פרי ראש השנה יום הכיפורים, והוא תכלית הכול

“פרי הימים לילות, פרי השבוע שבת…”

א.

לפני כמה שנים כתבתי ב”הצפה” על אימרה שהייתה מהלכת בין גדולי האומה על ערכיו ודרך חייו של אדם מישראל: “תכלית הימים הלילות, תכלית הלילות שבתות, תכלית שבתות ראש חודש, תכלית ראש חודש המועדים, תכלית המועדים ראש השנה, תכלית ראש השנה יום כיפור, תכלית יום כיפור תשובה, תכלית תשובה עולם הבא”.

האימרה מובאת בספר הדרושים “נהר פישון” לרבי יצחק אבוהב, “הגאון האחרון של קסטיליה”, שנפטר בפורטוגל זמן קצר אחרי גירוש ספרד. הספר הובא לדפוס על ידי בנו רבי יעקב בקושטא בשנת רצ”ח. האימרה מופיעה בדרוש על מדרש תהילים ונאמר שם כי היא נמצאת במסכת יומא. ברם אין זכר לה בגמרות שלנו.

רבי אברהם ב”ר שבתי הלוי, אביו של רבי ישעיה הורוויץ, בעל השל”ה, מקדיש בספרו “ברית אברהם” פרק שלם, המשתרע על כמה עמודים, לפירוש אימרה זו, שלפי דבריו היא מדרש. דומה עלי כי גם איננה במדרשים שבידינו.

הננו להביא בקיצור את פירושו של בעל “ברית אברהם”:

תכלית האדם לימוד התורה. טרוד הוא במשך היום בצרכיו, ואינו יכול להתפנות כראוי. הלילות שלו הם ללמוד וללמד. תכלית הימים הלילות! בשבת בידו להתמסר ללימוד ביתר שאת. המועדים מסוגלים עוד יותר לעיסוק בתורה. נקהלים לשמוע דרשת הדרשן בענייני היום. “הוזקק לומר בתחילה תכלית ראש חודש, לפי שאנו מונים המועדים ממולד הלבנה”.

גדול הלימוד המביא לידי יראת שמים ומעשי המצוות. בראש השנה עומד האדם למשפט ולבו מתמלא פחד מאימת הדין. זהו: תכלית (ימי) הלימוד ראש השנה. כלומר לפחד מפני אדון הכול!

תכלית ראש השנה יום כיפור. הוא יום סליחה וכפרה, שבלעדיהן לא יזכה האדם בדין. תכלית יום כיפור תשובה, באשר רק עם התשובה “נזכה ונחיה ונירש חיי עולם הבא” שהם “התכלית האחרון אשר בכל התכליות”.

רבי אליהו הכהן, בעל “שבט מוסר”, מביא בחיבורו האימרה הנ”ל על פי הספר “בית אברהם”. הוא אומר עליה כי היא באה “להליץ בעד כל אשר ישראל יכונה, שכל ימי חייו מוציא זמנו לחשוב בהקב”ה” ומצרף לה פירוש משלו. פירושו דומה לזה של בעל “בית אברהם”, אך אינו דומה לו בכל.

הרי פירושו בקיצור:

בהיות האדם כל היום טרוד במזונותיו, מצפה הוא לתכלית הימים – שהם הלילות – שהוא פנוי מעסקיו כדי ללמוד וללמד. תכלית הלילות – מצפה הוא לשבתות להתלבש בנשמה יתירה לזכות עמה להבין ולהשכיל בתורה מה שלא יכול להבין בלילות בימי החול! תכלית שבתות ראש חודש. כלומר, אחר השבתות חושב בראש חודש לקדש הלבנה ולזכות להקביל פני השכינה. תכלית ראש חודש מועדים – להכיר בהם הנסים שעשה הקב”ה עם ישראל אשר בהם פרסם אלוקותו בעולם ועל ידי כך מקדש נפשו ומדבק עצמו בהקדוש ברוך הוא יותר ויותר. תכלית מועדים מצפה לראש השנה, שהוא יום הדין, לקנות מורא כדי שלא ייכשל לעבור פי ה’ בכל אשר ציווהו. ותכלית ראש השנה כדי לבוא ליום הכיפורים שיכפר עליו להיות מנוקה מכל חטא. תכלית יום הכיפורים תשובה – מכיוון שמצפה ליום הכיפורים כדי שיכפר עליו, זה מביאו לתכלית התשובה, שיימצא תמיד שלם לפני בוראו. ותכלית תשובה עולם הבא – כוונתו בתשובתו לזכות לעולם הבא!”

ב.

באחרונה נזדמן לפני בכתבי אחד הראשונים שקדם לרבי יצחק אבוהב במאתיים שנה בערך מאמר הדומה עד מאוד לאימרה שהבאנו למעלה. וז”ל רבינו מנחם המאירי ב”חיבור התשובה” מאמר ב’, פרק ט’: “אמר החכם פרי הימים לילות, פרי השבוע שבת, פרי השבת מועד, פרי המועד ראש השנה, פרי ראש השנה יום הכיפורים, והוא תכלית הכול”.

המאירי מביא שני פירושים למאמר זה, והננו לצטט אחד מהם:

פרי הימים לילות – בהיותו נמשך ביום אחד טרדות הזמן לתור אחרי טרפו, להעמיד גופו עד שיוכל להתעסק בלילה בתורה ובחכמות, נמצא הלילה המבוקש מכל מלאכת היום, כמו שהפרי הוא התכלית המבוקש מן העץ.

פרי השבוע שבת, שהוא מיוחד להתבודדות קצת יומו ולילות. נמצא המבוקש מכל שטרח בכל השבוע שבת.

פרי השבת מועד, שהמועדים מיוחדים יותר להתבודדות, כי המועדים כל עצמם אין בהם רק שיאכל וישתה וראה לבו חכמה ודעת.

פרי המועד ראש השנה. על המועדים נאמר חציו לד’ וחציו לכם, אבל ראש השנה זמן תשובה, יצטרך האדם לנטות בו אל הקצה, עד שרבים התירו להתענות בו.

פרי ראש השנה יום הכיפורים. אין בו שום חלק לגוף, הכול להורות שכל מה שטרח בכל השנה הוא לזה התכלית, ר”ל להיות כולו לד’, ודבר אין לו עם החומר.

המאירי מביא גם נוסח אחר של אותו מאמר. לפי דבריו הוא נמצא בקצת נוסחאות של “הכוזרי” לרבי יהודה הלוי, וז”ל: “פרי היום הלילה, ופרי השבוע שבת, ופרי השבת חודש, ופרי חדשים מועדים, ופרי המועדות שנה, ופרי השנה יום הכיפורים”.

הכוונה כנראה למאמר ג’, אות ה’ ב”הכוזרי”. מהדירי “חיבור התשובה” של המאירי מעירים כי נוסח זה של המאמר לא נמצא ב”הכוזרי”. זה נכון. אך המעיין ב”הכוזרי” יווכח כי דבריו בנויים על אותו מאמר, אם כי לא כל חוליות המאמר נזכרות שם במפורש.

נעיר, דרך אגב, כי החוליה הראשונה של האימרה “תכלית הימים הלילות וכו’” – שהוא אימרה לא כל כך ידועה – מובאת על ידי ש”י עגנון ב”הכנסת כלה”:

“הירהר רבי יודל בלבו, עזבתי את ביתי ונסתרסתי מן התורה ואיני מתפלל כל יום בצבור… אוי לי ואבוי לי, מה אעשה כי יקום א-ל וכי יפקוד מה אשיבנו. מה ה’ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה אותו, ואתה רץ אחרי צרכיך המדומים ושוכח את תכלית הימים. שהרי מה תכלית הימים הלילות, ללמוד בהם תורה, כמו שאמרו אין רנה של תורה אלא בלילה…” (ספר א’, פרק י”ד).

*השווה עוד “מטה משה” לרבי משה מת, תלמיד מהרש”ל, סימן ת”ג, בהתחלת דיני שבת: “וכמו שתכלית ימי השבוע הוא יום השביעי והוא השבת, כן תכלית ימי העולם שהם ששת אלפים הוא אלף השביעי, והוא העולם הבא, יום שכולו שבת”. ועיין דברי המחבר שם. ועיין גם בדרשת מהר”ם שיף לרגל סיום מסכת בבא קמא והתחלת מסכת כתובות (נדפסה ב”חידושי הלכות” שלו וגם בש”ס וילנא, מסכת בבא קמא).

הצופה

י”ד תשרי תשנ”ד

מאתר טוביה פרשל, כאן.