאיים, ארציים, פוליטיים רגילים. היא קשורה לרובד העמוק יותר של התועדה הלאומית שלנו, של התודעה הפנימית של עם, אשר חלקים ממנו אבדו את זהותם. היא קשורה לסתירה בין הערכים היהודיים למערביים, שאינה נותנת מנוח לאותם אנשים. המאבק באויב הערבי כרוך בקשר בל-ינותק במאבק על מהות האומה, ולא לחינם יצאו מגדרם מתנגדי הרפורמה המשפטית כדי להציל את דיקטטורת הבג”ץ, שמאפשרת לאויב הערבי לכרסם במדינה היהודית מבפנים. המאבק מול האויב הערבי כאן בארץ מחייב אותנו להכריע בין מדינה יהודית למדינת כל אזרחיה, בין שויון זכויות לכל תושבי המדינה כנהוג במדינות המערב לבין דעת תורה, המבוססת על זכותו הבלעדית של עם ישראל לארצו, על איסור ‘לא תחנם’, על מעמד פוליטי שונה ליהודי ולגוי בארץ, כאשר הגוי יכול להיות כאן לכל היותר גר-תושב נטול זכויות פוליטיות, וגם זאת רק כל עוד אינו משתייך לקולקטיב עוין.
אותם יהודים שניסו להתבולל באירופה, עד שחלומם נגוז בכבשני אושוויץ, חשבו שתהיה להם ברירת מחדל כאן בארץ, והם יוכלו להקים כאן מדינה משלנו, שתהיה מערבית אירופאית ליברלית בדרכי התנהלותה, וכך יצליחו להיטמע באומות. אך כבר הקדימם הנביא יחזקאל – “חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹ-נָ֣י ה’ [קרי א-להים] אִם־לֹ֠א בְּיָ֨ד חֲזָקָ֜ה וּבִזְר֧וֹעַ נְטוּיָ֛ה וּבְחֵמָ֥ה שְׁפוּכָ֖ה אֶמְל֥וֹךְ עֲלֵיכֶֽם”. יהודי אינו יכול להיות גוי, ומדינה יהודית אינה יכולה להיות מערבית. הבחירה קשה מנשוא עבור השמאל, ולכן גם אלו המוכנים לגבות את המלחמה מול איראן, שנתפסת בעיניהם כמלחמה ‘רגילה’ בין מדינות – אינם מוכנים לתמוך במאבק מול האויב הערבי בתוכנו, על-אף סכנתו הגבוהה פי כמה מהאיראנים הרחוקים. וזאת, משום שהם מבינים, כי במלחמה הזו טמונה ההכרעה על יעודנו כאומה, והבריחה ממורשתם אינה מאפשרת להם לבחור בנצחון, אשר מפחיד אותם הרבה יותר מהפסד.
אולם לא אלמן ישראל, ורואים בקרב יותר ויותר צעירים שגדלו בלא כל זיקה למורשת את הצמאון לשוב לצור מחצבתם, לגלות את זהותם ואת האוצר הנפלא של התורה הקדושה, ומכח אותה התנערות – ‘התנערי מעפר קומי’ – הם שבים אל מורשתם ויודעים להסביר לעצמם מדוע הם חיים כאן ומדוע זכותנו להוריש את האויב הערבי מפנינו. אהוד אולמרט, אהוד ברק, בוגי יעלון, יאיר גולן וחבריהם אינם אלא אנשי העבר, שאבד עליו הכלח. העתיד שייך לדור הגבורה, לדור התשובה, לעם ישראל השפוי והבריא. כי לא יטוש ה’ עמו ונחלתו לא יעזוב!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.OR