ראיתי שאלה, מה דעת הגאון ר’ שלמה זלמן אויערבך על דברי החזו”א שחשמל הוא בונה. והרי ידוע שהוא לא הסכים איתו מעיקר הדין, אבל מ”מ חשש לדבריו, וכאן נדבר מה עומק הויכוח, ומה התפקיד שלנו בדורינו בבירור הלכות שבת.
מהו “מלאכה” נמדד לפי החשיבות, ולא לפי המשכן
הנקודה העיקרית בויכוח הזה הוא אם אנחנו יכולים היום לחדש מלאכות שלא היו בזמן חז”ל, והיינו אם ההנהגה של רבי יוחנן וריש לקיש שחידשו ל”ט תולדות על כל אב (ירושלמי שבת פ”ז הל’ ב), וכל דבר שהיו יכולים ליחס לאיזה מלאכה ייחסו ומה שלא היו יכולים ליחס אמרו שזה מכה בפטיש, האם התפקיד שלנו לעשות כך עם הטכנולוגיה של עכשיו וכמו שעשו ר”י ור”ל בזמנם, או לא.
וז”ל הירושלמי: “רבי יוחנן ור”ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג. אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא. מן דאשכחון מיסמוך סמכון הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש”.
ומקודם נביא דברי השבות יצחק (חי”ב, שנת תשע”ד) מהרב יצחק דרזי שליט”א בענין זה [ראה בקובץ המצורף].
עיקר הטענות של הגרשז”א הוא משום שכל ענין של חשמל הוא כמו דלת הנפתחת ונסגרת ולא שייך בו בונה.
אולם ע”פ היסוד של הירושלמי, שחיוב תולדות לא מתחיל מן האב אלא זה סברה, שיש כאן יצירה חשובה, ורק אח”כ מדמים לאיזה מלאכה, לא קשה מן הכללים שנאמרו בבונה.
ראיה ראשונה מן הבבלי
ויסוד זה של הירושלמי שמלאכות אינם מתחילים באבות הנלמדים מן המשכן, אלא מתחיל ממה שנאמר (שמות פרק כ פסוק ט) “לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה”, ורק לומדים מהמשכן את פרטי הדינים, וכן לסדר את החטאת, מבואר יותר מפורש בגמרא חגיגה (דף י ע”א) “הלכות שבת חגיגות והמעילות – הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות”. ושואלת הגמרא “הלכות שבת – מיכתב כתיבן! – לא צריכא, לכדרבי אבא. דאמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה – פטור עליה. – כמאן, כרבי שמעון, דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. – אפילו תימא לרבי יהודה, התם – מתקן, הכא – מקלקל הוא. מאי כהררין התלויין בשערה? מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומלאכת מחשבת לא כתיבא”. ע”כ.
ופירש רש”י: “מיכתב כתיבן – טובא אזהרות כתיבי בשבת, מאי מקרא מועט דקאמר מתניתין? לא נצרכא כו’ – דבר זה וכיוצא בו, רמז מועט יש לו ללמוד מן התורה. מלאכת מחשבת – שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה, וזה לא נתכוון לה לבנין זה – לפיכך פטור, וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן – אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת”. עכ”ל רש”י.
ורואים מכאן שהחופר גומה וצריך לגומה, הוא חייב גם בלי שלומדים מן המשכן, ולזה כבר מספיק הלימוד מ”לא תעשה כל מלאכה”, וזה נחשב שכתוב מפורש בתורה ואינו בגדר הרים התלוים בשערה, אלא שאם חופר גומא וא”צ אלא לעפרה שהוא פטור, זה לומדים מן ההיקש למשכן וזה נחשב הרים התלוים בשערה.
והיינו שעצם האיסור לא צריך ללמוד מן המשכן, רק לענין דברים פרטים שנלמד ממלאכת מחשבת, ומה שהגמרא לא תירצה לענין לחייב חטאת על איזה מלאכה, כי זה בודאי לומדים מהמשכן, משום שזה לא דיני שבת אלא דיני חטאת.
והא דאמרינן בגמרא שבת (דף מט עמוד ב) “דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו – ואתם לא תזרעו, הם קצרו – ואתם לא תקצרו”, ע”כ, שם בין כך מחויבים להרחיב הרבה, שהרי רוב התולדות לא היו במשכן, אלא שהרי גם לדברי רבי יוחנן ור”ל בירושלמי, צריך שיהיו יכולים לדמות למלאכת מכה בפטיש, והיינו שצריך להיות מלאכה חשובה, והיינו כל דבר שהיא מלאכה חשובה, ואם זה לא מלאכה חשובה לא חייב, וזה שנכלל בתירוץ הגמרא שלומדים ממלאכת מחשבת שחופר ואי”צ אלא לעפרה פטור, והכוונה שאף אילו היה חופר לגומה וצריך לגומה היה חייב מ”מ כשאינו צריך לגומה פטור, וכ”ש דבר שאינו חשובה מספיק, אבל עכ”פ כל דבר חשוב חייב אף שאין כיו”ב במשכן, כל שניתן להכניס זה במכה בפטיש.
ראיה מתולדות שאינם כמו האב
מצאנו הרבה מקומות בתולדות שאינם מתאימים לכללי האב
למשל מחבץ, כמש”כ השו”ע (או”ח הלכות שבת סימן שיט סעיף יז) “המחבץ [פי’ שמוציא חמאה מן החלב], תולדת בורר הוא”. ויש להקשות, איך זה בורר, והרי יסוד בורר הוא שיש תערובת אוכל עם פסולת או שני מיני אוכל, והמצב הוא שאינו מתוקן, וע”י הברירה מתקן. ואילו במחבץ חסר עיקר התנאי הזה, שהרי יש מקודם חלב שהוא מין אחד ואין בו פסולת, וא”כ איך שייך בו בורר. אלא משום שיש כאן בירור מיוחד של חלקי החלב שמהודקים לגמרי זה עם זה והוא מבדיל אותם, זה פעולה חשובה אף שחסר עיקר התנאי של ברירה, אולם זה לא אב אלא תולדה.
ראיה נוספת מן הבבלי
ובגמרא בבבלי מבואר שיש מהלך ע”פ הירושלמי הנ”ל שקודם מבינים שיש כאן מלאכה בלי לדעת איזה מלאכה זה, ורק אח”כ מבינים למה לדמות, וזה משום שבאמת הדבר לא פשוט במושכל ראשון לדמות.
וכמו שמצינו בשבת (בבלי מסכת שבת דף צה עמוד א) “רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא, בעו מיניה: חולב משום מאי מיחייב? – אמר להו: משום חולב. – מחבץ משום מאי מיחייב? – אמר להו: משום מחבץ. – מגבן משום מאי חייב? – אמר להו: משום מגבן. – אמרו ליה: רבך קטיל קני באגמא הוה. אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: חולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה”. ע”כ.
הנה לשון “קטיל קני באגמא” הוא מליצה גוזמית, שאינו כפשוטו, אלא הכוונה על חסרון כל שהוא בלימוד, כך מבואר בגמרא (סנהדרין דף לג ע”א), וא”כ מאי אמר רב נחמן בר גוריא, הרי לכאורה לא אמר כלום. אלא כוונתו, שבאמת הוא כן השיב דבר חשוב, שזה סברה שחולב חייב גם בלי לדעת לאיזה מלאכה לשייך את זה. אולם המשיב רצה בעיקר לדעת לאיזה מלאכה זה שייך, ועל זה לא השיב, על כן תקף אותו.
ואותו דבר הוא גם על מגבן, שקשה לדמות אותו ממש לבונה, שהרי אין שייך בנין באוכלים. אלא משום שכאן מהווה דבר חדש לכן שייך בו בונה, אף שאין זה לפי הכללים הרגילים של בונה.
ועכ”פ לומדים מן ההוה אמינא, שיש דבר כזה שמבינים שזה מלאכה בלי לדעת איזה מלאכה. וזה ע”פ הירושלמי הנ”ל.
וממילא מובן ג”כ שחשמל [גם בלי חוט לוהט] הוא יצירה חשובה, שמשתמשים בו כמעט בכל נושאים בעולם, והוא כח אדיר, זה מלאכה מצד עצמו, ואם חושבים לדמות לבונה, ניתן לעשות זה על אף שאינו נכלל בכללים הרגילים של בונה.
[הג”ה, אני מביא כאן סיפור מענין, לא בגלל בירור ההלכה אלא כדי לעזור לזכור מה שכתבנו כאן, פעם פגשתי יהודי חסידי, ואמרתי לו את הראייה הזו, שמן ההוה אמינה של הגמרא לומדים יסוד גדול בהלכות שבת, ואז אמר לי, שאצל החסידים אומרים שההוה אמינא של הגמרא הוא ג”כ חשוב ולא רק המסקנא, ובעקבות זה לא אומרים אצל חלק החסידים תחנון בט”ז וי”ז אדר, משום שהגמרא מגילה שואלת למה לא קוראים המגילה בט”ז וי”ז אדר, ומשיבים משום שנאמר ולא יעבור, ובגלל שכבר יש הוה אמינא שכן אפשר לקרות, זה כבר מספיק שלא לומר תחנון. ואז חשבתי [אף שאני לא נוהג כך], שאם הנהגה זו שלא לומר תחנון באותם זמנים מביא לידי הבנה שכל חשמל אף שאין בו אש בוערת הוא איסור תורה ועוד הרבה דברים המובאים בהמשך, זה כדאי לוותר על התחנון באותן הימים. וזה כמו שהגאון רבי חיים עוזר גרודז’ינסקי זצ”ל בירך בורא מאורי האש על נר חשמל, כדי להראות לכולם שנר חשמל הוא אש וחייבים עליה בשבת, על אף שברכה זו בצורה כזו היא רק בדיעבד כמבואר בבה”ל (סי’ רח”צ ד”ה ונר), ע”כ ההג”ה].
יסוד הויכוח, האם אנו בבחינת חמורים או בבחינת בני אדם
ובזה שיסודי חשמל בנוי על הירושלמי הזה, מיושב הקושיות של הגרשז”א על החזו”א. שהגרשז”א סובר שאנו צריכים לחפש דימיון מוחלט למלאכת בונה, והיינו שמתחילים עם מלאכת בונה ומחפשים מה יש לדמות, ואז מגיעים למסקנה שחשמל לא דומה, ובזה צדקו טענותיו שיש הרבה לחלק.
אבל באמת הדבר הולך בכיוון הפוך, שיש הרגשה פנימית ששימוש בחשמל הוא מלאכה, וזה יצירה חדשה, רק שמחפשים לאיזה מלאכה להלביש זה, ובזה טוען החזו”א שזה בונה, או מכה בפטיש, וי”א שזה מבעיר אף שאינו מבעיר ממש, אבל העיקר שזה מלאכה.
אולם הגרשז”א ס”ל שאין אנו יכולים לחדש תולדות בזמנינו, ע”ע לקמן בזה.
הויכוח כאן, האם אנו יכולים לחדש תולדות או לא, זהו העיקר הויכוח, ועל זה הכל בנוי. וזה לא נגמר בחשמל, אלא לאט לאט בהרבה מלאכות, שכעת אין אנו עושים הפעולות כמו שעשו פעם, כמו להאיר – נורת לד; לבשל – מיקרוגל; לכיבוס – בלי מים אלא כימי; כתיבה – במחשב. והדברים יתחדשו בכל פעם, וע”ע לקמן על זה.
ונקודת הויכוח היא, האם אנחנו מחשיבים את עצמינו בבחינת חמורים בענין זה [כמו שמצינו במסכת שבת (דף קיב עמוד ב) “אם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים”], ואין לנו אלא רק מה שהיה פעם.
או שאנו מבינים שהתפקיד שלנו לא להיות ענווים שלא במקום, אלא לחדש תולדות דאורייתא ע”פ כיוון רבי יוחנן וריש לקיש, וע”פ כיוון חז”ל שאמרו מלאכות אף שאין דומין ממש כמו גבינה לבונה, ומחבץ לבורר, וע”פ כיוון הרשב”א שאמר שנשיאת תולעת שני הוא מלאכת מחשבת.
“לעשות את השבת לדורותם”
הנה כתוב בתורה (שמות לא טז) “לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם”, לפי הפשט לא מובן מה הצורך לכתוב כאן המילה “לדורותם”. ועי’ רמב”ן (ויקרא פרשת אמור, פרק כג פסוק טז) שכתב שלא נכתב בתורה מילה לדורותם אלא במקום שיש צורך, והוא הסביר שם כמה מקומות מה הצורך לכתוב לדורותם. וכאן בשבת לכאורה לא מובן מה הצורך, כי מהיכי תיתי לחשוב שהשבת לא נאמר לדורות עולם.
וגם המילה “לעשות” לא מובן, והמפרשים טורחים עצמם להסביר, עי’ באור החיים הקדוש, אבל לא מובן על פי פשט מה זה קשור למילה “לדורותם”, רק על פי דרש. ועדיין לא ראיתי מפרש שמניח הדעת על פי הפשט.
אולם נראה ע”פ פשט, ע”פ מה שכתב הנצי”ב (העמק דבר בהקדמה, אות ד) בפסוק (בראשית ב ג) “אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹקִים לַֽעֲשֽׂוֹת”, שיש מצווה לגלות ולהוציא סתרי הטבע בכל דור, וזה כבוד שמים. ובודאי שכוונתו שגם כל הטכנולוגיה יש מצוה לגלות ולהוציא לפועל.
וא”כ כאן אמרה תורה “לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם”, והיינו כשם שמצוה לחדש ולהוציא לפועל את הטכנולוגיה, כך יש מצוה “לעשות” היינו לחדש בהלכות להכניס את הטכנולוגיה למלאכת שבת [לשון “לעשות” מפרש הנצי”ב כמה פעמים שזה חידושי הלכות].
וזה המשך הפסוק (שמות לא יז) “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ”, שזה כולל כל מעשה בראשית, גם מה שנכלל במילת ברא א-לקים “לעשות”.
וזה ע”פ דברי רבי יוחנן ור”ל שחשבו כל דבר אם זה מלאכה, אף בלי שידעו איפה להכניס, ואם לא מצאו, הכניסו זה למלאכת מכה בפטיש.
ועל זה באה התורה להראות מילה לדורותם, שזה נוהג בכל הדורות, שלא תאמר שחידושים אלו מוגבלים לדור של משה רבינו או לדור של ר”י ור”ל או לדור של הרשב”א, אלא בכל דור, היינו כל דור שמחדש איזה חידוש בטכנולוגיה, יחד עם זה צריכים חכמי הדור לחדש בהלכות שבת אותו דבר אם זה נראה כמו מלאכה, ואז להכניס בתור תולדה, ואם מוצאים איזה דמיון, אף שאינו לגמרי דומה כמו מגבן משום בונה, מכניסים זה לבונה, או למלאכה אחרת שחושבים שאיך שהוא ניתן להכניס שם אף שאינו דומה לכללים של אותו מלאכה, ואם לא מוצאים אז זה מכה בפטיש.
ולא תאמר שאנו בבחינת חמורים, ואין אנו בדרגא של ר”י ור”ל, כי זה אינו, שכמו שדור זה בדרגא שיכולים לחדש טכנולוגיה מה שלא היה אפשרות בדרות שעברו, וא”כ דור זה לא בבחינת חמורים, כן צריך לחדש גם בהלכות שבת.
וזה כעין שהרשב”א אמר (ח”ד סי’ עד) שמי שנוטל ביצים של תולעת משי בבית השחי שלו, יש בו מלאכת מחשבת, אף שלא מוצאים דבר זה בכל הש”ס.
החילוק התמוה בין חידושי קודש וחידושי חול
פעם שאלתי יהודי, למה לא הולך עם תכלת, הרי יש ראיות ברורות על זה [עי’ בספר בכנף איש יהודי], והשיב שהסבא לא הלך עם תכלת, ושוב שאלתי אותו א”כ למה משתמש במיקסר, הרי הסבא לא היה לו מיקסר, והשיב, זה בענין חול אבל בענין קודש עושים רק מה שהיה.
אולם צע”ג, לא תהא כהנת כפונדקית.
והתירוץ האמיתי על החילוק בין תכלת למיקסר, שמיקסר וכל הטכנולוגיה נעשה ע”י גוים או חילונים, ואין להם הכלל שאין לעשות דברים חדשים, ואח”כ כבר יהודים שומרי תורה משתמשים בה, אבל תכלת צריך חכמי ישראל והם לא מוכנים לחדש דברים.
גדולי ישראל לא מוכנים כלל לדבר על דברים חדשים
בעהי”ת זכינו בדורנו לקיים מצוות ציצית בשלימות, ע”י מציאות החלזון ארגמון קהה קוצים. מי שחידש והכריע ופעל למען התכלת ארגמון קהה קוצים, והקים בפועל את מפעל אגודת פתיל תכלת, הוא הרב אליהו טבגר שליט”א שגר בקרית ספר, וראש הישיבה בישיבת תורת חיים במוסקבא.
הרב אליהו טבגר הוא תלמיד של הרב שמואל אויערבך שליט”א, וכשהכריע בראיות חזקות על אמיתות התכלת, ביקש הרב אליהו טבגר מרבו הרב שמואל אויערבך, שיתן לו המלצה שהוא ירא שמים, כדי שיוכל להציע את הראיות שלו על אמיתות החלזון לגדולי ישראל.
אמר לו רבי שמואל אויערבך, אין לך מה ללכת לגדולי ישראל, אף אחד לא ירצה כלל לדבר אתך על זה, כולם לא מוכנים כלל לדבר על דברים חדשים, שלא היה נהוג מקדמת דנא, אתה צריך לעבוד מלמטה. [היינו מתלמידי חכמים פשוטים ולא מאלה שעומדים בראש העדה, כי שם הדבר נמנע וסגור ואין מה לצפות מהם על בירור הענין].
וא”כ יש לנו כעת עדות מאחד מגדולי ישראל, שהוא בן של אחד מגדולי ישראל הגרש”ז אויערבך זצ”ל, שמכיר היטב את גדולי ישראל, והוא מעיד שהתכלת לא יתברר מכח גדולי ישראל, והכל משום הנהגה של “חדש אסור מן התורה” שלא במקומו.
וזה גם הנפקא מינה, למה עצם הטכנולוגיה מתחדשת בכל יום תמיד, אבל להכניס את חידושי הטכנולוגיה בתור תולדות חדשות לתוך הלכות שבת לא רוצים, משום שטכנולוגיה נעשה ע”י גוים או חילונים, ואין להם הכלל של לא לעשות דברים חדשים אבל להכניס הטכנולוגיה לתוך הלכות שבת צריך חכמי ישראל והם לא מוכנים לחדש [עי’ לקמן שהחזו”א כן היה מוכן לחדש בהלכות שבת אף דברים שאינן דומים לגמרי].
ובזה מבן ע”פ פשט, למה המדינה נעשתה ע”י חילונים ולא ע”י שומרי תורה ומצוות. שהרי יש שני אפשרויות להקים מדינה, אפשרות אחת מצד מצוות כיבוש א”י, שנוהג בכל דור כמבואר ברמב”ן (הוספה לספר המצוות מצוה ד’). שנית מצד לאומיות חילונית, כמו שכל גוים רוצים מדינה. והנה לעשות ע”פ מצוות התורה צריך חכמי ישראל, והרבה מהם לא היו מוכנים לעשות דברים שלא היו מורגלים עד אז, וממילא נשאר רק האפשרות השניה דרך לאומיות חילונית. ובדיעבד שכבר נבנה המדינה, חלק מן הרבנים מחשיבים זה גם כמצוה וחלק חולקים על זה. ועכ”פ אנו סובלים הרבה מזה שנעשה ע”י חילונים, ויש עוד סיבות לזה, אולם אכמ”ל. וע”ע במאמר ושבתי את שביתהן את שבות סדום ובנותיה.
שיטת הגרשז”א שאחרי תקופת הראשונים א”א לחדש דברים שאינם דומים לגמרי
הנה הגאון רש”ז אויערבך זצ”ל חלק על הכלל הזה, שהוא ס”ל שהתפקיד שלנו בהלכות שבת במה שנוגע לטכנולוגיה, שמלאכה נקרא רק מה שנאמר בזמן חז”ל ולא חידושי הטכנולוגיה, וחידוש הטכנולוגיה מנצלים רק כדי להתיר לעשות דברים שדומים למלאכה אבל אינם מלאכה, ועי”ז ניתן לעשות כל דבר עכ”פ לחולים. ורק הרשב”א היה יכול לומר חידושים מעין זה, כמו שיוצא מהויכוח שלו עם החזו”א.
וז”ל בשו”ת מנחת שלמה (חלק א סימן יב הערת המחבר): “מוצא אני לנכון להודיע שבהיותי פעם אצל מרן בעל החזו”א זצ”ל אמרתי לו שהמרתיח מים בשבת ע”י מזלג חשמלי ששני קצוותיו מרוחקים והמעגל נוצר רק ע”י המים אשר על כן הם מתחממים ורותחים, שלדעתי איסורו רק מדרבנן, דכיון שזרם איננו אש ממילא הו”ל כמבשל בתולדת חמה דפטור מחטאת, ואמרתי שלדעתי רצוי לפרסם דבר זה לבתי חולים וכדומה, והשיב לי בפשיטות דכמו שהמבשל במים חמים שהם “תולדה” מאש חייב חטאת, כך גם המבשל בזרם של חשמל הואיל ובדרך כלל הוא תהליך היוצר אש הו”ל כעין “עיבור” של אש, וכמו שחייבין על תולדה כך גם על עיבור הואיל ובדרך כלל הוא עתיד להיות אש אף על גב שלמעשה רק חימם מים ולא נוצר שום אש. מאד התפלאתי לשמוע דבר זה וילדות היתה בי לומר שרק הראשונים היו יכולים לומר חידוש גדול כזה, אך הוא חזר והשיב שלדעתו הוא פשוט ואין צריכים כלל להיות רשב”א לומר דבר זה, אולם גם היום זה תמוה מאד בעיני, ובפרט שהזרם עצמו רק במרוצתו משפשף ומחמם את החוט שמתנגד לו עד שהוא נהפך לאור ושורף ונקרא אש, אבל לגבי הזרם עצמו לא שייך כלל לומר שהוא אש לא בתחלה ולא בסו”. עכ”ל.
ורואים כאן שהגרשז”א בעניוותו הגדולה החשיב את עצמו בבחינת חמורים המבואר בגמרא הנ”ל, והחזו”א חלק עליו בזה.
מן הסברה ומן הפסוק מבואר שאין הבדל בין הראשונים לדורינו
אולם נראה שאין הדבר, אלא כמו שאנו מצווים לחדש עצם הטכנולוגיה, וזה כולל כל הברואים כולל גוים, וזה כבוד שמים כמו שהסביר הנצי”ב, כך אנו מצווים לחדש בתוך הטכנולוגיה את הלכות שבת על דרך רבי יוחנן וריש לקיש ועל דרך חז”ל שאמרו תולדות אף שאין דמיון גמור כמו בונה בגבינה.
וכמו שחידושי הטכנולוגיה מצווים אנו לחדש בכל דור וכמו שבאמת עושים, ה”ה לחידושי תולדות של שבת.
ובזה דברי הגרשז”א צע”ג, כי דעת הגרשז”א הוא שצמצם הלכות שבת רק למה שהיה או דמיון מוחלט, ולא מסכים לחדש תולדות, וכל מושג של חידושי תולדות נסתיים אחרי תקופת הראשונים, וזה פלא, איפה נאמר הגבול הזה.
וע”ע במסכת ראש השנה (דף כה עמוד ב) “ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה”.
הויכוח לא רק בחשמל אלא בהרבה מלאכות
והוויכוח הוא לא רק בחשמל, אלא מעל ומעבר כל מה שכבר נתחדש ומה שעתיד להתחדש.
אלא גם אם לא מקבלים שחשמל הוא בונה, עכ”פ הוא מלאכה.
אולם מעבר לעצם חיוב לחדש תולדות ע”פ הטכנולוגיה המתחדשת, יש עוד נפקא מינא בין דרך של הגרשז”א ובין מה שכתבנו, האם יהא שבת בעוד חמישים שנה או לא, ולפי הדרך של הגרשז”א כמעט כבר לא יהא שבת, כי מכל דאורייתא יעשו דרבנן, וכל דרבנן יעקרו ע”י מכשירי גרמא, [עי’ במאמר “סוויטש וקלנועית-שבת – עקירת השבת” שכתבנו בשם כל הגדולים שזה מלאכה גמורה].
ויאמרו, אה”נ על מלאכה דאורייתא אין להשתמש בזה רק לצורך חולה אבל על מלאכה מדרבנן אפשר להשתמש בזה יותר, ואז יעקרו כל השבת כולו.
וכמו שעשה מכון צומת עם קלנועית, מקודם הוריד חשמל לדרבנן ואח”כ הוריד את הדרבנן להיתר ע”י מכשיר גרמא והתיר לזקנים לטיול.
ועל זה באה התורה להזהיר לעשות את השבת לדורותם.
ובזה הנקודה העיקרית שדנים, בין על חשמל ובין על הרבה פעולות חדשות שלא לגמרי דומים למלאכה, ומפלפלים אם זה כן דומה או לא דומה, שצריך לדעת, שהויכוח הוא לא אם המלאכה דומה או לא דומה, אלא הויכוח הוא, האם אנו יכולים לחדש תולדות או לא. ובנוסח אחר: אם אנו יכולים לחדש מלאכות אף שאינן דומים, האם השבת נאמר לדורות עולם כולל חידושים של הטכנולוגיה או רק המשך מה שהיה.
האם שייך להתנהג בעניוות בענין זה
בודאי יהיו ויכוחים והתנגדות לכל מה שנכתב כאן, ויאשימו אותנו בגאווה ובהתנשאות וכו’ וינצלו מידת העניוות שלא במקומו.
וע”ע בענין מידת ענויוות שלא במקומו, בגיטין (דף נו עמוד א) “אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו”.
וזה כמו בענין תכלת, שהויכוח אם יש תכלת או לא, לא תלוי כלל בראיות, שהרי יש ראיות מספיקים, אלא, הויכוח הוא אם אנו יכולים לשנות ממה שהיה מקובל עד עכשיו, או שאין אנו יכולים להכניס מצוה לתוך כלל ישראל. ומי שעומד מן הצד חושב, שיש ויכוח אם יש ראיות על התכלת או לא, וכל מי שנכנס לתוך הענין יודע שלא זה הויכוח, אלא הויכוח אם אנו מעונינים לחדש מצווה שנעלמה הרבה זמן או לא.
וע”ע בענין עליה בהר הבית, יש אוסרים ויש מתירים, ומי שעומד מן הצד חושב שעיקר הויכוח הוא הלכתי, האם יודעים מקום המקדש או לא, או אם צריך לחשוש שילכו במקום האסור או לא, או שזה התגרות באומות או לא, אולם למעשה לא זה הויכוח, אלא עיקר הויכוח הוא האם אנו צריכים לעשות השתדלות לקרב ענין של הקרבת קרבנות ובנין בית המקדש או שהכל ירד מן השמים או משיח יבוא, ועד אז אנו נמשיך מה שהיה, זה עיקר הויכוח, והשאר בירורי הלכה בא לאחר הויכוח הזה, עי’ במאמר “החרימו עולים להר הבית – קיבלנו רפורמים“.
וזהו זה הויכוח על כל הטכנולוגיה החדשה, האם אנו מוכנים ורוצים לחדש תולדות על דרך של רבי יוחנן ור”ל או לא, האם זה מחייב אותנו לעשות את שבת לדורותם על דרך שביארנו, או רק נמשיך מה שהיה.
הנפקא מינה בין דרך זה לדרך זה, לדרך שלנו יתקיים השבת לדורות, ולדרך אחרת, בעוד כמה שנים כבר כמעט לא יהא שבת ח”ו.
סכנת עקירת השבת עיקרו בתוך בית המדרש
וכן יוצא מכל זה, שסכנת עקירת השבת, עיקרו הוא לא, האם החילונים יפתחו חנויות בשבת או לא וכל כיוצ”ב, אף שצריך בודאי ללחום על זה, אבל עיקר הסכנה הוא בתוך בית המדרש, האם אנו מוכנים לקיים הפסוק לעשות את השבת לדורותם על דרך שביארנו או לא.
בענין מכונת שמיעה למוגבלי שמיעה
עי’ בזה במאמר רשפיה רשפי אש (סי’ א’ ס”ק ו’) שצידדנו להתיר לדבר אליו ישיר על אף שלדבר במיקרופון הוא מלאכה דאורייתא, וכתבנו שם שזה בבחינת השלמת האוזן, ונכלל בהיתר כללי של דרך אכילה אין בו משום מלאכה, ודרך מלבוש אין בו משום הוצאה, ונכללים גם דברים שנושא ביד, שאף שבנושא ביד אין היתר ללכת אף לצורך רפואה (שבת ס”ב), אבל אם אינו יכול ללכת בלי זה נחשב המקל כמלבוש (שו”ע סי’ שא סע’ יז). וכן מותר לשתות אל הפה ע”י משמרת כשיש תולעים במים (שי”ט ט”ז) אף שבורר ע”י כלי לא הותר לאלתר, אבל ישיר לפה מותר כי זה יותר דרך אכילה, אף שמשתמש בכלי המיוחד לברירה דאורייתא, והיתר זה נאמר גם אם נעשה ע”י אדם אחר ישר לתוך האדם, ע’ שולחן ערוך (הלכות שבת סימן שכח סעיף לה) “מותר לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק”. וזה עיקר סיבת ההיתר, משום שזה דרך אכילה, [המ”ב שם בשה”צ נתקשה בסיבת היתר זה ורצה לומר משום פיקוח נפש, וזה צע”ג, שא”כ גם לתוך כלי יהא מותר, אבל זה סיבת ההיתר משום שזה דרך אכילת התינוק ומופקע ממלאכה, אף שהפעולה נעשה ע”י האמא] עי’ שהארכנו בזה שם. ופעם שאלתי את הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ”ל על זה ואמר לי שזה לא פעולה [אף שס”ל שכל שימוש חשמל הוא דאורייתא וגם ע”י גוי אסור אף במקום מצווה, עי’ שבט הלוי (ח”ח סי’ מז)] ואולי סברתו שזה כאדם שמדבר כדרך איש אל רעהו ולא מרגיש שעושה כאן מלאכה, או סברתו כנ”ל.
In a previous post, I mentioned that in our times – as regards halakhah – there is only the authority of the lawyer and not that of the lawmaker. A “lawmaker” is one who has the legislative capability to make new laws or alter existing ones, whereas the “lawyer” has no such legal capacity. Instead, he is merely qualified to apply the laws as they exist and to work within them. And this is precisely our situation today.
The Rambam, in his haqdamah to the Mishneh Torah, describes the development and institution of the halakhah up until his own time. The demarcation between the rabbinic authorities of talmudic times and those subsequent to them which is made by the Rambam is clear and unambiguous. After the court of Ravina and Rav Ashi – described by the Gemara (Bava Messia 86a) as being “sof hora’ah – the end of halakhic instruction” – what we know of today as “talmudh” was officially closed. The term “talmudh,” as it is used by the Rambam, is not usually an exclusive term for the Babylonian Talmud. It is many times used as a collective term for all of the literature produced by Hazal, which includes both the Bavli and Yerushalmi, Mishnah, Tosefta, Sifra, Sifrei, and several others. So, in the view of the Rambam, the “talmudh” (i.e. the official body of authoritative halakhic literature authored by Hazal) has now become the standard of religious law for subsequent generations that do not have the benefit of a Sanhedrin.
The Rambam explains the statement from Bava Messia regarding Ravina and Rav Ashi as follows:
“Ravina wa-Rav Ashi hem sof hakhmei ha-talmudh – Ravina and Rav Ashi are the end of the Sages of the talmudh” (Mishneh Torah, Haqdamah i:23 – “talmudh” here being used in the general sense)
He then goes on to say:
“…And the purpose of the talmudhin is an explanation of the words of the Mishnah and a clarification of its depths, and also of those things which were originated by each and every beth din from the days of Rabbenu HaQadhosh [i.e. Rabbi Yehudhah HaNassi] until the composition of the talmudh. And from the two talmuds, and from the Tosefta, and from the Sifra and Sifrei, and from the Toseftoth – from all of them – is clarified what is forbidden and what is permitted, what is tamei and what is tahor, who is liable to punishment and who is exempt, the kasher and the pasul, just as it was repeated from person to person all the way back to Mosheh Rabbenu at Sinai…”
So, according to the Rambam, the halakhah is no longer determined in our times from the Sanhedrin, universal courts, etc., but is determined from the works of Hazal taken in aggregate. This aggregation is a complicated matter that has many interpretive rules, but this is the basic principle. And it is not just according to the Rambam, others also affirm this. For instance, Rav Sa`adyah Gaon states in his siddur that the “ba`alei mesorah – possessors of authoritative halakhic tradition” are those whose words are written in “the Mishnah and the Talmud” (pp. 11-12). And these are the bounds that every subsequent rabbi must work within.
The Rambam states this explicitly:
“…And every beth din that arose after the talmudh in every city that issued a decree (gezerah), or issued a, ordinance (taqqanah), or instituted a custom (minhagh) for the inhabitants of the city, or several cities, their practical rulings did not spread to all of Israel [i.e. from a central authority] because of the distance between the places of their dwelling and the disruption of unrestricted travel on the roads. Also, such a beth din is comprised of a few individuals and the beth din ha-gadhol [i.e. the Sanhedrin] comprised of seventy was disbanded several years before the composition of the talmudh. Therefore the men of one city cannot force those of another city to abide by its local custom, and they cannot say to another beth din that they should make the same decree as another beth din in his city. And also if one of the Geonim taught that the proper ruling (derekh ha-mishpat) was a certain way and it was clear to another beth din that arose after him that such a ruling was not the proper ruling (derekh ha-mishpat) as it is written in the talmudh – we do not listen to the first opinion, rather we listen to the one whose opinion makes the best logical sense, whether he came first or came later…”
There are several points to note here:
What is written in the “talmudh” (the works of Hazal) is the supreme source ofhalakhah since the disbanding of the Sanhedrin. The only arguments that can be acceptable are those made in effort to correctly interpret the talmudh. Rambam makes this explicit statement in his Pirush HaMishnayoth: “”The legal activity of all who arose after Ravina and Rav Ashi is confined to the understanding of the work they composed, to which it is forbidden to add and from which it is forbidden to detract.” (Haqdamah i:46, Qafih Edition).
The principle of halakhah ke-bathra’ei does not apply to anyone who comes after thetalmudh is closed – including the Geonim.
The standard for all subsequent legal positions is their cogency when compared to the text of the talmudh.
So, the position of all rabbinic persons today is that of an interpreter of the existing laws as bequeathed to the Jewish world by Hazal. They can apply what is there, but they are halakhically disallowed from adding or subtracting as they see fit. Anyone familiar with the works of the Rambam (and various other rishonim) knows that he frequently denies the authority of the Geonim to change the law, make new legal institutions, compose newberakhoth, etc. Instead, he rules according to the Gemara and dismisses their innovations as baseless (as did many other rishonim). However, when the Geonim write in effort to rightly apply the law as recorded in the talmudh, the Rambam carefully considers their words.
Lawyers are those who have gone to law school, studied the legal system and legal precedent, graduated, passed an exam, and are technically qualified to practice law. This is essentially the lot of “rabbis” today; they have attended yeshivah, been tested on certain legal subjects, and have received a certificate of their academic training. However, though technically qualified – and perhaps graduates of the top, most prestigious law schools – many lawyers are brutish and vile, have their own agendas, seek to circumvent the rules of the legal system, appeal to popular public sentiment, and generally lack personal integrity and moral clarity. So, who ultimately decides who is qualified? The people who hire them.
If someone needs the services of a lawyer (and it is the wise thing to do so when considering any complex legal decision or action), he seeks out an honest person concerned with justice. We generally steer clear of “scheister” lawyers unless we also have a crooked personal agenda we would like them to carry out on our behalf. The search for a rabbi is basically the same. There are those who are honest and true, loving their fellow Jews, and seeking to do the will of God, but there are also those who have their own agendas, are hateful, and seek to only bring honor to themselves. The decision of which to follow is a personal choice based on the morality of the individual.
Lawmakers do not exist in our times. All we have is a legal library containing the minutes of meetings, trial transcripts, and the dossiers of various judges that were left after the disbanding of the Sanhedrin. We have no judges today and the “jury” (following the metaphor, there is no such concept in halakhah) is comprised of the Jewish laity. Lawmakers can demand allegiance and obedience, but lawyers cannot. Lawyers must be convincing in their arguments, able to display their competence when handling the law, and have a good reputation. Otherwise, they are not hired. And admittedly, sometimes in a pinch a bad lawyer is better than no lawyer, but overall we seek out good lawyers and ignore the rest.
More on this later. Love and blessings to all of you.
I love it when the State goes after its own. I see on my homepage, which is MSN in Hebrew because I’m too lazy to change it, that Bozhi Herzog (I forget the menuval’s real name) head of the Labor Party, is being investigated for receiving “illegal donations” to his campaign for head of the labor party back in 2013.
Shelli Yechimovich, the other menuvelet who was running against him, had this gem to say about the affair:
חברת הכנסת שלי יחימוביץ’ (המחנה הציוני) התייחסה היום (שבת) לראשונה לבדיקה המשטרתית נגד יו”ר מפלגתה ויו”ר האופוזיציה יצחק הרצוג, ואמרה כי היא “סומכת, כמו תמיד, על המשטרה, הפרקליטות ועל כל מוסדות השלטון ומייחלת שהמפלגה שלנו לא תשלם מחיר כבד מדי
Knesset Member Shelli Yechimovich commented this morning on the police investigation against the chairman of her party and the head of the opposition Yitzchak (ah, that’s it) Herzog, and said that she “relies, as always, on the police, the prosecution, and all the institutions of state and hopes that her party will not pay too heavy a price.”
Whenever the state goes after itself, politicians have to still praise the state so as not to incite rebellion against it. She relies on the police, the prosecution and all the institutions of state because those are the weapons she is always fighting to control with her political aspirations. She is caught between the State and a hard place. It’s the same reason politicians always profusely thank the “first responders” in any disaster situation because the first responders are always police and firemen, services monopolized by the state.
I, for one, do not rely on the police, the prosecution, or any institution of state to do anything except what is in their best interest. I say the same thing about all private businesses as well, which always only do what is in their best interest. However, the difference between a private business and the state is that people voluntarily pay private business for their services, whatever they are, which means it is always in the best interest of businesses to comply with the wishes of their customers and clients. The State, however, doesn’t have to comply with the wishes of anyone because they get their money at the barrel of a gun.
If a private business screws you over, they will lose business. If the state screws you over, there ain’t nothin’ you can do about it, except go to the state itself to complain and scream at the wall. Or in the best case scenario, to the “Judges” of the “Supreme Court” who are wonderful and fair. And are paid by the State.
Also interesting to note, the crimes that state officials get punished for, almost always, are crimes against the State, which in this case would be accepting money not according to state laws. This isn’t actually a real crime, since accepting money is perfectly fine. They are never charged with actual crimes against people, even though they commit these every second of their lives. They only get in trouble for breaking the artificial laws the state makes up for itself.
Ages ago I read Hare and Cleckley on psychopaths, they then being canonical on the matter. Psychopathy tended to be somewhat vaguely defined but usually included lack of empathy, remorse, conscience, and the like. Today, it seems to be detectable. For example, say, researchers, if you put a normal person on a polygraph and read him words like bread, tree, mountain, torture, dogs, and sidewalk, there will be a sharp response to “torture” but not to the neutral words. Psychopaths don’t have that response. This would seem to tie in with a lack of empathy.
Recent years have seen vast amounts of research into physical correlates of psychopathy as well as non-pathological traits of mind such as conservatism and liberalism. (Actually, I’m inclined to regard both as pathological, but the demands of columnistic solemnity here prevent me from saying so.) One random example from the multitude, here. Further, men’s and women’s brains proved different. The differences are both anatomical, in the size of different parts of the brain, and functional, as shown by fMRI scans.
Supporting the view, though hardly scientifically, is that in some four decades of writing columns of one sort and another, I remember only two or three readers who said that I had changed their minds on a matter of fundamental importance (the righteousness of America’s wars, for example). Columnists are often called “opinion leaders,” but actually our function seems to be to tell our readers what they already believe in stirring prose. Opinions generally are fixed, impervious to fact.
If brain scans can detect psychopathy, or if crazed mass-murderers have distinctive patterns of neural activity, what should we do when we detect such traits? Should we detect them?
Should we routinely screen, say, students in high school? It might prevent some baffled Ritalin-head from shooting half the school. But what do we do with the kid? Put him preemptively in jail? He hasn’t done anything wrong. He might never do anything wrong.
Psychopaths do enormous harm, only occasionally by outbursts of violence, but prophylactic incarceration does not fit well with our notions of how society should be run.
What if research shows that certain people have certain probabilities of antisocial behavior? Little Johnny, age thirteen, has a twenty-five percent chance, or fifty percent, or ninety percent chance of violent criminality. Do we jail him, tattoo his forehead, make him report to a parole officer? If his nature becomes public, it will keep him from being hired or, probably, get married. If the condition is heritable, do we forbid him, or her, to reproduce?
Our legal system relies on the fallacious notion that if a man commits armed robbery, but serves his prison sentence, he is now a normal citizen. To those in law enforcement, it is well known that career criminals are exactly that, and will continue offending until perhaps their late thirties. They commit wildly disproportionate amounts of crime, usually starting around puberty. This underlies the badly-applied three-strikes-and-you-are-out laws.
But if brain scans reveal that some prisoners are highly likely to offend again, and perhaps kill someone, what do we then do? Should we base a life sentence on what a man might do rather than on anything he has actually done? On something that he may not do?
Knowing that a person is disposed to behave undesirably and that the condition is heritable, as twin studies so often suggest, would inevitably lead to thoughts of eugenics. The idea is in bad odor nowadays but might be less so in the case of preventing the production of multiple Teds Bundy.
The implications of genetic determinism for normal people, whatever exactly that means, are considerable. I like to think that I reach my political conclusions through godlike intelligence, unimpeachable logic, and exact information, all bathed in a rich syrup of peerless virtue. Now it turns out that I am just some mutt running a genetic program, probably written in Dartmouth Basic, not under my control. I am no autonomously enlightened than one of those lugubrious twerps at Salon.
The implications for commentators are grim. If we learn that our passionate support for capitalism, or passionate lack of support for it, is no more the product of thought than having blond hair? There go the book royalties. Webmasters could replace us with software.
Genetic determinism, or at any rate predisposition, can have detonative consequences. If the conservative’s tendency toward paranoia and truculent tribalism (as distinguished from the liberal’s characteristic googooing inattention to realty) are innate, we will have wars as long as we have generals. (It would be interesting to do brain scans of four-star generals. I recommend Xanax and a double Scotch before looking at the results.)
The Pentagon is notorious for finding existential threats to the United States everywhere: In Ukraine, in the South China Sea, in Syria, under the bed. Commies, terrorists, Chinamen, Islam, Russia and, off the record, Jews. Since their expressions of concern usually precede the cry, “Send money,” it is easy to dismiss their alarums as budgetary pretexts. But if soldiers are hard-wired to seek wars, what then? Their military decisions will be no more rational than a pit bull’s to bite.
And of course, under brain-scan determinism, there would be fruitful fields for abuse. A Democratic congress would find all Republicans to be potential serial killers and institutionalize them to promote public safety, probably after a forethoughtful sterilization. (Pondering the Senate Armed Services Committee, I can see the attraction of the idea. But that way lies fascism.) (Still….)
