המשבר הספרטני שאליו נדחקה ישראל איננו קללה – אלא מתנה מחופשת.
האנטישמיות הגואה בעולם תביא איתה גל אדיר של עלייה, והבידוד המדיני מחייב אותנו לעמוד סוף־סוף על רגלינו שלנו. כך בדיוק נולדו בעבר התעשיות הביטחוניות הגדולות שלנו, וכך גם היום ניתנת לנו ההזדמנות לבנות כאן מעצמה אזורית, יהודית־ישראלית, עצמאית, בטוחה בעצמה, משגשגת ופורצת דרך. מה שנראה כאיום – הוא למעשה נקודת מפנה: הזדמנות נדירה להפוך את מדינת ישראל למגדלור של חירות, אמונה וזהות לכל המרחב.
ערב ראש השנה תשפ”ו, ובמלאת שנתיים לפוגרום שמחת תורה, מוצאת עצמה ישראל בצומת דרכים בין שתי אפשרויות:
האחת – להפוך ולהיות מעצמה יהודית-ישראלית אזורית בכל המרחב שבין הנילוס והפרת, והשנייה – להמשיך ולשרוד לפרק זמן לא ידוע כקהילת חסות נרדפת של ארה”ב – עד שתתפוגג האפיזודה הציונית ותיעלם מעל דפי ההיסטוריה.
מאז הסכמי אוסלו, בחרו האליטות הישראליות באופן מודע באפשרות השנייה. מערכת הביטחון, האקדמיה הישראלית, התקשורת, המשפט ושאר מוקדי הכוח המשמעותיים – עשו כל שביכולתם בכדי לכווץ את ישראל לתצורה של קהילת סמך חמושה של ארה”ב והמערב הפרוגרסיבי.
הם הגדילו במודע את תלותה הצבאית של ישראל במעצמה האמריקאית, הם הפכו את מערכת המשפט לכזו שפוזלת כל הזמן אל מקבילותיה במערב והם גדעו כל סממן ייחודי של זהות לאומית נבדלת – בחינוך, במשפט, בצבא וברשות הרבים.
את התוצאה הסופית של התהליך הזה חשנו היטב ביום שמחת תורה, תשפ”ד.
התודעה הפרוגרסיבית שפשתה במודיעין ובשב”כ, לא השכילה להבין את המוטיבציה של חמאס ולכן עיניהם סירבו לראות את האיום המתגבש. כך מצאנו את מחסני הצבא ריקים מאמל”ח – בציפייה שבזמן חירום מחסני “הדוד סם” יפתחו עבורינו.
מערכת המשפט האזרחית והצבאית, שראתה עצמה כמשרתת הפרוגרס, ביטלה, במקום לשמר, את ערכי הלאומיות היהודית, שנתפסה כפרימיטיבית.
מתוך תפיסה שגויה, הובילה הנהגת מערכת הביטחון, בדחיפת מערכת המשפט, אלפי חיילים לסכנת חיים מיותרת בתנאים בלתי אפשריים שיצר האויב במנהרות ובמילכודים – וכך אנו מוצאים את עצמנו שנתיים מפרוץ הזוועה, ניצבים מול אויב לא מוכרע, שמחזיק בשבי כ-20 חטופים חיים שעודם נמקים במנהרותיו ועוד כ-28 גופות חטופים שמוחזקות לצורכי משא ומתן. ישראל הפכה לנבל שבסיפור, וכעת מצויה בבידוד עולמי שלא ידעה כמותו.
ואולם הבמאי הראשי של “ההצגה”, כנראה מבקש שעם ישראל השב לארצו, אל המימד הריבוני והממלכתי, יהפוך למעצמה ישראלית-יהודית אזורית, יחדש בה את תרבותו המפוארת ויבשר לאנושות את בשורת הצדק, החירות והאמונה.
בשנתיים שחלפו הגיש לנו ה”במאי” שלל הזדמנויות לפנות אל הכיוון המעצמתי, אך אנו התעקשנו להיאחז בחזון הסכמי אוסלו – חזון קהילת החסות של ארה”ב והפרוגרס העולמי.
ההזדמנות הראשונה לפעול כמעצמה היתה ביום פרוץ המלחמה עצמה. זוועת ה -7 באוקטובר נתנה לישראל את מלוא הלגיטימציה להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את הסכמי אוסלו, לכבוש את עזה לחסל לחלוטין את ישות הטרור האיסלאמונאצית שנבנתה שם ולהחיל במקום את ריבונותה המלאה.
אך לא זו בלבד שישראל לא עשתה זאת, היא עשתה בדיוק את ההיפך – מטרת העל האמיתית של המלחמה כולה היתה – שלא(!) להטיל ממשל צבאי ובכל מחיר שלא(!) לחזור ולשלוט בעזה.
ההזדמנות השנייה היתה מבצע הביפרים שהצליח מעל ומעבר לכל הציפיות. המבצע הכה בהלם את כל ארגון החיזבאללה, אך בישראל לא הוכנה שום תוכנית למינוף ההצלחה ולהובלת שינוי גיאו-פוליטי מובהק בלבנון.
גם כשנכנסה ישראל ללבנון והשמידה את מעוזי החיזבאללה סמוכי הגדר, היא מיהרה לסגת אל הגבול הבין לאומי (ואל התודעה הקהילתית) והמשיכה במדיניות החיסולים – כלומר באסטרטגיה של דחיית הסכנה במקום אסטרטגיה של הכרעה וכיבוש השטח.
ההזדמנות השלישית היתה עליית טראמפ לשלטון ותוכנית ההגירה שהביא לתושבי עזה. ישראל לא שיתפה פעולה עם התוכנית ומנעה בפועל את ההגירה.
ההזדמנות הרביעית היתה התפרקות המדינה הסורית. טראמפ אמר לנו “לכו וקחו שליש מסוריה”, כלומר חזר ונתן שוב ושוב את מלוא הלגיטימציה לישראל לפעול בתוך המרחב כמרחב מעצמתי הגמוניאלי. ישראל בחרה להשתלט על שטח צר סמוך לגבולה ולהשאיר את סוריה ואת הקהילות שביקשו את חסותה לחסדי רוצח ההמונים ג’ולני. טראמפ הבין שאין לו פרטנר בישראל ופנה ‘לעשות עסקים’ עם ג’ולאני.
ההזדמנות החמישית היתה מבצע עם כלביא. ראש הנחש האיראני הוכה בתדהמה. ראשי הצבא ומדעני הגרעין חוסלו. סוכני המוסד עשו בארצם כבתוך שלהם וחיל האויר שלט ללא עוררין בשמי איראן ועשה בה כל שחפץ. זרם של פליטים החל לעזוב את טהראן ודומה היה כי שלטון האייטולות מתחיל להתערער. אך ההצלחה האסטרטגית המדהימה, הוחלפה למימדי סבב טקטי בלבד. במקום לחסל באלמנט ההפתעה הראשונית גם את חמינאי וממשלתו, במקום להשמיד את יכולות ההפקה ושינוע הנפט (מהלך פשוט הרבה יותר מהשמשת ההגנה האווירית), במקום להשמיד את מערכת ייצור החשמל, הסכרים והתשתיות החיוניות – כלומר במקום להחזיר את איראן לתקופת האבן, מהלך שהיה בהכרח מפנה את זעם ההמונים נגד ממשלתם ומפרק את המשטר האיראני, הסתפקה ישראל בדחייה קצרה של האיום בהמתנה לשיקומה המהיר של היכולת האיראנית.
כשהכלנו את הרוע במקום להשמידו, כשוויתרנו על הניצחון לטובת הסדרות שונות ומשונות, הראנו כי איננו אוחזים ב’צדק’ ואיננו מבשרים שום ‘בשורה’. עמדתנו המתנצלת שבה והבהירה כי ישראל אינה אלא סרח עודף קולוניאליסטי במרחב לא לה.
האנטישמיות גברה, דעת הקהל פנתה נגדנו ועמה החרמות הפוליטיים הגוברים והולכים.
לראש הממשלה לא נותרה ברירה, וככל הנראה ביקש להקדים תרופה למציאות שהלכה והתבררה, ונאם את נאום ‘סופר ספרטה’.
הויכוח שפרץ סביב השאלה אם נכון היה לומר את הדברים, ומי אשם במציאות הספרטנית שאליה התגלגלנו, אינו רלוונטי.
כך או אחרת, ברור כי אנו צועדים בטוחות אל מציאות ספרטנית.
מציאות שבשילוב גלי העליה הצפויים והאיום הצבאי הגובר מכל עבר, הם ככל משבר, גם הזדמנות גדולה.
אין זה האמברגו הראשון שחווה ישראל. האמריקנים הטילו עלינו אמברגו נשק עם הקמת המדינה, והצרפתים עשו זאת ערב מלחמת ששת הימים. בכל פעם שנדחקנו למציאות ספרטנית שכזו, דחקה המציאות את התעשיות הביטחוניות בישראל לגבהים חדשים. משבר סופר ספרטה אליו נדחקנו, איננו קללה אלא מתנה!
זו קריאת השכמה, המבקשת לזקוף את קומתנו, להסיר מעלינו את אשליות התלות ולגלות מחדש את כוחינו האמיתי.
גל האנטישמיות המתפשט בעולם איננו אלא המבשר לגלי עלייה שיחזקו אותנו, והבידוד המדיני איננו איום – אלא הזמנה לעמוד סוף־סוף על רגלינו אנו ולקשור קשרים מסחריים ודיפלומטיים מתוך עוצמה.
כך בדיוק קם ונולד כוחנו בעבר, וכך גם עתה – ניתנת בידינו ההזדמנות לשוב ולבנות כאן מעצמה יהודית־ישראלית עצמאית, שופעת חיים, מאמינה בצדקת דרכה ומקרינה את בשורתה על כל המרחב.
מתוך המשבר הזה אנו נקראים לגדול – ולבשר לעולם כולו כי ישראל חוזרת אל עצמה.
שנה טובה וחתימה טובה
