קדושת ציון: כיצד הכל התחיל

רק אחרי שכמעט בכל פינוי או הרחבה ראינו את חברי הקבוצה הזאת מגיעים, מסירים את החליפה והכובע וניגשים לעבודה, הבנו שזאת תופעה: הכירו את הארגון החרדי ‘קדושת ציון’. ההתחלה המחתרתית, האהבה הענקית לארץ ישראל, יום ההודיה שהם בחרו כדי להודות על הניסים וכמובן היחס המורכב למדינה

לפני כמה חודשים בשעת לילה מאוחרת פשטו כוחות משטרה רבים על מאחז רמת מגרון שבבנימין והחריבו את המבנים עד היסוד. בבוקר המחרת יצאתי עם עוד חברים כדי לתת כתף לחלוצים בגבעה ולעזור להם לקום מההריסות ולהתחיל לבנות מחדש. כמו אחרי כל פינוי צריך להוציא את הציוד מבין ההריסות, לתקן את צינורות המים, לבנות דיר חדש לכבשים ולעיזים וגם להתחיל בבנייה מחדש של הבתים. המשפחות לא הולכות לשום מקום; הן נאחזות בקרקע, ואנחנו שם בשביל לעזור להן להמשיך במשימה החשובה הזאת.

במהלך העבודות זיהיתי לצידי כחמישה בחורים חרדים עובדים במרץ לפנות את ההריסות. זה היה מחזה מיוחד: הופתעתי לראות בין כל נערי הגבעות כמה חסידים בכובע וחליפה, בגרביים לבנים ארוכים וכל הלבוש החסידי על כל פרטיו ודקדוקיו. פניתי אליהם כדי להבין מי הם. שם התוודעתי לראשונה לארגון החרדי המיוחד ‘קדושת ציון’, שמחבר בין חרדים לבין יישוב הארץ.

ובכן, מי הקים אותו ואיזו פעילות הוא עושה? יצאתי לברר וללמוד על התופעה המבורכת שצומחת בציבור החרדי בשנים האחרונות.

הרב יהודה אפשטיין: “השאיפה היא להחזיר כאן את החיים בארץ לחיי תורה מלאים, כמו שהיה בעליות הגדולות לארץ לפני מאתיים וחמישים שנה. אז עלו תמידי הגר”א ותלמידי הבעל שם טוב, תלמידי החתם סופר וחכמי הספרדים. הם באו כדי לכונן פה מלכות של תורה”

מהמייל אל הדפוס

הרב יהודה אפשטיין, תושב ירושלים ומתלמידי הרב זילברמן, הוא ממקימי ארגון קדושת ציון. “אנחנו רוצים להחזיר עטרה ליושנה”, פותח הרב אפשטיין את השיחה. “השאיפה היא להחזיר כאן את החיים בארץ לחיי תורה מלאים, כמו שהיה בעליות הגדולות לארץ לפני מאתיים וחמישים שנה. אז עלו תמידי הגר”א ותלמידי הבעל שם טוב, תלמידי החתם סופר וחכמי הספרדים. הם באו כדי לכונן פה מלכות של תורה.

“היו גם יהודים שהגיעו לארץ רק כדי להיקבר בהר הזיתים, אבל בעליות האלה באו בשביל לחיות כאן חיים של תורה. הרב עקיבא יוסף שלזינגר עלה לארץ בשנת התר”ל (1870), וכבר אז הוא כתב תוכנית מפורטת איך לקיים מדינה יהודית ברוח ההלכה. נוסף על כך הם פעלו לגאולת קרקעות והקימו מושבה בפתח תקווה ומושבות חקלאיות נוספות.

“בפועל מבחינה היסטורית קרה אחרת, ומי שהקימו את המדינה והעלו לפה המוני יהודים היו אנשי התנועה הציונית, שהייתה בהגדרתה תנועה חילונית. הציבור החרדי התרחק מהתנועה הציונית החילונית, וזה גרם גם לריחוק מהארץ ולאמירות קשות נגד יישוב הארץ ותהליכי הגאולה.

“אנחנו למדנו מזה אחרת. הנביא יחזקאל כבר אמר שנחזור לפה לא בזכות המעשים שלנו אלא למרות המעשים שלנו. זה פשוט מלמד אותנו שכשמגיעה השעה, הקב”ה לא שואל אותנו איך אנחנו רוצים להיגאל. גם בחזון העצמות היבשות בספר יחזקאל כתוב שבתחילת התקומה של עם ישראל בארצו אנחנו עצמות יבשות שקורמות עור וגידים, ורק אחר כך הרוח נכנסת בהן.

“בקדושת ציון אנחנו מדגישים לציבור החרדי את המקום החשוב שלו בכל התהליך הזה. מטרתנו להכניס למדינה את הנשמה ואת הרוח”.

הכול התחיל ביום ירושלים לפני שבע שנים וחצי בבית כנסת בשכונת מעלות דפנה. שבעה עשר אברכים נפגשו שם ודיברו על מצב הקשר של הציבור החרדי ליום ירושלים ולתהליכי הגאולה בכלל. “אחד החבר’ה אמר שהוא לא מצא אפילו בית כנסת אחד בביתר עילית שלא אומרים בו תחנון ביום ירושלים”, הם מספרים, “כביכול מדובר ביום רגיל לחלוטין. כל אחד מאיתנו העלה רעיונות מה אפשר לעשות, וקבענו להיפגש שוב. אחרי חודש נפגשנו שוב. שוב חזרו אותם הדיבורים והתחזקויות, אבל הפעם הבנו שאומנם אנחנו שבעה עשר יהודים שמתכנסים ויושבים יחד והנושא בוער בהם, ובכל זאת צריך להרחיב את המעגלים”.

אחד החברים הציע להוציא עלון על החזרה לארץ ישראל ותהליכי הגאולה שייכתבו בו מאמרים תורניים והשקפתיים בשבח הארץ והניסים שמתלווים לחזרת עם ישראל לארצו. “הבעיה היחידה הייתה שלא היה לנו אפילו שקל אחד כדי להדפיס את העלון הזה”, נזכר הרב יהודה אפשטיין. “אותו חבר אמר לי: יהודה, בוא נתחיל. תשלח את זה בתפוצת המייל שלך לחברים, ונראה מה יתקדם. בתפוצת המייל שלי היו באותו זמן שלושים אנשים. כתבנו כמה מאמרים, ערכתי את זה קצת ושלחתי במייל.

“למחרת בבוקר הגעתי לכולל שלמדתי בו בעיר העתיקה, וראיתי שמישהו שקיבל את העלון במייל הדפיס אותו בעצמו בעותק אחד והביא לכולל. העותק היחיד הזה עבר בין הידיים של האברכים, וכולם התפעלו ושמחו לקרוא.

“כבר באותו הערב הגעתי לחתונה של בחור מהישיבה, ואחד הבחורים שהיה שם אמר לי שהעלון הגיע גם אליהם. גם הוא סיפר שהם נהנו מאוד לקרוא את העלון, ואז הוא הוציא מהכיס מעטפה ונתן לי. קח, זה להוצאות הדפוס, הוא אמר. פתחתי את המעטפה וראיתי שם ארבעת אלפים שקלים.

“מייד למחרת הלכנו לבית דפוס והדפסנו חמשת אלפים עלונים, חילקנו אותם בריכוזים חרדיים, והשאר היסטוריה, כמו שאומרים”, הוא צוחק.

המשך לקרוא…

מאתר עולם קטן, כאן.