מתוך סיפור חזרתו בתשובה של הרב אליעזר ברוידא (ברודי), כפי שהובא בעיתון ארבע כנפות גליון מס’ 143:
השינוי הגדול בחייו התרחש במלחמת לבנון. הוא התנדב להכנס לדמשק, אבל ברגע האחרון באה הוראת בטול. רפול הטיס אותו, יחד עם קבוצה קטנה של 11 ציידי טנקים, מטובי הלוחמים של סיירת מטכ”ל לבירות. המשימה היתה חדירה לצר השגרירות הרוסית, שם זוהו הסוללות המאיימות על ישראל. בתכנון המבצע הזה היו מעורבים אריאל שרון, רפול, אהוד ברק ומספר קצינים נוספים שהוא מכיר כל אחד מהם באופן אישי. היום במבט לאחור הוא אומר כי הוא עלול היה לקפח במבצע הזה את חייו, שכן לא היה לו שום סיכוי להצליח, אבל הוא זה שהציל את נפשו והביא את עצמו למה שהוא היום. “בעצם יום השבת הטיסו אותו אותנו לבירות כדי שנבצע את המשימה. זו הפעם הראשונה שהתוכחתי. נסיתי לשכנע שאין לנו סכוי לצאת משם חיים, אך המפקד, שלא אזכיר את שמו המוכר לכל, כי לדעתי עדין לא הגיעה השעה, עמד על שלו כאילו חיבים לשלם למישהו את מחיר חיי טובי החיילים ורק כדי להוכיח לו שאינו צודק בהערכותיו. אפילו לא הסכימו שנבצע את הפעולה בלילה, רק לאור יום. לי היה ברור שמישהו הפקיר את חיי הצעיר היהודי שהגיע מווישנגטון יחד עם חייהם של 11 הלוחמים הנוספים ואיני יודע למה. מיהו המישהו הזה? – יותר לא אפרט. אין לכך כל משמעות משום שהאיש כבר אינו יכול לחזור על המעשה הזה בשנית”… – הוא זורק רמז ומשתתק.
במרכז בירות פתחו להם שלחן, שמו לפניהם פסטרמות, סלטים ממתקים ומעדנים שאינם מצויים בעצומה של מלחמה. ”הרגשתי שנותנים לי את ה’סעודה האחרונה’. נשלחנו!. הפעולה התבצעה בשתוף לוחמים מהשייטת, שאגפו מכיון הים.
זה היה נורא. אחרי המולת הקרב מצאתי את עצמי לצד הרוג אחד ו-31 פצועים. ופתאם שקט. לא ידעתי היכן אני. פתאם מצאתי את עצמי מדבר עם אלקים, שמעולם לא בטחתי בו ואומר לו, כאילו עמד לידי: ”רק תוציא אותי מהתופת הזו, כדי שאראה עוד את הורי וגופתי לא תושלך לתוך איזה ביוב בפאתי בירות ואיש לא ידע מה קרה לי”. לא ידעתי להתפלל ובקשתי כך בלשון אדם. שמעתי כאילו מישהו עונה לי ואומר ‘אליעזר רפאל’, כך בשמי המלא, אני אוציא אותך מכאן. פרצתי בבכי והשבתי ‘אבא, מרגע זה החיים שלי הם שלך ובידך”…
”איך הגיעו מעלי המטוסים ואיך שני הנגמ”שים שאספו אותי איני יכול להסביר. נס! בחמש דקות הם פלסו להם דרך לא דרך, מרחק שרץ בעל כושר כמוני גומע אותו בעשרים דקות, לעבר ארמון הנשיאות בבירות ומשם לנמל התעופה בבירות. לא היה מופתע יותר מרפול, שראה אותי שנותרתי בחיים… חוץ ממני כמובן”.