ז”ל ספר שם משמואל בפר’ תצוה וזכור שנת תרע”ה:
… ויש לומר שטעותו של משה לא ממנו הי’ אלא נמשך מפאת חטא ישראל כידוע שגדול הדור יכול להתפגם במחשבת העם, והדברים עתיקים, וכבר דברנו מזה, אלא שחכמינו ז”ל עשו תיקון קצת לזה באמרם מורא רבך כמורא שמים שמצד היראה עומדים מרחוק, ע”כ אין המחשבות שלהם פוגעים בו כלל, אך כאן דכתיב וירב העם עם משה שלא באו לפניו בלשון תחנונים כמתיראים מפני רבם אלא דרך מריבה, ע”כ שוב היו מחשבותם נופלים עליו, והנה כבר פרשנו דברי כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה שהגיד מה שאמרו ז”ל רפידים שרפו ידיהם מן התורה, היינו שהיו כמתייאשים, עכת”ד, ופרשנו דהנה לכאורה בלתי מובן הלוא רפיון ידים הי’ שייך באם הי’ להם עוד דרך רב וימים ארוכים עד סיני לקבלת התורה, אבל לא הם שהיו במסע האחרון, ועוד מעט ישיגו את חפץ לבבם ותקותם שהיו משתוקקים לקבלת התורה כדאיתא בספרים הקדושים שהיו מספרים יום אחר יום עד שיזכו לשמחת לבבם, ואין שייך רפיון ידים במקום הזה, ואמרנו אדרבה שישראל הבינו שלתורה צריכין להיות נקי בלי זוהמא כלל, וכמו שכן הי’ באמת שפסקה זוהמתם, וכאשר היו עומדים במסע האחרון ועדיין לא הרגישו מאומה, ע”כ רפו ידיהם ונעשו כמתיאשים לזכות עוד למה שזכו, וזה הי’ חטא שלא האמינו בעצמם וחשבו חשבונות בלתי צודקים ולא בטחו בהש”י שהוא כל יכול, וכמו שבאמת כך נעשה אפי’ אחר החטא וביאת עמלק אשר קרך וגו’, ובשביל חשבונות בלתי צודקים שהם כענין אם שקרת במדות ומשקלות הוי דואג מגירוי האויב, בא עמלק וקירר אותם עוד יותר כמו שפירשו ז”ל במ”ש אשר קרך בדרך, והנה ישראל במחשבותם זה פגמו את משה לעשות נמי חשבונות בלתי צודקים בענותנותו היתרה כנ”ל.
והנה באשר ישראל במחשבתם פגמו את משה, וזה הי’ סיבה שנשאר זכר עמלק, ע”כ מוטל על ישראל המצוה לדורות להשריש את זכר עמלק, ובאשר אז הי’ הסיבה מה שהיו כמתיאשים, התיקון הוא להיפוך שישראל אף בזה”ז שהם עצמות יבשות לבד, ואין אתנו נביא ולא חוזה, אעפ”כ יתחזקו באמונה ויאמינו שהש”י רוצה בעמו ישראל ובכל הגה והגה ודיבור בתורה ובתפלה הם בוראים עולמות, וכן ח”ו להיפוך ויגבהו לבם בדרכי ה’ וזה הוא יסוד למחיית עמלק, וע”כ התחלת המצוה בשבת דווקא, כי זה ממצות שבת כאשר אמרנו כמה פעמים, ואין מהצורך לכפול בדברים.
עכ”ל.
הלא זהו בדיוק מעשה סאטמר\מונקאטש להסית את עם ישראל שהם בשפל המדרגה, ואע”פ שכמעט שית אלפי שנין ואע”פ שהארץ נותנת פריה בעין יפה וחזינן יד השם ברשיון האומות וכו’, ואדרבא, מטילים צחן זוהמת הספק בלבות ישראל קדושים, ועי”ז נרפים מלהתחזק בכל הצריך חיזוק. ואח”כ עולה ומשטין ש”המצב נורא ואיום”, אף שהם בעצמם גורמים גדולים, באמרם “היתכן שעתה עת דודים ועת שלום”, הסיבה הופכת לסימן והסימן הופך לסיבה, וחוזר חלילה.
נמצא, שהיאוש מהגאולה הממשמש לבא בגלל הסתכלות שטחית בדרגת עם ישראל ובהתעלמות מהבטחת השם, ה”ה הגורמים לקרירות ולהרפות ידים מן התורה, ועי”ז גופא ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. לא הציונות גרמה את השואה ו”אני מתיר את בשרכם” מאז במלחמות ארה”ק ושמד הרוחני, אדרבא האנטי-ציונות גרמה את השואה, וגם גורמת לתחילת נפילה ניסה ונתינת הארץ לאויבים וכו’ שמביא ישירות ל”שפכית דם ישראל כמים” ושמד רוחני ע”י חיזוק שיטת “ידנו רמה ולא ד’ פעל כל זאת” אלא הס”א, וירידה מן הארץ שעי”ז החילונים מתבוללים, רפיון מלהילחם בערב רב ובגוים, כאילו שעתם מצלחת ואין השם בקרבנו ואין זה ארצנו כלל, וחיזוק השמאל בזיוף התורה ומלחמה נגד תנועת התשובה וחיזוק מבית בחידוש מצות שנתאפשר קיומם וכו’ וכו’, וק”ל.