תומאס סואל ומלחמתו באוטופיזם
ביוגרפיה חדשה חולקת את הכבוד הראוי למפעלו המחקרי העצום של אחד האינטלקטואלים הבולטים בדורו
בעולם הפוליטיקה הפרוגרסיבית, מתקפות האיבה והטינה הרגשיות ביותר שמורות לרוב לאו דווקא ליריבים המסורתיים של הפרוגרסיבים המגיעים מבחוץ, אלא עבור הכופרים שצמחו בשורות השמאל. הקרבות המתמשכים והעקובים מדם בין אינטלקטואלים סוציאליסטיים מדגימים היטב את הדפוס הזה, אך אין מקום בו הבוז לכופרים פוליטיים מוחשי יותר מאשר בענייני גזע וזהות אתנית.
הדחף לנדות עריקים מהשורה האידיאולוגית נובע מהאמונה לפיה האינטרסים של כל אדם מוגדרים בידי השתייכותו לקבוצה מסוימת, שחבריה מחזיקים לכאורה במערכת אינטרסים משותפת. קארל מרקס הגדיר את התפיסה הזו כ”מדעית” והתיימר לחזות בעזרתה תוצאות חברתיות בלתי-נמנעות העולות מתוך “המאבק” בין מעמדות כלכליים. כאשר ביטוי פוליטי של יחיד אינו מתיישר עם האינטרסים החזויים של המעמד אליו הוא כביכול שייך, הקושי אינו נפתר בהודאה המתבקשת בכישלון התיאוריה אלא פשוט על ידי שלילת יכולת הפעולה של היחיד. המתנגד נחשב כמי שנכנע ל”תודעה כוזבת” או גרוע מכך – מי שהושחת בידי אנשים הפועלים ישירות נגד האינטרסים שלו עצמו. העונש היחיד הוא סילוק מהמחנה.
ג’ייסון ריילי מספק לנו ביוגרפיה אינטלקטואלית מרתקת של כופר אחד כזה שסולק משורות השמאל האקדמי – הכלכלן והוגה הדעות תומאס סואל. למעשה, הקריירה של סואל היא דוגמה מובהקת לסדרה של כפירות בציפיות הפוליטיות המקובלות.
מרקסיסט לשעבר שמאמרו המחקרי המשמעותי הראשון עסק בהגנה על תחזיתו של מרקס לעליה באומללות הפועלים תחת אמצעי ייצור קפיטליסטיים, סואל המיר את דתו לתיאוריית המחירים של אוניברסיטת שיקגו תחת הדרכתם של כלכלנים כמו ג’ורג’ סטיגלר ומילטון פרידמן. הוא נולד לעוני קיצוני ומעולם לא השלים בית ספר תיכון, אך פילס לעצמו מסלול לא שגרתי עד לדרגים האקדמיים הגבוהים ביותר, שם בילה עשורים בהגנה על השוק החופשי ועל הקפיטליזם במכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד.
וישנו גם עניין הגזע. בעוד שסואל ידוע כאחד האינטלקטואלים האפרו-אמריקנים הגדולים ביותר בימינו, הוא נכנס לתחום פוליטיקת הגזע בחוסר רצון, לאחר שצפה באינספור טענות מוטות וחסרות ביסוס בעולמות האקדמיה והעיתונות. כאשר הוא הגיע לעסוק בבעיה של אפליה על בסיס גזעי, סואל דחה את האופנה האקדמית ובמקום זאת אימץ גישה כלכלית ואמפירית שנחשבה לטאבו בקרב השמאל.
הוא הטיל ספק בשיטת האפליה המתקנת בהשכלה גבוהה, הציג טיעונים סטטיסטיים נגד יעילותה והוכיח כי היא מתמרצת הורדה של הסטנדרטים האקדמיים, יוצרת “חוסר התאמה” בין סטודנטים בני מיעוטים לבין האוניברסיטאות, וגורמת להם להיות לא ראויים למוסדות שמקדמים אותם רק בשל צבע עורם ולא בשל הישגים אקדמיים. התוצאה הבלתי-נמנעת היא היעלמות ההקפדה האקדמית, בעוד תוכניות לימודים אקטיביסטיות נבנות סביב שינוי פוליטי פרוגרסיבי ומחליפות הכשרה מחקרית בתארים מתקדמים.
בהתבססו על מחקרי מורו לשעבר גארי בקר, סואל חיפש פתרונות כלכליים לשיח הגזעי ובשורשם האבחנה כי התנהלות מפלה מונעת מאנשים לעסוק בפעולות של רווח הדדי רק בשל צבע העור שלהם. למרת שהתזה הזו הוצגה לרוב כסוג של קריקטורה שרידדה אותה לטענה התמימה לפיה הקפיטליזם של שוק חופשי יכול לבדו לרפא גזענות, מחקריו של סואל הביעו ביקורת חריפה נגד החלופות הפוליטיות המועדפות על עמיתיו.
אפליה מונצחת כאשר מוסדות פוליטיים מגנים על הגורמים המפלים מפני השלכות כלכליות לדעות הקדומות שלהם (חשבו למשל כיצד ההפרדה הגזעית של עידן חוקי ג’ים קרואו כפתה על כל העסקים להדיר לקוחות שחורים משטחם), וכאשר התמריצים המוטים שמציעים הפוליטיקאים מנציחים דווקא את הבעיות שאותן הם מנסים כביכול לפתור. עבור סואל אם כן, הכישלון הגדול של תנועת זכויות האזרח המודרנית טמון בנטייתה לחפש פתרונות בכל המקומות הלא-נכונים: לסמוך על ממשלה לא-יעילה במקרה הטוב, ובמקרה הרע כזו הממלאת תפקיד משמעותי בהקמת חסמים מוסדיים לשוויון גזעי בשם המרדף אחר מטרות פרוגרסיביות.