Month: March 2016 – ה׳ באדר ב׳ תשע״ו

קיצור הלכות פורים ואדר

הלכות פורים – תשע”ו

מאת הרה”ג יוסף זילברפרב שליט”א, רב שכונת “הדר עליון” – ויו”ר רבני חיפה, ואר

6/03/2016

בס”ד, אדר תשע”ו

עיבור השנה ו”פורים קטן”

* על שלשה דברים מעברים את השנה: “על האביב”, כנאמר: “שמור את חדש האביב …”, ודרשו חז”ל: שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן, והטעם, שאז מבשילה התבואה, ויהא מהיכן להביא קרבן עומר.

“על פירות האילן”, היות ומחג השבועות מצווין להביא ביכורים לבית המקדש, אם מתארחת הבשלת הפירות מזמן עצרת, צריך לטרוח ולעלות לירושלים פעם אחרת, לכן מעברים השנה, כדי לדחות את חג השבועות לעוד חודש.

“על התקופה”, שחג הסוכות יחול בתקופת האסיף, כנאמר: “חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך …”.

* ישנם סיבות נוספות שגרמו לעבר השנה, כמובא במסכת סנהדרין: מפני הדרכים: שנתקלקלו בימות החורף מפני הגשמים ועדיין לא נתקנו, ולא יוכלו עולי רגל לבוא. מפני הגשרים: שנתקלקלו הגשרים ועדיין לא תיקנום, וישנם אנשים שאינם יכולים לעלות לירושלים, היו מעברים השנה כדי שיהא זמן לתקנם, מפני תנורי פסחים: שהיו צולין בהם פסחיהם ונימוקו ע”י גשמי חורף וצריכים להתייבש בשמש, וראו שעדיין לא התייבשו, ולא יהיה להם תנור לצלות הקרבן פסח – היו מעברים השנה שעל ידי זה יספיקו התנורים להתייבש. מפני גלויות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא חזרו: שמעו הסנהדרין שיצאו ישראל ממקומן להגיע לארץ ישראל, ועדיין לא הספיקו להגיע – הוסיפו עוד חודש, כדי ליתן זמן שיהיו יכולים להגיע לפני חג הפסח.

* בשבת מברכים יש נוהגים שבחודש אדר א’ מברכים “אדר” סתם, ובאדר ב’ אומרים “אדר שני”, אך מסקנת האחרונים כמובא במשנה ברורה לפרש בשניהם: אדר ראשון ואדר שני.

* משנכנס אדר מרבין בשמחה. בשנה מעוברת נוהגים כן גם באדר ראשון. גדר השמחה שכל אחד ישמח במה שמשמחו.

* יש הנוהגים לבדוק את המזוזות בביתם בחודש אדר של שנת העיבור, כיון שמזוזות צריכים לבדוק פעמיים בשבע שנים, והיות ואי אפשר להחזיק חשבון מתי נבדקו לאחרונה, הנהיגו לבדקם בכל אדר של שנות העיבור.

* מי שנולד בחודש אדר של שנה פשוטה, וכשנהיה י”ג – השנה מעוברת, לדעת הרמ”א נעשה גדול באדר שני.

* נולד בל’ שבט בשנה פשוטה, שהוא ראש חודש אדר, ושנת הי”ג היא שנה מעוברת, לחומרא נעשה גדול מאדר ראשון.

* נולד בל’ אדר ראשון בשנה מעוברת שהוא א’ דראש חודש אדר שני, ושנת הי”ג שלו היא שנה פשוטה שאז אין ל’ אדר כלל, נקטינן להחמיר שנעשה בר מצוה ביום ל’ שבט – א’ דר”ח אדר.

* שני ילדים, שאחד מהם נולד בכ”ט באדר ראשון והשני נולד בתחילת אדר שני, ושנת הי”ג שלהם היא שנה פשוטה, זה שנולד בתחילת אדר שני נעשה בר מצוה בתחילת אדר, וזה שנולד בכ”ט באדר ראשון, נעשה בר מצוה בכ”ט אדר. נמצא שהנולד קודם נעשה בר מצוה מאוחר מחבירו שנולד לאחריו.

* האבלים אומרים קדיש רק י”א חודש גם בשנה מעוברת.

* בשנה מעוברת המנהג לומר בתפילת מוסף של ראש חודש “ולכפרת פשע”. המנהג הנפוץ לאומרו עד אחר ראש חודש אדר ב’.

* ביום י”ד וט”ו באדר א’ אין אומרים תחנון ואין אומרים “למנצח יענך”, ואין אומרים “א’ל ארך אפים”, ואסור בהספד ובתענית.

* כמו כן אין אומרים תחנון או “צדקתך צדק” במנחה שלפניו שהוא י”ג אדר א’.

* אין אומרים “על הנסים” כיון שאין קוראין המגילה, ואם אמרו אין מחזירין אותו.

* ירבה קצת בסעודה, וטוב לב משתה תמיד.

* חתן ביום חופתו אינו מתענה, אבל יזהר שלא יהא רודף אחר מותרות מאכל ומשתה.

* מי שיושב שבעה על אחד מקרוביו, נוהג בו כל דיני האבלות, ואם חל יום פטירת אביו או אמו בפורים קטן, אינו מתענה.

* מי שנפטר לו אב או אם בחודש אדר בשנה פשוטה, כשמגיע לשנה מעוברת, למנהג הספרדים נוהגים לקבוע את יום השנה באדר ב’ ולמנהג האשכנזים בשניהם. ולענין אבילות באדר ב’ שהוא החודש השלשה עשר, כגון ללכת לחתונה, מותר.

* לכתחילה אין לעשות הקמת מצבה בפורים קטן, בין בי”ד ובין בט”ו, כיון שנהוג להספיד במעמד זה.

פרשת זכור

* בשבת – פרשת “צו”, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון בפרשת השבוע, ובספר שני פרשת “זכור את אשר עשה לך עמלק” (דברים פרק כ”ה, פסוקים י”ז-י”ט).

* קריאת פרשת “זכור” היא מצות עשה מהתורה. הקורא והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת מצות זכירת מחיית עמלק שהיא לזכור ולא לשכוח את כל אשר עשה לנו עמלק, ושמחמת כך נצטוינו למחות את שמו.

* יש פוסקים הסוברים שגם נשים חייבות לשמוע קריאה זו, ולכן נשים היכולות לבוא לבית הכנסת לשמוע פרשת “זכור” – ישתדלו לעשות כן, ומי שלא יכולה – תקרא הפסוקים בביתה.

* ציבור שמחמת אונס לא קראו בשחרית פרשת זכור, יכולים להוציא ספר תורה במנחה ולקרוא בברכה, ולאחר מכן קוראים את הפרשה כרגיל.

* מי שלא שמע את קריאת “זכור”, יקרא בביתו פסוקי “זכור את אשר עשה לך עמלק”, ובדיעבד יכוון לצאת ידי חובה בפורים בשעת קריאת התורה.

* מעיקר הדין, ספרדי ששמע פרשת זכור בהברה אשכנזית יצא ידי חובה וכן להפך, דאלו ואלו דברי אלקים חיים.

תענית אסתר

* מנהג ישראל להתענות ביום יג’ אדר (יום רביעי), מפני שבימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים ביום שלשה עשר באדר לעמוד על נפשם מפני אויביהם והיו צריכים לרחמי שמים כדי שינצחו את אויביהם, וישבו בתענית ביום זה.

* הרוצה לקום לפני עלות השחר (4.10) לאכול או לשתות, יתנה בלילה קודם השינה שיאכל וישתה בקומו, ואם שכח להתנות – מותר לו רק לשתות.

* קטן (פחות מ- י”ג לזכר, ו-י”ב לנקבה) פטור מלהתענות בתענית אסתר, ואפי’ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהתענות, יש למחות בידו.

* חתן וכלה בתוך שבעת ימי חופתם, פטורים מלהתענות, וכן אם ארע ברית מילה – המוהל, הסנדק ואבי הבן פטורים מלהתענות. וכן בפדיון הבן בזמנו, אבי הבן והכהן רשאים לאכול.

* מותר להתרחץ בתענית אסתר.

* מעוברות, יולדות ומניקות פטורות מלהתענות, ואפילו אם פסקה מלהניק, כל שהיא בתוך 24 חודש ללידתה, פטורה מלהתענות, וכן חולה או זקן שתקפם חולשה – פטורים. רופא או המטפל בחולה, ואם יצומו אינם יכולים לשמש את החולה כראוי, אינם צריכים להתענות.

* בתפילת שחרית אומרים “סליחות” לתענית אסתר. בחזרת הש”ץ של שמונה עשרה, בשחרית ובמנחה אומר הש”ץ “עננו” בין ברכת “גואל ישראל” ל”רפאנו”. יחיד אומר “עננו” בתפילת מנחה ב”שמע קולנו”.

* אחר חזרת הש”ץ בשחרית אומרים “אבינו מלכנו”, ובמנחה אין אומרים “אבינו מלכנו ו”תחנון”.

* בשחרית ומנחה מוציאים ס”ת וקוראים בפרשת “כי תשא”: “ויחל משה”. במנחה – מפטיר העולה השלישי בישעי’הו, פרק נ”ה, בהפטרת “דרשו ה’ בהמצאו”.

זכר מחצית השקל

* נוהגים לתת לפני פורים מעות זכר ל”מחצית השקל” שהיו נותנים בזמן שבית המקדש היה קיים. המעות צריכים להנתן לצדקה לעניים, או לתמיכה בלומדי תורה.

* גם הנשים יתנו זכר ל”מחצית השקל”, והמנהג שהבעל נותן גם עבור אשתו, וטוב לתת גם עבור הילדים שגילם פחות מ- י”ג שנה. יש שכתבו ליתן גם עבור “עובר”.

* המנהג לתת “מחצית השקל” בזמן תפילת מנחה שבתענית אסתר.

* שכח לתת מחצית השקל לפני פורים – יתן בפורים. עבר פורים ולא נתן – ישתדל לתת בחודש אדר.

* יש להזהר שבשעה שנותנים, אל יאמר: “הרי זה למחצית השקל”, אלא יאמר “זכר למחצית השקל”.

המשך לקרוא…

מאתר שטייגען [האתר נעלם].

The Vilna Gaon on the Laws of Machtzis Hashekel

Parasha Notes: Wayaqhel-P’qudei 5776

The Ark of the Covenant

The Ark of the Covenant (Heb. aron hab’rith) is also known as the Ark of the Testimony (Heb. aron ha’eiduth), the Ark of the Lord, and the Ark of the Lord’s Covenant. All of these names refer to the Ark’s function as a storage vessel, and as opposed to the kapporeth, whose function was a divine communication device. The “testimony” that was placed in the ark is elsewhere described as the Tablets and the Torah. The practice in ancient times was that when two parties entered into a covenant (or treaty, or deal), they would each write up some sort of document or create some sacred object which would be delivered to the other side for safekeeping. When Israel entered into a covenant with God, the tokens of the covenant, the “testimony,” i.e.,  the stone tablets upon which God Himself wrote “I am the Lord thy God” and the Book of the Law written by Moses as the representative of the people, was placed for safekeeping in the Ark which was the center piece of the sanctuary. The testimony contained in the Ark symbolized God’s covenant with the people.

The Half Sheqel of the Vilna Gaon

Although Maimonides and the Shulhan Aruch make no mention of the practice of giving a half of the local currency toward charity in memory of the annual half-sheqel donations to the Temple, the Rema does make mention of it, and then adds that the standard practice is to give three halves of the local currency (Orah Hayim 694:1). The Vilna Gaon endorses the main practice, ostensibly because of its educational value, but rejects the aspect of giving in triplicate (Ma’aseh Rav 142). The usual reasons given for tripling the half-sheqel donation is because of the triple mention of the word t’ruma, donation, in the parasha (Exodus 25:1-9)  that describes the initial commandment to give toward the building of the Temple, and the triple mention ofmahatzith hasheqel in the parasha (ibid. 30:11-16) that describes the commandment to give the half sh’qalim toward the Temple. The Vilna Gaon, however, believed that  tripling the donation would not recall the true practice because even though the Yerushalmi (Sh’qalim 1:1) describes the three different funds that received donations from the people before the construction of the Tabernacle, that was a one-time event, and the permanent practice was only a half-sheqel donation. The Vilna Gaon also points out that triplication recalls the tri-annual third-of-a-sheqel contributions towards the Temple upkeep mentioned in TY Sh’qalim 2:3.  (Nehemiah 10:33 mentions that the Jews in the early Second Temple times took upon themselves to donate a third of a sheqel every year towards the Temple, and in Bava Bathra 9a this verse is used as a source for teaching that one’s minimal annual contribution to the poor should not be less than a third of a sheqel.) That is, the educational value of a memorial custom lies in how it can educate the masses about what will one day be, and once the Temple will be rebuilt, each of us will only donate one half sheqel every year.

As for the practice of donating the half sh’qalim prior to the reading of the m’gilla the night of Purim, or according to the Magen Avraham, the morning reading, the usual reason is based on this (M’gilla 13b):

Resh Lakish said: It was well known beforehand to Him at whose word the world came into being that Haman would one day pay sh’qalim for the destruction of Israel. Therefore He anticipated his sh’qalim with those of Israel. And so we have learnt: ‘On the first of Adar proclamation is made regarding the sh’qalim and the mixed seeds’

but this is only enough to explain why the donation of the sh’qalim should happen some time before the reading. The Vilna Gaon, citing the Tosafists, explains that we try to time our donations with the closing of the Fast of Esther, a day of repentance and charity. Presumably, in places that observe Shushan Purim and read the m’gillathe second night, the half sh’qalim (or dollars or pounds) should still be donated at the end of the fast day, a full day before m’gilla reading, whereas according to the more common reason, it would still be appropriate to give them before the reading of them’gilla, a full day after the close of the fast.

From Avraham Ben Yehuda, here.

Can Mussar Have Negative Psychological Impact?

An excerpt:

Knowing how to behave does not necessarily translate into proper behavior. A student can study Torah and understand halacha and the expectations of the Torah but yet encounter difficulty in converting knowledge into action. Mussar is designed to address this issue. It is designed to provide encouragement and the motivation needed to advance from knowledge to action.

Based on this definition, it seems clear that the study of mussar is invaluable. But there is substantial controversy regarding the study of mussar. In fact, various of the Roshei Yeshiva of the famous Volozhin Yeshiva discouraged students in the Yeshiva from studying mussar. At least one even referred to the study of mussar as a distraction from the study of Torah.[1]

This controversy is difficult to understand. What is the basis for this discord regarding the study of mussar?

There is an interesting account of a debate between Rav Chaim Soloveitchik and Rebbi Yitzchok Belzer regarding the study of mussar that may illuminate the issue. Rav Chaim Soloveitchik was one of the last Roshei Yeshiva of the Volozhin Yeshiva. As mentioned above, the study of mussar was not encouraged by the Yeshiva. Rebbi Yitzchok Belzer appealed to Rav Chaim to reconsider the Yeshiva’s stance. He supported his arguments with a comment from the Talmud in Tractate Berachot. The Talmud explains that a person should always incite his yetzer ha’tov – his good inclination against his yetzer ha’ra – his evil inclination. If a person cannot overcome his yetzer ha’ra by this means, then he should immerse himself in the study of Torah. If this measure is not effective, he should read the Shema. As a final resort – when all else fails – the person should contemplate his day of death.[2] Rebbi Yitzchok Belzer believed that this final measure represents a mussar approach. Therefore, it is clear that the Sages of the Talmud endorsed the study and methods of mussar.

Rav Chaim pointed out that there is another text from the Talmud in Tractate Succah that seems to contradict the comments of the Sages in Tractate Berachot. The Sages comment that if a person encounters the yetzer ha’ra, the person should take his yetzer ha’ra to the bait midrash.[3] In other words, the best response to the yetzer ha’ra is to change one’s focus and concentrate on the study of Torah. Rav Chaim explained that the two texts do not contradict each other. In order to resolve the apparent contradiction between the texts, Rav Chaim offered an analogy. If a person is suffering from digestive problems, a doctor might prescribe castor oil. But for a healthy person, it would not be advisable to take this medication. In fact, use of this medication would make the healthy person ill. Based on this analogy, Rav Chaim explained the two texts. I person who is spiritually ill needs to be treated. The treatment for this ill person may include counseling the person to more carefully consider his mortality – a motivational or mussar approach. But a person who is healthy should instead respond to the impulses of his yetzer ha’ra by focusing on Torah study. For this healthy person, contemplation of mortality – or the study of mussar may very well have a negative psychological impact.[4]

From OU.org, here.

לבטל את כל שגרירויות העולם מיידית ולהשתמש בטכנולוגיה

שליחים מהודו ועד כוש – שליחי מדינת ישראל בנכר

רבים מאתנו (ואולי כמעט כל אחד מאתנו) מכיר “מישהו” שהיה “בשליחות” בחו”ל.

היו זמנים שחשוב היה להקים שגרירות של מדינת ישראל הצעירה בכל מקום ולו רק כדי להפגין את הריבונות היהודית המתחדשת ולבסס הכרה בינלאומית “ככל המדינות”. רבים מילאו את תפקידם בייצוג המדינה בתחושת שליחות אמיתית. בתקופות קדומות יותר השגריר היה ממש זרועה הארוכה של המדינה המיוצגת. בהעדר אמצעי תחבורה ותקשורת מהירים – עלתה חשיבותם של השגרירים והתמסדה המסגרת הדיפלומטית.

שרות החוץ של מדינת ישראל תוגבר מאד בתחילת שנות השישים, במקביל לעצמאות שקיבלו מדינות באפריקה ובאסיה מעול המדינות הקולוניאליות. התקווה הייתה לכונן בריתות ידידות עם המדינות שזה עתה נולדו מול בידודה של ישראל נוכח החרם של הליגה הערבית על מי שקשר קשרים עם ישראל. להזכירכם – מדובר על תקופה מוקדמת למלחמת ששת הימים, עוד טרם “הכיבוש”. הרומן עם מדינות אפריקה הסתיים לקראת סוף שנות ה-60, למרות שניסינו ללמד אותם לגדל תרנגולות ועגבניות ביעילות.

נסיעה לחו”ל, שלא לדבר על שהיה ארוכה בחו”ל, נחשבו ברוב שנותיה של המדינה כחלום מתוק ורחוק. בעידן של טרם הייטק ו”גלובליזציה” – נסיעה לחו”ל הייתה מסע מותרות של האלפיון העליון בלבד. בעידן שקוקה קולה ומקדולנדס טרם התנחלו אצלנו (בגלל החרם הערבי) – חו”ל נתפס לא פחות מגן עדן. באותה תקופה, היו חברות ישראליות ספורות בלבד שפעלו בחו”ל (כדוגמת חברת הבניה של ההסתדרות – “סולל בונה”) – המונח רילוקיישן טרם נולד.

הפער העצום בין רמת החיים בישראל לבין רמת החיים במערב (שהצטמצם עם השנים) יצר תמריץ ללחצים פוליטיים “לצאת לשליחות”. משפחות רבות, רבות מידי, זכו לצ’ופר של “שליחות” על חשבון משלם המיסים. איך הגיעו אל “גן העדן”, איך “תפסו אמריקה”?

במערכת הפוליטית הענפה מתנהלים מאבקים בלתי פוסקים על ג’ובים בכל הרמות. לעיתים מתרבים הלחצים למנות את א.כ. למנהל אגף, אבל אי אפשר לזרוק את קודמו “לכלבים”. הפשרה הנרקמת: המועמד “משלנו” יאייש את המשרה הציבורית בישראל. אבל, כדי לפנות את הכיסא כאן – מציעים לעובד שנדבק לכיסא הצעה שקשה לסרב לה – “שליחות”. לעיתים צריך היה לצ’פר עסקן על תרומתו הפוליטית. במסגרת “דיל” שנרקם בן לילה, הפך ידידנו לסגן נספח לענייני תרבות בקונסוליה בסאו פאולו בברזיל.

לעיתים צריך לפצות את אלוף משנה א.ס. על כי לא זכה בקידום שציפה לו – על כך יפוצה בג’וב במשלחת הרכש של משרד הביטחון בפריז – בקושי רוכשים שם ברגים עבור הצבא מאז האמברגו הצרפתי ב-1967, אבל יש הרבה “עבודה”.

רבים מעובדי הציבור בישראל יוצאים ל”פנסיה מוקדמת”. לברי המזל שביניהם אפשר לסדר ג’וב מפרך בקונסוליה החדשה שנפתחה ממש לאחרונה (נובמבר 2015) במינכן. מאז ומתמיד הורגש חסרונו של בניין הולם לקונסוליה הישראלית במינכן. בין היתר, זכה בניין הקונסוליה לפיר מעלית חיצוני שעוצב כיצירת אומנות בידי אמן ידוע.

 

כשמתגברים הלחצים הפוליטיים, אפשר תמיד להקים קונסוליה נוספת וליצור ג’ובים יש מאין באמריקה. ארצות הברית רחבת ידיים, אז למה שלא נקים קונסוליה ישראלית במדינת מונטנה? יש כבר בניו יורק, ביוסטון, אטלנטה, מיאמי, שיקגו, פילדלפיה, בוסטון, סן פרנציסקו, לוס אנג’לס. יש עשרות מדינות נוספות בארצות הברית – כולן משוועות לקונסוליה ישראלית על נספחיה. למה לקפח? למה לפגוע בהסברה הישראלית ובקשרים עם קהילות יהודיות חמות?…

שליחויות הן סיפור יקר למשלם המיסים. השליח המסור נושא בעול הכבד של ייצוג מדינת ישראל בנכר, לכן הוא זקוק לדירה וגם לרכב צמוד. אי אפשר לנתק אותו ממשפחתו, ולכן הוא נשלח עם אשתו וילדיו. לרוב “מסדרים” גם עבודה לאישה. הילדים הרי צריכים ללמוד בבית ספר יהודי פרטי. ואם כבר יש קונסוליה ישראלית עם נספח תרבות, נספח מסחרי ונציגות של משטרת ישראל – אז חייבים לרתום לעזרתם גם גדוד של מאבטחים ישראלים ב-3 משמרות: שליחות גוררת שליחות. הביטחון בראש דאגותינו.

אבל זה אינו סופו של חשבון. אם יש נספחות כלכלית בשגרירות בברזיליה, הרי אין מנוס מלשלוח לשם 2 עובדים מירושלים, ל”ביקורת שטח” אחת לשנה. הרי לא ייתכן שלא תהיה ביקורת ולא יתויק דו”ח תקופתי חיצוני על פעילות הנספחות המסחרית בברזיל. גם המשטרה חייבת לשלוח אחת לשנה קצין מהמטה הארצי לביצוע ביקורת שנתית בנספחות של משטרת ישראל בניו יורק. עבודה מפרכת.    

 

ידיעות אחרונות מגלה לנו את הוצאות משרד הביטחון על משלחות לחו”ל. לפי הכתבה, עלותו של שליח בודד עומדת על כ-1 מיליון שקל לשנה (לדברי משרד הביטחון). בכתבה מופיע ששכר הדירה לשליח ברוסיה עולה 179 דולר לחודש, ובתאילנד 84 דולר לחודש (נראה כמו טעות שגרתית של הגרפיקאי). קשה להאמין ששליחי משרד הביטחון גרים באוהלים. קשה להאמין שמשרד הביטחון כלל בתחשיב את הג’וב שסידרו לאשת הנספח הצבאי (ההוצאה קרוב לוודאי נרשמת בתקציב משרד החינוך או אחר). קל להמר, לדוגמה, שרוב השליחים גרים במנהטן היקרה ולא חלילה בניו-ג’רסי…

קשה לאמוד את ההיקף האמיתי של ההוצאה. לא נתפלא אם חלק מההוצאות מסתתרות בסעיפי תקציבים יצירתיים אחרים במשרד הביטחון. ההוצאה אינה כוללת, לדוגמה, משלחות “חד פעמיות” שגם אם חלקן הכרחיות, הרי שלא מעטים תופסים עליהן טרמפ לחו”ל – ייצוג צה”ל ומערכת הביטחון בתערוכה בפריז, יריד בגרמניה, או קונגרס “מקצועי” במקום אחר.

צה”ל קובע את שליחיו, משרד הביטחון את אנשיו, וועד עובדי משרד הביטחון את חבריו למשלחות…

להחזיר את הבנים הביתה

בעידן הסלולר, וועידות הוידיאו, האי-מייל, שרותי דואר מהיר והטיסות הזולות – כמעט כולם מיותרים… אין כל בעיה לשבת במשרד בקריה בתל אביב, לטוס לפגישה של יומיים ולחזור לתל אביב. בייחוד אם המשימה באירופה.

צריך לצמצם דרסטית את מספר הנציגויות הישראליות הקבועות בחו”ל. צריך להחזיר הביתה את כל הנספחים. במדינה, על פי תפיסתנו, אין צורך במשרד לתעשייה, במשרד ממשלתי לתרבות, או במשרד חקלאות. וממילא גם הנספחים בחו”ל לענייני תרבות וחקלאות מיותרים.

אזרחים ישראלים ששוהים בחו”ל הנזקקים לאישור רשמי כלשהו יוכל לפנות למשרד עורכי דין מקומי, שיקבל ייפוי כוח להנפיק אישורים ישראליים. פעילויות מורכבות יותר ניתן לבצע מירושלים באמצעות האינטרנט וחברות השילוח לדואר מהיר המגיע לייעדו תוך 24 שעות. לטקסים רשמיים ואפילו למסיבת קוקטייל חשובה – ניתן לשלוח בטיסה, תוך מספר שעות קטן, שגריר נודד מישראל או מאחת השגרירויות הראשיות.

השליחים ומייצגי המדינה בחו”ל אמנם אינם בעיה כלכלית בוערת. לצערנו ישנה סדרה ארוכה של עיוותים גדולים יותר, אך רצוי מידי פעם להצביע גם על עיוותים “שוליים”: יוחזרו הביתה הבנים האובדים בנכר, על בני זוגם, טפם ומאבטחיהם – מיליארדים ייחסכו למשלם המיסים.

מוטי היינריך מאתר קו ישר, כאן.