Nostalgia seems to be very popular in Washington. While the neocons and Democratic Party hard-liners have succeeded in bringing back the Cold War with Russia, it looks like President Trump is determined to take us back to a replay of the Bay of Pigs!
In Miami on Friday, the president announced that he was slamming the door on one of President Obama’s few foreign policy successes: easing 50 years of US sanctions on Cuba. The nostalgia was so strong at Trump’s Friday speech that he even announced participants in the CIA’s disastrous 1961 Bay of Pigs invasion of Cuba in the audience!
President Trump said Friday that his new policy would be nothing short of “regime change” for Cuba. No easing of US sanctions on Cuba, he said, “until all political prisoners are freed, freedoms of assembly and expression are respected, all political parties are legalized, and free and internationally supervised elections are scheduled.”
Yes, this is the same Donald Trump who declared as president-elect in December that his incoming Administration would “pursue a new foreign policy that finally learns from the mistakes of the past. We will stop looking to topple regimes and overthrow governments.” Now, in another flip-flop toward the neocons, President Trump is pursuing regime change in Cuba on the pretext of human rights violations.
While the Cuban government may not have a spotless record when it comes to human rights, this is the same President Trump who just weeks ago heaped praise on perhaps the world’s worst human rights abuser, Saudi Arabia. There, he even participated in a bizarre ceremony to open a global anti-extremism center in the home of state-sponsored extremism!
While President Trump is not overturning all of President Obama’s Cuba policy reforms – the US Embassy will remain open – he will roll back the liberalization of travel restrictions and make it very difficult for American firms to do business in Cuba. Certainly foreign competitors of US construction and travel companies are thrilled by this new policy, as it keeps American businesses out of the market. How many Americans will be put out of work by this foolish political stunt?
There is a very big irony here. President Trump says that Cuba’s bad human rights record justifies a return to Cuba sanctions and travel prohibitions. But the US government preventing Americans from traveling and spending their own money wherever they wish is itself a violation of basic human rights. Historically it has been only the most totalitarian of regimes that prevent their citizens from traveling abroad. Think of East Germany, the Soviet Union, and North Korea. The US is not at war with Cuba. There is no reason to keep Americans from going where they please.
President Trump’s shift back to the bad old days on Cuba will not have the desired effect of liberalizing that country’s political environment. If it did not work for fifty years why does Trump think it will suddenly work today? If anything, a hardening of US policy on Cuba will prevent reforms and empower those who warned that the US could not be trusted as an honest partner. The neocons increasingly have President Trump’s ear, even though he was elected on promises to ignore their constant calls for war and conflict. How many more flip-flops before his supporters no longer recognize him?
בחודש וחצי האחרונים נחתמו למעלה מ-30 צווים מנהליים כנגד צעירים מגבעות וממאחזי יהודה ושומרון, או אנשים מהמעגל התומך בהם. כמעט בכל יום נעצר צעיר אחר, ומקבל צו הגבלה.
מי שקצת מתמצא, מבין שנקבעה עליית מדרגה חדה בשימוש בצווים המנהליים. אם בעבר בעיקר פעילים בולטים קיבלו צווי הגבלה, כעת הותר הרסן, והשימוש בצווים אלו הפך לכלי על מנת ‘למגר את נוער הגבעות’ כהגדרת השלטונות. כל נער שהתגורר בגבעה או מאחז בלתי חוקי הפך ליעד לגיטימי לצו מנהלי, שמטרתו להביא אותו בדרך עקיפה אל בין כותלי הכלא.
כל אחד מאותם נערים שהורחקו מיהודה ושומרון בחודש האחרון קיבל למעשה גם איסור יצירת קשר עם חבריו הקרובים (20-30 בממוצע ואצל אחדים גם 70-80). צו זה שאינו נדרש לשום הנמקה, קובע באופן שרירותי עם אלו חברים אסור לאותו נער לדבר. המשמעות הישירה של אותו צו שהוא מציב בפניו אחת משתי ברירות – או להתנתק באופן מוחלט מהחברה שבה הוא חי עד לפני דקה אחת, מחבריו הקרובים (לא להשתתף בחתונותיהם, באירועים חברתיים) או לקחת את הסיכון של ישיבה במעצר עד לתום ההליכים.
המטרה המובהקת (וגם המוצהרת) של פעולותיה של הכנופיה היהודית בשב”כ, היא למגר את נוער הגבעות, עד שכל אותם נערים יהיו מאחורי סורג ובריח. או כפי שאמר שי דקוסטה מפקד ימ”ר ש”י לאחד הנערים: “שלא ישאר אף אחד עם גוזמבות”.
פינוי במאחז הבלאדים (TPS)
2. כולנו נוער הגבעות
מי הם אותם ‘נוער הגבעות’ שהממסד רודף באכזריות ובריונות מרושעת כל כך?
כאשר הגעתי לגבעות גרתי בהתחלה במאחז ‘שבות עמי’ ליד היישוב קדומים. המאחז היה שייך לתנועת ‘נוער למען ארץ ישראל’, והשקענו את כל כוחנו באחיזה במקום. ומנגד, כוחות הביטחון השקיעו מאמצים אדירים וכסף רב להריסת המקום. תופעה שהיא פלאית בעיני גם היום – שמונה שנים אחרי.
מקרה שזכור לי ביותר היה באחד מימי השישי. ישבנו מתחת לעץ החרוב, המבנה נהרס שבוע לפני כן, אפרים ישב ולמד שנים מקרא ואחד תרגום, אהרון קרא ספר ואני ישבתי וקשרתי ציצית לכבוד שבת. פתאום זיהינו ג’יפ צבא שמגיע למרגלות הגבעה. מדובר היה באירוע שגרתי, חיילים מגיעים לוודא שחלילה וחס לא נוכחים יהודים במקום. עברנו לצד השני של הגבעה, שגם שם היה עץ חרוב שזכה לכינוי “החרוב השני”, והמשכנו בעיסוקינו. בדרך כלל לא היה כוח לחיילים לסרוק את כל הגבעה, כדי לוודא שהיא נקייה מיהודים.
לפתע שמענו שאגות הסתערות. בריצה ועם פנים מלאות שנאה הסתערו עלינו חיילים מכל הכיוונים [אגב, למרבה האירוניה, מפקד הכוח התגורר בעצמו (!) בבית לא חוקי באחד מיישובי בנימין]. זה היה נראה מינימום כמו הסתערות על מחבל שנושא על עצמו חגורת נפץ ועומד להתפוצץ בכל רגע. נסנו בבהלה, אבל מכל הכיוונים הקיפו אותנו ג’יפים שהכריזו במערכת הכריזה, והכווינו את הרודפים. במהלך המנוסה, אהרון (היה אז בן 16) קפץ מטרסה בגובה 3 מטרים ושבר את הרגל, אבל הפחד מהחיילים שהיו אחוזי טירוף הכריח אותו להמשיך ולרוץ עם הרגל השבורה עוד קילומטר עד שקרס.
בשמונה השנים שחלפו חוויתי עשרות ואולי אפילו מאות סיפורים כעין אלו. מעשים שבכל יום, של רדיפה מטורללת, שנאה הזויה. ישבתי מול חוקרי שב”כ שהיו מבוהלים מעצם זה שיש נערים עם אידאולוגיה, שמוכנים למסור את הנפש שלהם עבור תכלית. אבל הסיפור הזה שסיפרתי, היה אחת הפעמים הראשונות שנפגשתי עם הטירוף של המאבק כנגד נוער הגבעות. תמיהה שהלכתי איתה שנים ארוכות.
במשך שנים ועדיין אני שואל את עצמי. למה? מה כל כך מפחיד אותם? מדוע הם יכולים לשבת בשקט ובשוויון נפש, כשסביב המאחז הדלוח שלנו היו עשרות היאחזויות בלתי חוקיות של נוכרים. כשאנחנו ראינו בעיניים כלות איך הארץ נכבשת שביל ועוד שביל, בור מים ועוד בור מים, על ידי שכנינו הרצחניים, ובכזה טירוף ואמוק הם נלחמים בנו.
אני לא בטוח שיש לי תשובה מוחלטת, אבל בשנים האחרונות, ראיתי כיצד משקיעה הכנופייה היהודית בשב”כ את כל מאמציה להשתיק כל מחאה כנגד המדיניות הבטחונית הרופסת, לבצע מדיניות של “הפרד ומשול”, והעיקר שהמתיישבים יגדעו את שאיפותיהם הגדולות, שאהבת הארץ תתכנס אל תוך גבולות היישובים המוכרים והקיימים.
התסיסה הפנימית (החיובית) והציפיה לגאולה, שהיו מנת חלקם של כל אוהבי הארץ, הפגנות המחאה לאחר פיגועים וכנגד מדיניות בטחונית מופקרת, והערבות ההדדית שהיתה כאשר רצה השלטון לפגוע בארץ ישראל, פסקו לחלוטין. צעד כמו שהוחלט עליו בקבינט לפני כשבועיים על אישור בנייה לערבים בשטחי סי, שלא היה עובר ללא מחאה לפני עשור, התקבל בשתיקה ובהבנה.
נוער הגבעות משמר את החלוציות והאמונה שהייתה אצל כל המתיישבים עד לפני עשור. האמונה בזכותנו על כל ארץ ישראל השלמה, ובשלמותה של התורה הקדושה. התקווה והכיסופים לבית המקדש ולמלכות ישראל. אל מול המציאות המאכזבת, והציבור הרדום זה בא לידי ביטוי גם בתסכול, מרירות ותחושת חוסר אונים.
לא מזמן הסביר אחד מרכזי הכנופיה היהודית לנער במאחז ‘גאולת ציון’ כי הם רואים בשאיפות האלו כטרור, גם אם הם באות לידי ביטוי בהפרת ‘צו תיחום’ בהשתתפות בסעודת שבת במאחז. [צו תיחום – צו שמשתמשים בו על מנת לאסור כניסה של יהודים לשטחי מאחזים].
הפגנה על המצב הביטחוני בבית אל לפני 4 שנים (TPS)
המאבק לחיסולו של נוער הגבעות, הוא לא מאבק בנערים בני 15-17 אלא מאבק באידאולוגיה הזו, שמאיימת משום מה, על אותה כנופייה, אשר בשם כך, מרשה לעצמה הכול.
המאבק כנגד הצווים המנהליים, הוא המאבק על החופש שלנו, לבטא את עצמנו כיהודים, להעלות על נס את השאיפות שלנו, לאפשר לנו להגן על עצמנו אל מול רוצחינו, זה מאבק על חירות.
When you attend a convention over Shabbos and several days later you still feel your neshama tingling, you know that what you experienced was rather . . . unconventional.
That captures the experience my wife, our daughter and I shared the Shabbos before last at the inaugural convention of Project Inspire (PI) in Stamford, Connecticut. PI describes itself as a grassroots movement with the goal, simply stated yet hugely ambitious, of nothing less than helping unify the Jewish people by strengthening the bond we all share: our relationship with HaKadosh Boruch Hu and His Torah. The project’s chosen means to that most noble of ends is to motivate those of us already Torah observant to reach out and draw close, one by one, Jews estranged from Torah, while energizing our own spiritual lives at the same time.
If there was one weekend program on the packed communal calendar not to be missed, this was surely it. No, not because it featured a truly stellar cast of presenters, both world-class Talmidei Chachamim and many of the Kiruv world’s finest talents, along with deluxe accommodations and sumptuous catering iber’n kop, as they say.
The convention’s uniqueness was that while ostensibly dedicated to tackling one huge, seemingly daunting crisis, the mass estrangement of secular Jews from their G-d and His People, it actually forged a tremendously hopeful path towards addressing many other issues of pressing communal concern. We attendees may have booked reservations for a weekend dedicated to Kiruv, and we certainly got that — but also came away much, much more than we bargained for.
Have you been told that Chassidic and Yeshivish communities seem so internally focused and oblivious to the spiritual aridness of the larger Jewish world? Then you ought to have seen and heard what chassidishe yungeleit – dozens were there with their families – are doing, with creativity and gusto, to debunk negative stereotypes of frum Jews and Judaism and to instead infuse secular Jews in the New York area and way beyond it, with positive Jewish experiences.
Have you been led to believe that more “modern” Jews are, by definition, religiously complacent and uninterested in growing spiritually? Then you’d have been enriched by seeing yidden with a decidedly non-heimish external appearance enthusing over one or another class they’d just attended – or giving one of their own.
And for those troubled by the way our diverse communities are so Balkanized, with precious little interaction between them, this Shabbos would have been a profoundly enlightening experience. After all that we regularly hear and read about the overriding importance of achdus in Klal Yisroel, here, finally, was 48 hours of honest-to-goodness unity, the natural, organic, kind, among a most diverse spectrum of frum Jews. A spirit of goodwill and shared purpose, plainly palpable and downright infectious, filled the very air of the meeting spaces, the capacious lobbies, the dining rooms at mealtime.
The memorable vignettes of inter-frum bonding over the weekend are many: A chassidishe yungerman leading the entire assemblage, 800 strong, in wordless niggun as all waited for Rabbeinu Tam’s z’man to arrive and then conducting a soulful havdalah. A clean-shaven South African physician, leather yarmulke, colored shirt and all, sharing the secrets of his success, for many years now, at hosting Shabbos se’udos for 40-50 non-observant guests at a time, with an enthusiastic audience from Monsey, Boro Park and elsewhere hanging on his every word – and its mirror images: a for-women-only session entitled Mommy, What Happened To You? From a Chassidishe Housewife to Inspired Kiruv Activist, and a Williamsburger (yes, named Yoel) sharing his fascinating exploits as a Kiruv entrepreneur.
The inter-communal barriers were down right from the convention’s outset, an authentic moment of k’ish echod b’leiv echad arriving just slightly ahead of schedule. All were in thrall to Rav Zev Leff’s exhortations to personal and national greatness; all were moved to laughter, then to tears, and back again, by Rabbi Paysach Krohn’s trademark mix of ma’aseh and message; all were caught up in the passion for Kiruv embodied by jack of all trades and master of ceremonies extraordinaire Rabbi Yaakov Salomon, PI founder Rabbi Chaim Sampson and its director of programming, Rabbi Mordechai Tropp.
Why is it that achdus within our camp, elusive so much of the time, was so easily achieved over these two days? I sensed several factors at work. One is that the entire convention was predicated upon a shared goal, a common cause and a particularly selfless, other-directed one at that: reconnecting fellow neshomos to Avihem Shebashomayim. When we stand shoulder to shoulder looking out at the challenge of embracing our fellow Jews — much as Klal Yisroel camped “k’neged hahar,” facing the har Hashem that we are summoned to scale — all is well among us.
And so, too, when we look inward and find more than enough that needs fixing, we feel unable to afford the luxury of criticizing others; as the Nachal Kedumim notes, it was the sight of Har Sinai and the trait of humility it evoked that produced the unity of “as one man, with one heart.” It’s only when we lose sight of our own abundant shortcomings and swivel instead to face each other that we find the nits to pick and axes to grind that lead to loshon hora, strife and worse.
For all the can-do spirit and good vibes pervading the atmosphere, there was also a felt sense of urgency, borne of the acute sense that, as one speaker put it, we’re now “in the end game” of the American Jewish saga. The twin ravages of intermarriage and assimilation are causing the Jewish population to dwindle ever more sharply and making the possibility of even identifying who’s Jewish ever more difficult. Somehow, knowing that the days in which Kiruv is even an option are, cholilah, numbered, and that each one of us was placed in this concluding historical era by design, makes the mostly petty differences that divide us fade quickly from view.
Sunday morning arrived and a spiritually exhilarating weekend was soon to conclude – and then it happened. We all were subjected to a bait-and-switch. After numerous brief presentations on a host of exciting kiruv initiatives through Aish HaTorah and others, including highly motivated individuals who’ve simply rolled up their sleeves and begun reaching out in innovative ways, Rabbi Dovid Orlofsky rose to speak.
In a tour de force of side-splitting humor punctuated by sober reflections on where we are spiritually as individuals and as a community, Reb Dovid made a compelling case that the excitement for, and deeper understanding of, Yiddishkeit that involvement in Kiruv engenders is the last best hope . . . for us.
All weekend long, the message was about our brethren, distant from Hashem and so desperate, knowingly or not, for ultimate meaning, and that’s all true. But as Reb Dovid spoke, it dawned that the depredations of our new-found affluence and the crass American culture that seeps in willy nilly to even the most insular of communities have made us all “all risk,” of losing sight of what we’re here for – to live lives filled with the incomparable pleasure of connection to Hashem.
Bait-and-switch, indeed. But not one of us wanted our money back, only for this “un-convention” to not end.
As told by Aristoxenus, and after him Cicero (De Offic. 3.45), Diodorus Siculus (10.4), and others, Pythias and his friend Damon, both followers of the philosopher Pythagoras, traveled to Syracuse during the reign of the tyrannical Dionysius I (r. 405–367 BC). Pythias was accused of plotting against the tyrant and was sentenced to death.
Accepting his sentence, Pythias asked to be allowed to return home one last time, to settle his affairs and bid his family farewell. Not wanting to be taken for a fool, the king refused, believing that once released, Pythias would flee and never return.
Damon offered to take his spot while he was gone. The king agreed, on the condition that, should Pythias not return when promised, Damon would be put to death in his place. Damon agreed, and Pythias was released.
Dionysius was convinced that Pythias would never return, and as the day Pythias promised to return came and went, Dionysius prepared to execute Damon. Just as the executioner was about to kill Damon, though, Pythias returned.
Apologizing to his friend for his delay, Pythias told of how pirates had captured his ship on the passage back to Syracuse and thrown him overboard. Dionysius listened to Pythias as he described how he swam to shore and made his way back to Syracuse as quickly as possible, arriving just in time to save his friend.
Dionysius was so pleased and astonished with their friendship that he pardoned them both. It was also said that Dionysius then sought to become their third friend, but was denied.
Another version says that it was a test planned out by Dionysius and his courtiers. The Pythagoreans were known for their claimed moral strength and superiority. Courtiers of Syracuse believed that they were fakes, while others disagreed. The plan was devised to test the Pythagoreans’ moral strength in a time of crisis.
הרב הלל פלאי הלחין את מילותיו האחרונות והמרטיטות של הרב משה צבי נריה זצ”ל – “תנו לי קדושת אהבת ישראל” ● דודי קאליש עיבד ושר ● האזנת בכורה ● מתוך השיר: קדושה – אני מבקש. קודש הקודשים – אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל. תנו לי קדושת אהבת ישראל.
הרב הלל פלאי הלחין בימים האחרונים את מילותיו האחרונות והמרטיטות של הרב משה צבי נריה זצ”ל.
וכה מספר בנו של הרב: “בליל ז’ כסלו, כשעמדתי לידו והוא חלוש ביותר, הצעתי לו ללמוד כדרכו ביום זה משהו מדברי הרב חרל”פ.
“הוא הנהן בראשו.
“לשאלתי מאיזה ספר של הרב חרל”פ רצונו ללמוד, השיב בלחש ‘על קדושת התורה’.
“לא הכרתי ספר כזה, אך נטלתי לידי את ספרו של הרב חרל”פ “מי מרום” על פרקי אבות. בסוף הפרוש על פרקי אבות, נפתח הספר בדיוק במאמר “על קדושת התורה וארץ ישראל”.
“הקראתי לו קטע מתוך דבריו המרוממים של הגאון הצדיק. כששמע אבא את הדברים התרגש מאד, ולמרות רפיון כוחותיו קרא בקול גדול:
המילים:
“קר לי… תחממו אותי בדברי תורה תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה תנו לי קצת עירוי דם לנפשי לחזק אותה ולחזק את תלמידי. אני מבקש! קדושה – אני מבקש. קודש הקודשים – אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל. תנו לי קדושת אהבת ישראל. לא סתם דיבורים תנו לי הרגשת קדושת א”י! ואז קרא כמה פעמים בקול גדול: ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’. וסיים במילים: ‘נוציא את כולנו ונתקדש כולנו’.
