Month: April 2024 – ג׳ בניסן תשפ״ד

מצוות ‘ביעור חמץ’ וביעור הדת הנוצרית: על מסורת יהודית נשכחת

המצווה להשבית שאור וחמץ מן הבית במהלך חג הפסח התפרשה על ידי חסידים ובעלי מוסר גם כהנחיה רוחנית: החמץ מסמל את היצר הרע ומידות הנפש המקולקלות. השבתת החמץ ברובד הראלי היא סמל לחובה לבצע ‘ביעור חמץ’ פנימי ולהגיע לטהרת הלב וקדושת המחשבה והרצון. מקור חשוב לרעיון מופיע בזוהר המזהה בין חמץ ו’יצר הרע’ לעומת מצה ו’יצר הטוב’. על סמך הזוהר כתבו רבים אחרים והרחיבו את הרעיון. סביר במיוחד כי הרעיון זכה לפיתוחים נוספים בשנים האחרונות בתרבות הפסיכולוגיה הפופולארית והניו אייג’ הדתי, אך אני מודה שלא בדקתי זאת לעומק.

כאן ברצוני לעסוק במשמעות אחרת שיוחסה למצוות ביעור חמץ. מדובר על מסורת יהודית מעט חבויה, אשר קשה למצוא לה זכר בספרות או במות הדיון התורניות הנגישות. לפי מסורת זו, חמץ ומצה מסמלים גם את יעקב ועשו או את ישראל ואומות העולם ובמיוחד הנצרות. ביעור חמץ היא פעולה סמלית המורה על ציפייה להכחדת ‘אומה הרשעה’, ועמה את בוא הגאולה לעם היהודי. החובה להשבית כל חמץ ושאור זמנה הוא ערב הפסח, זמן מתאים ביותר. הן משום שעתידה הגאולה האחרונה, כמו גאולת מצרים, להתרחש במועד זה, והן משום שכידוע, בערב הפסח נצלב ישוע, מייסד הנצרות, ראש וראשון לאויביהם של ישראל (אולי מלבד המן שאגב נתלה גם הוא בפסח וישנן מסורות הקושרות בבירור בין השניים). השבתת החמץ וביעורו רומזת אפוא לצליבתו והריגתו של הנוצרי ומכריזה בזאת על ניצחון היהדות על הנצרות ועל אמונת היהודים בגאולה קרובה.

מקורות הרעיון נמצאים כבר בחיבורים מוקדמים למדי. אחד מהם הוא ‘תרגום שני’ על מגילת אסתר. תרגום זה איננו רק תרגום מילולי לתוכן המגילה, אלא מעין מדרש המשתייך לסוגת ה’מקרא המשוכתב’: סוגה דרשנית שבה המחברים מתערבים בטקסט המקראי הנדרש ומוסיפים עליו פרטים וידיעות שונות. במקרה שלנו, דברי השטנה שיעץ המן לאחשוורוש על היהודים, זוכים להרחבה מרובה (הדברים מתורגמים על ידי מן התרגום בחזרה לעברית):

ויאמר המן למלך אחשוורוש יש עם אחד של היהודים מפוזר ומטולטל בין כל העמים בכל מדינות מלכותך… (אסתר ג, ח): בשעה ראשונה אומרים אנו קוראים שמע, בשניה מתפללים, בשלישית אומרים אנו אוכלים לחם, ברביעית אומרים לאלוהי השמים אנחנו מברכים… נידתם שבעה ימים ויוצאות נשותיהם באמצע הלילה ומטמאות את המים, לשמונה ימים מלים את ערלת בניהם ולא חסים עליהם… בחודש ניסן עושים שמונה ימים טובים… ואומרים זה הוא שיצאו בו אבותינו ממצרים וקוראים אותם ימי פסח. נכנסים לבית הכנסת שלהם קוראים בספריהם ומתרגמים בנביא ואומרים כשם שמבוער החמץ מלפני המצה כך תתבער המלכות הרשעה מבנינו וכך תיעשה לנו גאולה מן המלך הטיפש הזה.

ואכן, רמז לדבר מופיע כבר בתלמוד. במסכת פסחים דף ה ע”א מופיעה ברייתא בשם רבי ישמעאל הטוענת כי בזכות שמירת החגים פסח וסוכות יזכו ישראל לשלושה דברים: הכרתת זרעו של עשו, בנין המקדש וביאת המשיח. הדרשה נסמכת על העובדה שבפסוקים העוסקים בביעור חמץ מופיעה המילה ‘ראשון’ שלוש פעמים: ‘אך ביום הראשון תשביתו שאור’ (שמות יב, טו), ‘בראשון בארבעה עשר לחדש תאכלו מצות’ (שמות יב, יח), ולקחתם לכם ביום הראשון’ (ויקרא כג, מ). נקל לראות כי שלושת ה’זכיות’ קשורות בגאולה ומלמדות אולי על שלבים שונים שלה. בין כה וכה הזיקה בין השבתת החמץ לבין הגאולה הכרוכה בחיסול זרעו של עשו וביאת המשיח מתחזק ממקור זה.

דברים שאמרה הגמרא ברמז, כתב במפורש ר’ אלעזר הרוקח, מראשי חסידי אשכנז בימי הביניים. כמו אחרים מבני חוגו, בכתביו ניתן לזהות מגמה אנטי־נוצרית חריפה, המשקפת את התודעה היהודית של בני הדורות ההם לנוכח מסעות הצלב. על פי דבריו, הנזכרים בספרו ההלכתי ספר הרוקח (הלכות פסח, סימן רעא) פשוט: ‘בזכות בעירת חמץ יבער את עשו, דכתיב ‘אך ביום הראשון תשביתו שאור”. מכתבי חסידי אשכנז או בדרך אחרת, התגלגל הרעיון גם לזוהר. בדרשותיו על סיפור ברכותיו של יצחק ליעקב ועשו, מלמד הזוהר כי נזיד העדשים, התבשיל האדום, נועד להשבית את כוחו של הדם האדום, המזוהה עם מלכות אדום הרשעה ועם הנצרות. לדבריו, המבוססים אמנם על מדרש בראשית רבה, זמן נתינת הברכות היה בערב פסח, והוא זמן שבו ‘היצר הרע צריך להתבער מן העולם’ (זוהר ח”ב קלט ע”א-קמב ע”ב), סמל ברור לעשו או הנצרות שבהם עוסקת כל הדרשה כולה.

דברים דומים אמר גם ר’ פנחס מקוריץ, בן דורו של הבעש”ט ומן ההוגים החסידיים הראשונים (אמרי פנחס, שבת ומועדים, רמח):

עיקר ביעור חמץ הוא ביעור עבודה זרה, לכך נאמר ביאשיה שביער את כל הע”ז כי לא נעשה כפסח הזה וגו’, ולכך נסמך ‘את חג המצות תשמור’ לפסוק ‘אלהי מסכה לא תעשה לך’.

פיתוח נוסף לרעיון זה מופיע באופן מקורי בכתבי ר’ משה דוד ואלי (רמד”ו), מקובל איטלקי בן המאה השמונה עשרה וחברו הקרוב של רמח”ל. לדבריו, לא רק השבתת החמץ מבטאת מאבק בנצרות, אלא גם הצד החיובי של מצווה זו רומזת לכך: אכילת המצות על ידי היהודים היא מאבק במנהג הנוצרי לאכול ‘לחמי פסחא’ בחג הפסחא החל בסמוך לחג הפסח (ר’ משה דוד ואלי, ספר הליקוטים, עמ’ נב-נד):

כבר ידוע סוד החמץ הוא שטן הוא יצה”ר הוא מלאך המות… והנה הנוצרים השומרים את משמרתו לעמת הפסח הקדש שבו השבתת החמץ וביטולו, יש להם הפסח הפיסח והטמא שמשתדלים בו להחיותו בכל כחם. והראיה, במה שעושים ביום אידם עגות חמץ כי לא מצות, רמות ונשאות הרבה מאד, מה שאין כן בכל שאר ימות השנה…

ולכן עושים (הנוצרים) הלחמים גדולים וחמוצים הרבה יותר מדאי, לרמוז אל תחיית הקליפה והגדלתה. וזהו שקוראים אותה פסקו”א די רישוריטיונ”י (Pasqua di Risurrezione). ואנחנו עושים כנגד זה מצות בפסח הקדוש שלנו, לרמוז אל ביטול הקליפה לגמרי בעת הגאולה – קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה.

ובכן, מצוות אכילת מצה היא לדבריו לא רק זיכרון היסטורי של יציאת מצרים, אלא מאבק חי בתרבות הנוצרית הסובבת את היהודים בגלותם. בעוד הנוצרים אופים ‘לחמי פסחא’, או בלשון רמד”ו עוגות ‘רמות ונישאות’ המסמלות את גאוותם ואת עושרם החומרי, אוכלים היהודים מצות המסמלים את ענוותנותם ואת אמונתם הטהורה.

באותה מידה, טוען רמד”ו, המנהג היהודי להכות את המן, ובמיוחד המנהג להכין בובה בדמותו ולתלותה או לשורפה, מכוון כנגד המנהג הנוצרי להכות בובה בדמות יהודה איש קריות, תלמידו של ישוע שהסגירו לשלטונות הרומאים על פי הברית החדשה. שני מנהגים אלו, יש לציין, קיימים במקומות מסוימים עד היום, אם כי נדמה שהנוצרים מקפידים בכך יותר… (בקישור ניתן לראות טקס הכאת בובה בדמות יהודה איש קריות, סמל היהדות, על ידי אנטישמים בפולין https://www.facebook.com/watch/?v=1437644093042143).

דברי רמד”ו מסתיימים באופן אופטימי למדי: מצות הפסח והכאת המן רומזים להכחדת שלטון הנצרות. ברם, כיהודי שחי בארצות האפיפיור בצפון איטליה, ברי היה לו כי המציאות הריאלית של היהודים בימיו הפוכה לחלוטין. פער זה ניתן ליישוב אילו מפרשים את דבריו באופן פסיכולוגי: בפורים ובפסח נמחים זכרם של המן ושל הנצרות השוכנים בלב, כלומר המידות הרעות והמגונות. בעוד ניתן למצוא הסברים ממין זה בכתביו, בנידון דנן הוא מציע פתרון אחר ומרחיק לכת במקוריותו הפרשנית. לדבריו, הממשיכים את האמור קודם, ישנה מקבילה ברורה בין לוח השנה הנוצרי והיהודי בפרק השנה שחל בסוף החורף ותחילת האביב. היהודים חוגגים את פורים וחודש לאחר מכן את פסח. לעומת זאת, הנוצרים, ובמיוחד בוונציה, הסמוכה למקום מגוריו, חוגגים תחילה את תקופת הקרנבל המתאפיין בהוללות, שכרות ושחרור יצרי. לאחר מכן מגיעה תקופת התענית, צום ארבעים או הלנט (המקבילה במובנים רבים לתקופת ‘אלול’ היהודית) אשר בסיומה חוגגים את חג הפסחא. הפער העצום בין חגיגות הקרנבל לבין מנהגי האבל המאפיינים את ימי הצום, מוסבר בטענה כי חגיגות הקרנבל מציינות את ‘תיקון הסטרא אחרא’ – גילוי שמחה שנתי של ניצחון הנצרות. ברם, בסוף החגיגות הנוצרים חוששים שמא הגיעה כבר שעת גאולתם של ישראל בחודש ניסן הקרב ובא, ועתידה המלכות להילקח מהם. על כן הם צמים ומתאבלים במשך 40 יום לראות כיצד ייפול דבר. ואמנם, כאשר הנוצרים נוכחים לדעת כי ישראל לא נגאלו, מיד חוגגים זאת בחג הפסחא, דבר הבא לידי ביטוי בעוגות הפסחא ‘גלוסקאות גדולות ויפות שעושים בימות הפסח הטמא שלהם יותר מכל שאר ימות השנה’. לחמים ועוגות אלו ‘גדולים וחמוצים הרבה יותר מדאי’, כלומר, גובהם ופארם של מאכלי הפסחא רומזים על תחיית כוחה של הנצרות, כשם שהחג כולו מציין את תחייתו של ישוע לאחר שלושה ימים מעת צליבתו. יוצא אפוא כי בכל שנה ושנה מציינים לוח השנה היהודי והנוצרי את מאבק שתי הדתות זו בזו, מאבק אשר לכל הפחות בתקופתו של רמד”ו מסתיים בכל שנה כשידה של הנצרות על העליונה.

המקורות שנסקרו כאן מלמדים כי במשך דורות רבים העניקו היהודים למצוות הפסח פרשנות שניתן לכנותה ‘פוליטית’. החג המציין את גאולת מצרים הוא גם סמל ותקווה לגאולה העתידה מבין הגויים. העבר, ההווה והעתיד מתלכדים בו לאחדות אחת. ללא כל ספק, פרשנות ‘פוליטית’ זו הריהי כחומץ לשיניהם וכעשן לעיניהם של רבים. מצב זה עדיף, כך נראה, על מציאות בה הדבר לא רק גרם אי נוחות מסוימת אלא עשוי היה לעורר זעמם של גוים, ובמיוחד בערבי פסחים בהם על פי רוב נתכנו עלילות הדם. תמורת פרשנות זו העדיפו בעבר והיום על אחת כמה וכמה את הפרשנות ה’פסיכולוגית’, הן בנוגע לטעם מצוות ביעור חמץ והן בנוגע להשמדת זרע עמלק: זו גם זו מכוונות ‘פנימה’ כלפי יצרים רעים ומעשים בלתי מוסריים. האם עדיפה הפרשנות הפסיכולוגית על הפוליטית אינני יודע, אך בכל מקרה, האחרונה התקיימה בבחינת מסורת חיה בעולם היהודי לאורך מאות שנים וראוי לכל הפחות להכירה.

מהבלוג של צבי לובושיץ, כאן.